מאורות נתן פא

הבעלים אבל היכא שנטלה ע"מ לגוזלה הרי היא לבעלים כמו שמונחת ע"ג קרקע ונקנית ביאוש כמו שמצאה לאחר יאוש ע"ש וא"כ י"ל דמ"ש הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דאם נתייאש אח"כ קנה ה"ד שנטלה ע"מ לגוזלה ומ"ש הטור אע"פ שנתייאשו אח"כ צריך להחזיר כיון שבא לידו קודם יאוש היינו היכא שנטלה ע"מ להחזירה ומיהו מדברי הטוש"ע רס"י רנ"ט נראה דלא ס"ל כהרמב"ן ז"ל בזה וכ"מ מדברי הג"א בריש פרקין בשם ר"י גבי גנב שנטל מזה ונתן לזה שכתב וז"ל אבל אם כבר ידעו הבעלים שנגנבה להם ואח"כ נתן לזה קנה וכו' ע"ש משמע דוקא ידעו הבעלים ואח"כ נתן אבל אם נתן ואח"כ ידעו לא קנה שלא כדברי הרמב"ן ז"ל עכ"ה]:

ומה שתמה הט"ז על רבינו שכתב או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם וכו' ותמה עליו ה' הנז' דהא לענין גזל ממון לא אמרי' כלך אצל יפות וכו' ע"ש וי"ל דהכא כשבא בע"ה לא הראה לו שהוא רוצה לגזול אלא שליקט בשבילו כדי שיתרום עליו א"כ כשאמר לו כלך אצל יפות ואיכא יפות ניחא ליה בזה ועכשיו ליכא גזל ודו"ק [א"מ ועיין בזה במהר"י קורקוס ז"ל שם עכ"ה]:

תוס' ד"ה ואם לאו אין תרומתו תרומה וכו' וא"ת וכו' ראיתי בא"ז שהביא משם תוס' שאנץ וז"ל וי"ל דשאני התם דלא גילה דעתיה דלא ניחא ליה אבל הכא גלי דעתי' דלא ניחא ליה וכו' עכ"ד ולא הבנתי דבריו דהא התם פריך מ"ש שליח שטעה דבטל המכר וגבי שליח דתרומה מה שעשה עשוי ומשני התם א"ל למה טעית אבל הכא אפי' א"ל כן אין בדבריו כלום משום דיכול לומר לו הכי אמדתיך ע"כ הרי לך בהדיא אע"ג דגלי דעתיה דלא ניחא ליה מה שעשה מהני ומ"ש מהכא וצ"ע:

ע"ב גמ' ואיסור' דומיא דהיתיר' וכו' ויש לדקדק דהרי קאמר קר' שמלה לומר לך מה שמלה מיוחדת דבר שיש בו סי' יחזיר אף כל וכו' כמ"ש התוס' לקמן ר' כ"ז וא"כ אימ' דעלה קאמר דוקא באבידה ממנו ומצויה אצל כל אדם אבל בים דאבודה מכל אדם אין חויב להחזיר אבל דבר שאין בו סי' דממעטי' משמלה לא איירי קר' דהתם לעולם אין חייב להחזיר בין אבודה ממנו דוקא בין אבודה מכל אדם וכן ראיתי באיזה ס' שהק' כן ואפשר לומר כיון דכתי' ממנו קר' יתיר' למעט אבודה מכל אדם ע"כ לא מיירי בידע ומיאש דא"כ פשיט' דאפי' באבודה ממנו דוקא שרי כמ"ש התוס' וע"כ מיירי בדלא ידע ומדלא אשכח קר' התיר' אלא באבודה מכל אדם מכלל דבאבודה ממנו דוקא אסור' אפי' אין בה סי' דאי אפי' אבודה ממנו לבד אם אין בה סי' שריא לישמעי' רבות' טפי אפי' אבודה ממנו ולא ידע בה שנפלה דשריא אם אין בה סי' וכ"ש אבודה מכל אדם דשריא אפי' יש בה סי' דבאבודה מכל אדם אין חילוק בין יש בה סי' או לא א"ו מדלא התיר בדלא ידע אלא באבודה מכל אדם משמע דאיסור' בכל ענין איירי בין יש בה סי' בין אין בה סי' והא דמעטי' משמלה דבאין בה סי' שריא היינו היכא דידע שנפלה ממנו דמסתמא נתייאש וקרוב לזה כתב הריטב"א ז"ל:

והרמב"ן ז"ל במלחמות פי' דהכי קא דייק מדקאמר שאבודה ממנו ומכל אדם מותרת מדכתי' ממנו וע"כ מט' דיש בה יאוש ודכיות' אסר באבודה ממנו דוקא והא איכא יאוש אלא ש"מ יאוש של"מ לא הוי יאוש עש"ב משמע מדבריו דבאבודה ממנו ומכל אדם דשריא מט' יאוש בעלים א"כ אם אמר בפי' דלא מאייש לא קנה וכ"מ מדברי הרמב"ם פי"א מה' גזילה ה' יו"ד שכתב וז"ל המוצא אבידה בזוטו של ים וכו' יצאה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתייאש ממנה ע"כ וכ"כ בפי"ד ה"ד עי"ש משמע מדבריו דדוקא בסתם דאמר ודאי מסתמא נתייאש אבל אם אמר בפי' דלא נתייאש לא קנה וכ"כ ה' פרי האדמה ז"ל פ"ו מה' הנז' והקש' על ה"ה ז"ל שכתב בפ"ו וז"ל אבל כשאין יכולין להציל רק על צד הזרות והפלא ודאי אפי' לא נתייאשו לא עכ"ד משמע אפי' אמ' בפי' דלא נתייאש לא מהני וזה דלא כמשמעות דברי הרמב"ם ז"ל עש"ב וק"ק אם אית' ס"ז לדעת הרמב"ם ז"ל הו"ל להב"י ז"ל בסי' רנ"ט להביא דעה הרמב"ם דס"ל דלא כהרא"ש ז"ל דס"ל אע"ג דאמר בפי' לא מהני וגם מור"ם בהגהה לא הביא ס"ז כלל ועוד שזה היפך הגמ' לקמן דף כ"ד ע"ב גבי מעשה דר"נ וכו' דאמר אפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו וכו' הרי לך להדיא דאפילו אמר בפי' לא מהני:

ונ"ל דלעולם ליכא מאן דפליג בהא דאפי' אמר בפי' שאינו מתייאש לא מהני דבטלה דעתו אצל כל אדם כמ"ש הנ"י ז"ל משם הרשב"א ז"ל אלא דהרמב"ם שכת' שזה ודאי נתייאש לאו לאפוקי אם אמר בפי' לא נתייאש אלא דה"ט דזוטו של ים דהתיר' התורה משום דהבעלים כיון דאין יכולין להציל ודאי מתייאשין ממנה א"כ אפילו עומד וצווח לית לן בה דהתורה ידעה שנתייאש אלא דצווח על שאבד לו כמו שצווח על ביתו שנפל וכו' וז"כ ה"ה ז"ל שכתב אפי' לא נתייאשו וכן מ"ש הרמב"ן ז"ל באבודה ממנו ומכל אדם מט' יאוש ר"ל דזה עיקר טעם התורה שהתיר' בזוטו של ים ואה"נ אפי' לא נתייאש משום דודאי דעתו אינו כן וראיה לזה מדברי הרשב"א ז"ל שהביא בא"ז לעיל גבי זוטו של ים וכו' וז"ל ומסתברא דהפקר גמור הוא ואפי' מרדף אחריה' ואפי' אמר בפי' לא מיאשנא אפ"ה שרי דרחמנא שריה ע"כ והנ"י ז"ל כתב משמו משו' דבטלה דעתו שהרי אבודה ממנו ומכל אדם ות"ל דרחמנ' הפקריה א"ו דה"ט דהפקר' התורה משום דודאי נתייאש ואפי' צווח בטלה דעתו וכן ראיתי בא"ז לקמן דף כ"ד ע"א גבי ברייתא דרשב"א עש"ב ודלא כה' פרי האדמה ז"ל ומה שהקש' במה שסיים הרשב"א הנז' וז"ל ואע"ג דאמר לקמן ההוא גבר' דאשכח ארבע זוזי דציירי בסדין ושדו בנהר בירן אתא לקמי' דרב א"ל זיל אכריז והא זוטו של ים הוא ומשני שאני נהר בירן דישראל כרו ליה וכו' כיון דישראל סכרו ליה לא מייאש אלמא זוטו של ים משום יאוש בעלים הוא לא היא אלא ה"ק לית ליה ליאושי ור"ל וכיון דישראל וכו' אינה אבודה ממנו ומכל אדם הילכך בכה"ג לא אפקריה רחמנא וכו' ע"ש והק' ה' הנז' וז"ל דהלא פרכת הש"ס הכי היא והלא זוטו של ים הוא והיכי א"ל זיל אכריז ומשני שאני נהר בירן דמיתקלי ולא מיאש ואח"כ הק' משום דהוי מקום שהרבים מצוים ורובם גוים וכו' ולהכי הוצרך לתי' כיון דישראל סכרו וכו' לא מייאש אמנם בזוטו של ים לא הוי מט' יאוש אלא משו' דרחמנא אפקריה ושאני נהר בירן דמיתקיל ע"כ ונ"ל דהרשב"א ז"ל לא גריס שאני נהר בירן דמיתקיל אלא הכי גרים שאני נהר בירן דסכרו ליה ישראל וכו' וכן העתיקה שם בתוך דבריו ומש"ה הק' הרשב"א שפיר דמשמע דזוטו של ים משום יאוש בעלים נגעו בה וכו' ודו"ק:

שם כיון דאיכא שקצים וכו' הק' מהרי"ל בס' ז"י א"כ אמאי איצט' לעיל לשנויי תאנה עם נפילתה נמאסת לישני כיון דאיכא שקצים וכו' ע"כ ונ"ל שלא ראה מהרש"א