מאורות נתן פב

ז"ל ד"ה מאחר דאתותב וכו' דס"ל דזתים נמי אכלי שקצים וא"כ לא מצי לשנויי כן דא"כ אמאי זתים אסורים לפיכך צ"ל דאיירי במקום דליכא שקצים ונ"ל דהדין עם מהרש"א דשקצים אוכלים נמי זתים דהא בא"ז הביא גי' אחרת שאני הכא דאיכא בהמות וכלבים וכתב. לפ"ז דוקא תמרי דמתוקים אכלי להו אבל שאר אחריני לא אכלי להו משמע דוקא לפי גי' בהמות הוא דאמר הכי אבל לגי' שקצים ליכא למימר הכי דשקצים אכלי כל דבר לפיכך התוספו' דגרסי דאיכא שקלים הוצרכו לומר באתר' דאיכא שקצים וכו' וגמ' דלעיל בדליכא שקצים ודלא כה' פרי האדמה ז"ל בפט"ו מה' גזילה שדחה דברי מהרש"א ממ"ש ה"ה ז"ל והגיה בדברי התוס' ע"ש:

תוס' ד"ה אי דליכא סי' וכו' אך ק' דבפרק אלו עוברין וכו' עכ"ל כתב מהרש"א ז"ל קו' זו אינה אלא לפי' התוספו' אבל לפרש"י ז"ל דפי' התם ומכריז יום א' שהאובד מכריז אפשר לפ' הא דאמ' בפ' אלו עוברין אין מכריזין על אבידת ע"ה דהיינו כשיבא ע"ה ורוצה להכריז יום א' אין מכריזין לו ע"ש וק"ק ומעיקר' איך מכריז המוצא שמא אבידה זו של ע"ה ויבא ע"ה ויאמר שלי היא [א"מ ר"ל דלפרש"י דגם האובד נמי מכריז א"כ ק' אמאי יכריז המוצא מעיקרא שמא של ע"ה היא והו"ל למימר דלא יכריז אלא האובד עכ"ה] ואפשר לומר דכך כונת התוס' בשלמא לרש"י דפי' לקמן מכריז יום א' הוא האובד א"כ מצינו לשון הכרזה הוא על האובד א"כ מפ' אלו עוברין ל"ק דהתם איירי אם בא ע"ה מתחילה ואמר שאבדה לו אבידה ורוצה להכריז אין מכריזין לו אבל אם לא בא ע"ה מתחילה אה"נ מכריזין דאזלינן בתר רובא ורובא אינן ע"ה אבל לפי' התוס' דהמוצא הוא דמכריז משום דלשון הכרזה בכל דוכתא אמוצא קאי א"כ התם דקתני אין מכריזין על אבידת ע"ה היינו המוצא ומהיכן יודע שהיא של ע"ה ודו"ק:

בא"ד וק"ק דהא תנן בפרקין אמר את האבידה וכו' עכ"ל [א"מ ק"ק דזה דוקא לרב יהוד' דאמר התם אבידת' מכריז אבל לר"נ דפליג עליה התם ואמר גלימ' מכריז ומפ' מתניתין דקתני אמר את האבידה ולא אמר סימניה היינו דלא אמר סי' מובהקים דידה א"כ י"ל היכא דמכריז מקום וזה בא ואמר אבדתי שם חפץ פ' אה"נ דמהני ורבא הכא כר"נ ס"ל דקי"ל כותיה בדיני ואפ"ל כיון דשמעי' לר"י דס"ל מה שמכוין החפץ אינו סי' א"כ מסתמא גם ר"נ ס"ל הכי דאפישי פלוגתא לא מפשי' עכ"ה] כתב הריטב"א ז"ל בא"ז וז"ל ומיהו בזו י"ל דמרן קאמר שיאמר חפץ שסימן שלו פלוני עכ"ד וק"ל דהכא קאמר תלמודא לעולם בדבר שאין בו סי' א"כ מה סי' נותן בו וא"ת דהיינו דאית ביה סי' כל דהו ולית ביה סי' מובהק והוא נותן ע"י סי' כל דהו אכתי תיקשי לרב נחמן דאמר לקמן גלימא מכריז ופי' הגמ' לדידי' מתני' דקתני אמר האבידה ולא אמר סי' דהיינו שנתן סי' כל דהו ולא נתן סי' מובהק לא מהני א"כ איך הכא מהני [א"מ ולע"ד ל"ק דהכא כיון דאיכא תרתי שמכוין החפץ וגם נתן סי' כל דהו סגי אבל לקמן שמכריז גלימ' וליכ' אלא סי' כל דהוא לא מהני עכ"ה] ונראה דהתם מיירי במציאה דאית בה סי' מובהק והוא לא נתן בה הסימן המובהק אלא נתן הסי' כל דהוא לפיכך לא מהני אבל הכא דלית בה סי' מובהק ע"י מקום והוא נותן סי' כל דהו מהני ודו"ק:

