מאורות נתן פ

קורקוס ז"ל שדברי מרן נובעים ממנו כתב בסו' דבריו ומיהו מעובד' דאמימר ור"א דהכא ליכא ראוה כמ"ש המחב' ז"ל אמנם עיקר הראיה היא מפ' הא"מ ע"ש ונ"ל דמשמעתין נמי הוכרח רבינו לומר כן משום דק"ל איך אמימר ור"א אכלי והא יאוש של"מ לא הוי יאוש ולא ס"ל כדברי התוס' דאריס מדנפשי' קא יהיב כיון דעדיין לא חלקו מאן פלג ליה דאין יכול לחלוק שלא בפני בע"ה ועיין בהריטב"א בא"ז אע"כ לומר דס"ל דודאי יתרצה מרי בר איסק ולא הוי יאוש של"מ כיין דאיכא מצוה דהמביא דורון לת"ח כאילו הקריב בכורים דיינינן דעתיה דמעיקרא ניחא ליה כמ"ש מרן והו"ל כאלו נתן לו רשות מעיקרא א"כ לפ"ז א"ץ לאוקמ' לברייתא דלעיל בדשויה שליח ולכך הפסיק הגמ' בהאי עובד' לומר לך דלאמימ' ור"א ל"ל אוקמת' זו. ומה שהק' עוד הט"ז שם על הראיה שהביא מרן מפ' הא"מ דהתם רבא לטעמי' דא"ל יאוש של"מ הוי יאוש עש"ב לא הבנתי דבריו דלרבא מי ניחא והא עד כאן לא קאמר רבא אלא בדבר שאין בו סי' דעומד לייאש אבל התם אע"ג דהשתא ניחא ליה מי יימר דמעיקרא ניחא ליה אע"כ צריך לחלק בזה כמ"ש המח"א ז"ל בה' גזילה סי' ב' עש"ב ועיין שע"ה בה' גירושין פ"א סוף ה' א' באורך ומ"ש המח"א שם שמדברי הרמב"ם מוכח דפליג על התוס' דשמעתין לא ראה בא"ז משם הרשב"א והר"ן ז"ל דפליגי ג"כ על התוספו' ע"ש עכ"ה] והא דמחלקינן בסוף שמעתין בין מצוה או לא ה"ד לענין אם גלי דעתי' דניחא ליה לתרום מיפות דבמצוה אמרינן דרצונו הכי ולאו משום כיסופא וכי שויה שליח מעיקרא אדעת' דהכי הוא אבל בדעלמא משום כיסופא הוא דקאמר אבל לענין יאוש של"מ ודאי אין חילוק בין מצוה לדעלמא דהא טעמא דאביי דס"ל דלא הוי יאוש משום דבשעה שמצא עדיין לא נתייאש אע"ג דידעינן בודאי כשידע יתייאש דהא אין לו סי' אפ"ה אסור א"כ גבי מצוה נמי אפי' נאמר כשישמע ניחא ליה מ"מ השתא מיהא דלא שמע לא מהני ואסו' וכ"כ מהר"ם שיף ז"ל בתוס' ד"ה אם יש יפות וכו' א"כ מנ"ל חילוק זה ועיין לה' ט"ז ז"ל שם שתי' בע"א ע"ש:

וראיתי להמש"ל ז"ל שכתב שם דמ"ש רבינו כלך אצל יפות דהוי תרומה היינו מכאן ולהבא כמו שאמ' בירושלמי פ"ק דתרומות ע"ש ודבריו תמוהין דאיך אפשר לפ' כן דברי רבינו כיון דגמרא דידן ס"ל דהויא תרומה למפרע דאל"ה מאי קפריך לאביי א"ו דס"ל אם אומ' כלך מהני אפי' לענין תרומה דלעבר ומוקי לה בדשוי' שליח וא"כ אמאי לא הביא רבינו דין זה דהויא תרומה למפרע א"ו דרבינו איירי בתרומה דלמפרע ודלא כהירושלמי וכדס"ד דגמרא דידן וצ"ע:

