מאורות נתן עז

וכו' והרא"ש כתב בהם דיקירי אלמא דס"ל דיקירי מלשון כובד ועיין למהרש"א ז"ל שכתב דהרא"ש ז"ל היה לו כן הגי' בגמ' ע"ש והכל לא ראו הרא"ש בחי' והובא בא"ז ח"ל כיון דיקירי מידע ידעי אעיגולי דבילה וככרות של נחתום הו"מ לשנויי כדמשני לקמן אקציעות כיון דמידי דמיכל נינהו חשיבי וממשמש בהו אלא איצטריך ליה לטעמ' דיקירי משום אחריני כגון גיזי צמר וכו' ע"כ ולפ"ז באו דבריו בפסקיו על נכון:

ודע שכתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' גזילה ה"ח וז"ל מצא פירות מפוזרות דרך הנחתן לא יגע בהם דרך נפילתן הרי הם שלו ע"כ וכתב עליו הטור ז"ל שם ול"נ דגמ' מוקי למתניתין דמצא פירות במכנשת' דבי דרי וכו' ואי לאו הכי הוי יאוש שלא מדעת וכו' ועיין במ"ש הב"י משם המפרשים וכ"כ לעיל הרשב"א והריטב"א ז"ל והובאו בא"ז ע"ש וראיתי בדרישה ז"ל שכתב דמדברי הגמ' והתוס' מוכח כס' הטור מגמרא דלדעת המפרשים הו"ל לתלמוד' למימר לבתר דמשני אגב דיקירי וחשיבי השתא דאתית להכי פירות מפוזרים נמי בדרך נפילה ואפי' טובא ע"כ ונ"ל דאי מהא לא אריא כיון דכבר גילה דעתו הגמ' לעיל דפריך אי בדרך נפילה אפילו טובא נמי ומסתמא אפי' לאביי נמי דקי"ל כותיה פריך ומטע' דחשיבי כמו שתי' אחר האמת א"כ א"ץ הגמ' לאשמעי' זה לקמן גם מ"ש דמהתוס' מוכח ג"כ הכי שכתב לעיל ור' יצחק לא בעי לאוקמא דרך נפילה ואפי' טובא משום דס"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ע"ש וק' הא אביי גופי' מודה במילי דחשיבי ויקירי וכו' א"ו דהתוס' ס"ל דגבי פירות לא שייך טעמא דחשיבי וכו' ע"ש ונ"ל ג"כ דאינה ראיה דהתוס' ס"ל דר' יצחק לא ידע מסקנא דגמ' ומוקי מתני' כולה במצא אותם דרך הינוח וכמ"ש מהרש"א ז"ל בגמ' אמנם אנן לדידן דמוקי הגמ' דאיירי בדרך נפילה ומשום דחשיבי ה"ה גבי פירות אמרי' כן ודו"ק:

שם תאנה עם נפילתה נמאסת וכו' הק' מהרש"ך ח"ג דף קס"ג דתינח תאנה אבל קציעות מא"ל ע"ש ונ"ל דאינה קושי' דקציעות אין בהם חזותא דדרכו ליקח מכל אילן ואילן ושוטחן בחמה א"כ אין בהם סי' לפיכך מותרים משום דכי ידע מתייאש מהם [א"מ ומ"מ אין זה מספיק דהתינח לפי הגי' דשאני זית הואיל וחזותו מוכיח עליו אבל לפי הגי' הואיל וזיתו מוכיח עליו ותאנה עם נפילת' נמאסת ומפקר לה א"כ תקשי דבקציעות דאינן נמאסין דדרכן לשוטחן ע"פ השדה מא"ל ועיין בדרישה סי' ר"ס ס"ו עכ"ה]:

אך ראיתי לה' פרי האדמה ז"ל פט"ו מה' גזילה שכת' וז"ל ולע"ד נ"ל דבקציעות ודאי לא פליג רבא אטעמ' דאביי דהיינו משום דחשיבי שהרי הש"ס לא קאמר אלא שאני תאנה וכו' משמע ודאי דבקציעות ה"ט כמ"ש לס' אביי כיון דחשיבי ממשמש בהו ומיאש מיד וכו' עכ"ד ואחה"מ לא תי' כלום דא"ת דבקציעות יש בהם חזות' מה מהני טעם כיון דחשיבי וכו' הא קא פריך גבי תאנה אע"ג דידע דנתר' מ"מ כיון דאית בהו חזות' לא מיאש והוצרך לומר משים דעם נפילת' נמאסת וכו' א"כ גבי קציעות נמי אע"ג דחשיבי וממשמש בהם בכל שעה לא מיאש כיון דאיכא חזות' א"ו כדאמרן דבקציעות אין בהם חזות' וטעמ' לרבא כפשטי' משום דכי ידע מיאש ולאביי כדאמ' מעיקר' דע"י חשיבותם ממשמש בהם בכל עת וז"כ הסמ"ע ז"ל שכתב בסי' ר"ס הטע' בקציעות משום דחשיבי כדאמר בגמ' לאביי ע"ש [א"מ גם מה שהק' ה' הנז' על תי' מהרש"ך שתי' וז"ל דבקציעות נמי מיאש לפי שסובר דכיון דבקציעות לא שייך בהו נפילה לומר שהם מהנהו הוא מילתא דלא שכיח' א"כ ודאי דיחלו בעוברי דרכים ומותר והק' ה' הנו' דאדרבא בהש"ס מוכח איפכא דגם בקציעות שייך בהו נפילה אלא דאינו יודע דנתרן ולהכי קאמר משו' דחשיבי וכו' עכ"ד נראה לע"ד דלק"מ דדוקא באילנות הוא דעבידי דנתרי אבל קציעות השטוחים לא עבידי דנתרי לאם הדרך אלא דאנן אמרינן כיון דמצאן בצד שדה קציעות מסתמא כשנטל מהם בעל השדה להוליכן לביתו נפלו ממנו דהכי אורחא דמילתא טפי אלא דעוברי דרכים לא יתלו בהכי כיון דלא עבידי דנתרי ויתלו בעוברי דרכים שלקחו ג"כ מקציעות שדומין לזה דדוקא כשנמצא תחת האילן הוא דאמרינן חזותו מוכיח עליו משום דאיכא תרתי שהוא תחת האילן א"כ מוכח שנפלו ממנו וגם חזותו מוכיח עליו אבל גבי קציעות דלא עבידי דנפלי יתלו בעוברי דרכים וכשידעו הבעלים שנפלו מתייאשים ומשום דלא תיקשי לאביי דילמ' עדיין לא ידעו הבעלים שנפלו מהם מש"ה הוצרך הש"ס לומר אגב דחשיבי וכו' כנ"ל כונת מהרש"ך וכן הוא דעת הסמ"ע ז"ל ומדברי הר"י קורקוס ז"ל בפ"ג מה' מעש' ה' כ"א נראה דלפי האמת בקציעות תלינן שנפלו מעוברי דרכים וכבר נתייאשו הבעלים דכיון דחשיבי ממשמשי בהו ע"ש ונראה דס"ל דבקציעות ליכא חזותא ומש"ה תלינן בעוברי דרכים דקי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ועיין בב"ח בסי' הנז' עכ"ה]:

ודע שה' הנז' שם הקש' אמאי לא משני הש"ס הכא גבי תאנה טעמי' דרבא כיון דאיכא שקצים וכו' ע"ש ונ"ל דאינה קו' דא"כ מ"ט בזתים אסור כיון דאיכא שקצים מיאש א"ו דמתני' איירי בדאיכא גדר דליכא חששה דשקצים ורמשים וכ"כ בא"ז ע"ש [א"מ ועיין במ"ש ה' המחבר ז"ל לקמן דף כ"ב ע"ב]:

ולענין הלכה כתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מה' גזילה וז"ל וכן תאנה שהיא נוטה לדרך ונמצאו תאנים תחתיה מותרות משום גזל שהתאנה וכיוצא בה עם נפילתה נמאסת ע"כ והק' הלח"מ ז"ל דלא אמר כן בגמרא אלא לתי' לרבא דלית הילכתא כותיה אבל לאביי א"ץ לכ"ז וכן הק' על מ"ש רש"י גבי תאנה עם נפילת' נמאסת הילכך כיון דידע דנתרי מעיקרא מיאש וכו' דכיון דמתרץ לרבא למה אמר דמעיקרא מיאש דזה אינו אלא לאביי דס"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש והניח בקו' יע"ש וכן הק' מהרש"ך ז"ל על רש"י וכן מהרמ"ש ז"ל ונ"ל דאישתמיט מנייהו הרמב"ן ז"ל במלחמות לקמן דף כ"ב ע"ב גבי אחר דאתותב רבא. דפירוש' זה קושטא קאמר משום דר' אבהו מקמי רבא הוה ופי' דמתני' איירי בכך ולאו לפרוקי לרבא וכ"כ הכ"מ פ"ג מה' מעשר משם מהר"י קורקוס ז"ל ע"ש. ואני הדל נ"ל ליישב באופן אחר דהגמרא ס"ד מעיקרא דזתים לא עבדי דנתרי לפיכך א"ש לאביי אבל לאחר שתי' הגמרא דזתים נמי נתרי ומשום דחזותו מוכיח עליו לא מיאש א"כ מנ"ל דפליגי במציאות דזתים עבדי דנתרי או לא וכ"כ הרשב"א ז"ל בא"ז דכונת הגמרא בפירוק' ר"ל דזתים וחרובין נמי עבדי דנתרי ואפשר דז"כ רש"י שכתב וס"ד משום דלא עבדי דנתרי וכו' משמע דזה דוקא לפי מאי דס"ד מעיקרא אבל אחר האמת אינו כן וא"ש הכל:

וראיתי בדרישה ז"ל שתי' בע"א דה"ט שתפס רבינו כשנויא דרבא משום דלסברת המקשן דאמר בשלמא לאביי היה צריכין לדחוק ולומר דהבעלים מייאשי משום דעבידי דנתרי מאליהן וסוברים הבעלים שעוברי דרכים יעשו שלא כדין ויטלום וזתים אסורין דלא עבידי