דף כ"ג ע"א גמ' וא"ר זביד משמיה דרבא הילכתא כריכות בר"ה וכו' ברה"י אי דרך נפילה הרי אלו שלו ואי דרך הנחה נוטל ומכריז וכו' כת' הרא"ש ז"ל אע"ג דאמר לקמן ס' הנוח לא יטול וס' ה"מ במקו' שהוא משומר קצת וכו' אבל במקום הפקר נוטל והוא שלו ע"כ והט' משום דבמקום שרבים מצויין שם איכא בהם מאן דלא ידע ד"ז דס' הנותן לא יטול ושקלי להו לפיכך הבעלים מתיאשין מהם וכמ"ש הרא"ש במתני' וכ"כ מהרש"א וק"ק על הרא"ש אמאי איצט' לומר משום דאיכא דלא ידעי ד"ז לימא הטע' משום דדוקא היכא דלא שכיחי רבים כגון בצד גדר וכו' לא יטול משום דאמר הבעלים הניחו בכאן ודעתם לחזור אחר יום או יומים ויקחום אבל בר"ה דמינשתפא ומתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שהניחה תחילה ודאי מיאש דיאמר כיון דמתגלגלת ברגלי אדם א"כ נראית דהוי כמו דרך נפילה ואינה נראית דרך הנחה וודאי יטלוה וממילא מתייאשי הבעלים לפיכך הרי אלו שלו וצ"ע:

דע שכתב הרי"ף ז"ל מקום הוי סימן מדאקשי' לקמן ונהוי מקום סי' ופרקינן במדדין מדאקשי' ומפריקי' הכי ש"מ דמקו' הוי סי' וכתב עליו הרא"ש ז"ל וז"ל ואע"ג דרבא פסיק לעיל דמקו' הוי סי' הוצרך להביא ראיה זו משום דרבא כשמעת' דנפשי' קאמר וכ"כ במלחמות ע"ש וק"ק לפמ"ש הרא"ש ז"ל לעיל בדף כ' דהרי"ף ז"ל אית ליה הילכתא כבתראי אפי' כנגד רבותייהו א"כ אמאי איצט' להביא ראיה דליפסוק כרבא ת"ל דהילכתא כותיה דבתר' הוא ואפשר דס"ל להרא"ש דהא דאיצטריך להביא ראיה דהלכה כן משום דר"נ לקמן פליג וס"ל דמקום לא הוי סי' כמ"ש המלחמות ז"ל והוי רבא יחיד לגבייהו לפיכך הוצרך להביא מסתמא דתלמודא דס"ל כן ודו"ק:

תוס' ד"ה והא איכא נכרים וכו' אבל קש' דהיכי פריך שניחוש שידרסוהו נכרים וכו' אדרבא ניחוש לרוב ישראל וכו' עכ"ל [א"מ עיין בא"ז בשם כמה גדולים שחי' בזה דהכא מ"ה חיישינן להו משום דאיכא מיעוטא דישראל דדרסי ולאו אדעתייהו וסמוך מיעוטא דגוים להאי מיעוטא והו"ל פלגא ופלגא ע"ש ותמהני דבפלגא ופלגא נמי חייב להכריז כדתנן במס' מכשירין פ"ב מ"ח ומייתי לה לקמן דף כ"ד מצא בה מציאה אם רוב ישראל וכו' מחצה על מחצה חייב להכריז הרי להדיא דבפלגא ופלגא לא מתייאשי הבעלים א"כ מאי פריך הכא ואפשר לדחוק דפלגא ופלגא דנקטי ל"ד וסרכא דגמרא בכמה דוכרי נקטי אבל הני תרי מיעוטי חשיבי והו"ל רובא כנ"ל ומה שדקדקו התוס' לומר ניחוש לרוב ישראל וכו' לכאורה ק' הא אפילו פלגא ופלגא נמי חייב להחזיר כדכתי' אמנם לפ"ד א"ז הנ"ל א"ש משום דאיכא נמי מיעוט ישראל דדרסי לפי תומם וכ"כ ה' משמרות כהונה ז"ל אלא שה' ז"ל הק' מדפריך הגמרא לעיל הא לא ידע וכו' משמע דבס' שקול אסו' ע"ש ונ"ל דאי מהא לא אריא דודאי לעיל כיון דלא ידעי' אם ידעו הבעלים או לא הו"ל ס' איסו' ולחומרא אבל הכא כיון דאיכא מחצה גוים אמרינן מסתמא הבעלים נתייאשו דשמא נטלוה גוים וכיון דנתייאשו הרי היא מותרת אבל מההיא דמס' מכשירין ודאי קש' וכדכתי' וע"כ צ"ל משום דאיכא נמי מיעוט ישראל דדרסי ולאו אדעתייהו. ועפי"ז י"ל מה שהק' הת"ח ז"ל דלפ"ד התוס' כאן מאי מקשים לעיל בר"פ לרבה כריכות ברה"י אמאי חייב להכריז הא מתייאש שסבר בר"ה נפול ולפמ"ש כאן לק"מ משום דכל מה שאפשר לתקן להשיב ממון לבעלים ע"י הכרזה מתקני' וכו' ע"ש ובמ"ש א"ש דדוקא הכא דאיכא רוב ישראל הוא שכתבו התוס' כן אבל מחצה על מחצה לא והיינו משום דאיכא נמי מיעוט ישראל דדרסי