ונ"ל ליישב דברי רבינו דמפ' הסוגי' כך דמעיקר' ס"ד הגמרא לדעת אביי דאמר יאוש של"מ לא מהני אפי' נתייאש לבסוף צריך להחזיר ולא קנה אפי' מכאן ולהבא כיון שבא לידו באיסו' כמ"ש בגמ' לעיל גבי דבר שיש בו סימן ופריך מתרומה דאם א"ל כלך אצל יפות דמהני מה שתרם ואפי' כבר הגיעו ליד כהן ולעולם בריית' דקתני דהויא תרומה היינו מכאן ולהבא כמ"ש בירושלמי וכונת המק' הוא כיון דהגיעו ליד כהן בזמן איסו' אמאי מהני הא אביי ס"ל גבי יאוש של"מ אפי' נתייאשו אח"כ צריך להחזיר כיון שבא לידו בשעת איסו' ואפילו תאמ' דאיירי בדלא הגיעו עדיין ליד כהן מ"מ התרומה שקר' עליה מעיקרא לא מהני וצריך לחזור ולקרוא עליה שם תרומה מחדש ומשני דאיירי ברשויה שליח לפיכך מהני ואח"כ מביא עובד' דאמימר ומר זוטר' וכו' א"ל אמימר ורב אשי למר זוטר' השתא אמאי לא אכיל והתניא וכו' כלומ' כיון דאמר בע"ה דניחא ליה הוי שלנו מעכשיו וקנינו כדאמ' גבי תרומה דהוי תרומה מעכשיו ואפי' הגיעה לכהן משעת הפרשה מהני או אם לא הגיעה מהני מה שקר' עליה מעיקרא שם תרומה ומדפריך הכי מוכרח לומר דר"א ואמימר ס"ל הא דאמר אביי יאוש של"מ לא מהני ה"ד כל זמן שלא ידענו דנתייאש אבל אחר שנתייאש קנה ונ"מ לענין אם קידש בו אשה קידם שנתייאש דלא הוי קדושין דבשעה זו לא הוי שלו אבל אחר שנתייאשו הבעלים הוי שלו דאלת"ה מאי קפריך אמימר ור"א למ"ז השתא אמאי לא קא אכיל מר אימ' משום דבשעה שלקחו הוי באיסו' ולא מהני אפי' נתייאש אח"כ א"ו דס"ל כמ"ש [א"מ עיין לה' ז"י ז"ל שכתב שלא בא לידם באיסו' שלא נטלו בידם אלא דשדא קמייהו ע"ש ולפע"ד יש לפקפק בד"ז דנרא' דדוקא ביאוש הוא דאמ' כיון שבא לידו באיסו' לא מהני משום שאינו מוחל מדעתו אלא בע"כ כיון שאינו יודע היכן הוא ואלו הוה ידע לא היה מתייאש משא"כ הכא דמחל מדעתו אע"פ שבא לידו באיסו' מהני וצ"ע עכ"ה]:

ומשני שאני תרומה דהוי מצוה וכו' אבל הכא משום כיסופ' הוא דאמר הכי יצא לנו מזה בענין יאוש של"מ דאמר אביי דלא קנה אי ידעי' דנתייאש קנה מכאן ולהבא ודוק' היכא דאיכא למימר משום כסיפות' הוא דלא קנה אבל ביאוש דליכא למימר הכי קנה ודלא כדס"ד מעיקרא וא"ש ברייתא זו כאביי וא"ץ לאוקמ' בדשויה שליח מעיקרא וא"ש דברי רבינו:

ומה שכתבתי ביאוש של"מ דלאחר שנתייאשו הבעלים קנה כ"מ מדברי הרמב"ם פי"ד מה' גזילה ה' ה' וז"ל יאוש של"מ אפי' בדבר שאין בו סי' אינו יאוש כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש ה"ז אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל עכ"ד משמע דאם ידעו הבעלים שנפל אפילו בא לידו מקודם מהני וכ"מ עוד שם שכתב אח"כ הרואה חבירו שנפל ממנו דינר וכו' ואפי' החזירו לו לאחר שנתייאש מתנה היא זו עכ"ד מדכתב מתנה היא משמע כיון דנתייאש קנה המוצא ואיסו' דעבר מעיקרא על לא תגזול עבר ועכשיו לא תקין כלום בחזרה זו וכן ראיתי להרמב"ן ז"ל בא"ז דס"ל כן שכתב לעיל גבי ירדן שנטל וכו' וז"ל ואיכא דק"ל הכא אמאי לא אקשי מההיא דאפליגו ר"ש ורבנן בעורות של גנב דרבנן סברי מחשבה מטמאתן דסתם גניבה יאוש בעלים היא וכו' אלמא לרבנן יאוש של"מ הוי יאוש ולאו קו' היא דהתם כשנגנבו מביתו וחשב עליהם לאחר זמן מרובה שבודאי ידעו הבעלים שנגנבו ונתייאשו וכו' ע"ש ואי איתא אפי' אחר שנתייאשו לא קנה כיון שבאו לידו באיסו' ומה תקין בזה ועדיין הקו' במקומה עומדת א"ו דס"ל אחר שנתייאש קנה אבל הטור בסי' רס"ב כתב וז"ל אבל אם אין בו סי' וכו' אלא דרך נפילה בא שם אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו וכו' הרי הם של מוצאו שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל וכו' ואם לאו צריך להחזיר אע"פ שנתייאשו אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש ע"כ הרי לך להדיא דלא ס"ל כהרמב"ם ז"ל ומן התימא על הב"י ז"ל שלא הביא מחלוקת בזה ופסק בש"ע כס' הטור וצ"ע [א"מ ולכאורה אפשר ליישב עפמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות לקמן דף כ"ו ע"ב גבי הא דאמר רבא ראה סלע שנפלה לפני יאוש נטלה ע"מ לגוזלה עובר בכולן וכו' דדוקא היכא דנטלה להחזירה לא קני ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומ' שכר שלהם הוא הילכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות