מאורות נתן עד

בהדיא בפי' המשנה ע"ש ומ"ש דרש"י ורבינו פליגי בפי' דגמרא ולרש"י מפ' פרכת הגמרא בשאין כריכין וכו' נ"ל דאינו כן אלא מעיקרא ס"ד דג' מלוין היו הולכין לקיימן ומסתמא כשהיו הולכין ביחד נתנו שטרותיהן ביד א' מהם והוא כרכן וקא פריך אפי' מצא אותן כרוכין שמא מאחד מהם נפלו ומשני דמקיימי וכו' ופריך ודילמא מידא דספר' נפיל ורבינו שכתב מיד הסופר וכו' היא לפי האמת דחיישי' לנפילה מיד הסופר א"כ אי לא מקיים חיישינן נמי דנפל מיד הסופר אבל לפי מדס"ד מעיקרא אה"נ דא"ץ לומר דחיישינן מיד הסופר נפל וראיתי בש"מ שכת' משם הגיליון ומשם הריטב"א ז"ל דפרכת הגמרא היא ע"ד שכתבתי ובזה נסתלקה קי' הגד"ת ז"ל ע"ש וראיתי לרבינו בפיה"מ וז"ל אבל אם אינן מקויימים לא יחזיר אותם לשים אדם לפי שיש לומר שמא כ"א מהם הביא שטרו לב"ד לקיימו ונתקבצו כולם ביד ב"ד או שלוחו ונפלו מידו ומצא אותם אותו שהחובות השלשה עליו וכו' עכ"ד מדבריו משמע דמצא אותם הלוה וז"א דאי מצא אותם הלוה נאמן ולא מפקינן מס' דהמע"ה א"ו דמצא אותם אחר וכ"כ בחיבור בפי"ח מה' גזילה ע"ש ולכך צ"ל דהכא נמי כונתי כך ומצא אותם ר"ל מצא אחר הנך החובות הג' שיש על הלוה ודו"ק:

שם לוה לא מקיים שטריה וכו' עבמ"ש מהרש"א ז"ל ולפ"ד אם מצא אותם מקייימים והם בכתיבת חד סופר יחזיר למלוה מטעם דלא מקיים את השטר אלא המלוה אך ראיתי להסמ"ע ז"ל בסי' ס"ה ס"ק ל"ג שצדד לומר דאפי' הם מקויימים לא יחזיר וז"ל ומיהו אינו מוכרח די"ל ששלשאן עם המלוה בקשו לסופר שילך בשליחותן לב"ד לקיימו ואמרו לשליח שאחר שיהיו מקויימים לא ימסור השטרות למלוה עד שילוה ללוין וכו' ע"ש ואחה"מ נר' דזה היפך גמרא דלעיל דף י"ו ע"ב אמר ר"א אר"י המוצא ש"ח בשוק אע"פ שכתוב בו הנפק לא יחזיר ל"מ וכו' אלא אפי' כתיב בו הנפק לא יחזיר דחיישי' לפרעון ואי איתא לדברי ה' ז"ל דשייך לקיימי' קידם שהלוה אמאי איצטריך לטעם דחיישינן לפרעון ת"ל שמא אמרו הלוה והמלוה לסופר שילך בשליחותן לב"ד לקיימו ואמרו לשליח שאחר שיהיו מקויימים לא ימסו' למלוה עד שילוה הלוה ממנו וע"ק מהא דאמר לעיל דף י"ז א"ר אסי אר"י המוצא ש"ח בשוק וכתוב בו הנפק וזמנו בו ביום יחזיר אי משים שמא כתב ללות ולא לוה הא כתב ביה הנפק אי משום פרעון לפריעה בת יומא לא חיישינן ואי אית' אמאי לא חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה והא דכתב בו הנפק הסופר כתב בשליחותן ועדין לא לוה כמ"ש ה' ז"ל ועכשיו נפל מיד הסופר וצ"ע:

וראיתי בא"ז שכתב משם הרמ"ך ז"ל וז"ל מצא תכריך של שטרות או אגודה אם הם של לוה א' וכו' ואם הם של ג' שלוו מא' וכתב בג' ידי סיפרי יחזיר למלוה ואי מיד' דחד ספר' נפקי לא יחזיר דחיישינן דילמא מיד' דספר' נפול בין מקיימי בין לא מקיימי וכו' עכ"ד הרי לך דס"ל כדעת הסמ"ע אבל לא ידעינן הטעם אמאי והסברא נותנת כמ"ש מהרש"א ז"ל וצ"ע לענין דינא [א"מ ומדברי הרא"ש ז"ל שם בש"מ נראה דס"ל כדעת מהרש"א ע"ש עכ"ה]:

שם תנן אם יש עמהן סמפונות וכו' ראיתי להבעה"ת ז"ל ש' נ"ב ח"ג שהביא י"מ דמתניתין איירי בשליש וסיפא נמי דקתני אם יש עמהן סמפונות איירי נמי בשליש ופריך כיון דלא ידע השליש מה ענין שטר זה היאך בא לידו אם נתנו לו המלוה או הלוה א"כ אפי' מצא עמהן סמפינות אמאי יעשה שבהן שמא כתבו המלוה ונתנו בידו עד שיפרע לי הלוה א"ו דס"ל למתניתין אם כתב המלוה הוי כתיבה מעליא ומשני דאיירי בנמצא בין שטרות קדושין ומדהניחי בין שט"ק מסתמא גם שט' זה פריע והשליש שכח עכשיו א"ד בתוספת ביאור ובש' נ"ג ח"א כתב יש מן הגאונים שהעמידו אות' במלוה והאי דקתני מצא שטר בין שערותיו איירי ביורשין ואינם יודעין מה טיבו אם הוא פרוע או לא הילכך כשמצאו בין שט"ק שהורע כחו יהא מונח עד שיבא אליהו אבל אם לא מצאוהו בין שט"ק גובין בו שאני אומרים אביהם יודע מה טיבו אבל מלוה שהוא בחיים ומצא שטר ואינו יודע אם פרוע הוא או לא צריך להחזירו ללוה ואע"פ שלא נמצא בין שט"ק הואיל והיא פשע שלא דקדק בענינו כראוי נעמיד הממון בחזקת הלוה עכ"ד והקשה הגד"ת ז"ל לפ' זה מאי פריך הגמ' הכא אר"י מדקתני אם יש עמהן סמפינות וכו' והשתא למאי דלא אסיק אדעתיה דאיירי בנמצא בין שט"ק ק' ממ"נ אי איירי במלוה עצמו א"כ כיין דאיני יודע אם נפרע או לא אמאי יהא מונח אצלו הו"ל להחזירו ללוה ואי בדמת המלוה ואיירי ביורשין א"נ אמאי לא יגבו בי אע"ג דאינן יודעין מה טיבו אני אומרים אביהן היה יודע אלא ע"כ דאיירי במצאו היורשין בין שט"ק דהורע כחו א"כ כה"ג איירי סיפא ול"ק לר"י והניח איתה בקושי' ע"ש [א"מ עי"ש שסיים וז"ל ואלי לתירוץ רבינו אין כאן קושי בזה ע"כ ולא ידעתי איך ניחא ליה בתי' הבעה"ת הלא גם לדבריו ק' כה"ג לפי מאי דלא אסיק אדעתיה דאיירי בנמצא בין שט"ק ק' אמאי יהא מונח עד שיבא אליהו ולמה לא יתבע את הלוה אם יודה לו אז יפרעהו דליכא שום חשש בזה ואם יאמר פרעתי אז נדין בזה שיפטר ואין עליו אלא חרם סתם כמ"ש ה' ז"ל שם ולמה יהא מונח דאפשר דנפיק מניה חורבא שמא ימות ונפיל ההוא שטרא קמי יתמי וגובין בי אלא ע"כ דנמצא בין שט"ק ומש"ה יהא מונח וא"כ מאי פריך לר"י אלא ע"כ לומר דהומ"ל וליטעמיך א"כ גם לתי' הר"י אלברצלוני ז"ל נמי נימא הכי עכ"ה] ונ"ל דהגאונים ז"ל לא העמידו במלוה אלא אחר האמת דאמר כיון דמצאו בין שט"ק הורע כחו של מלוה ה"ה נמי ביורשין שמצאו שטר בין שט"ק דהורע כחו אבל למאי דס"ד דאיירי בנמצא בין שטרות קיימים לא שייך לאוקמא אלא בשליש וכמ"ש בפי' דלעיל:

וראיתי לה' כה"ג ז"ל בהגהות ב"י ס"ק כ"ה שהק' על הסברא הנ"ל כיון דאם היה אבוהון קיים והיה טעין ברי שאינו פרוע נאמן א"כ נטעון ליורשין כן ויגבו מן הלוה וע"ש שתי' בדבר דלא שכיח לא טעני' ליתמי ול"נ לתי' בע"א במ"ש הש"ך ז"ל בסי' ע"ב ס"ק קמ"ב דלא טעני' ליורשי' אלא להחזיק שלא נוציא מידם אבל להוציא ממון מיד אחרים לא טעני' ע"ש וכ"כ הכנה"ג ז"ל בעצמו בסי' ק"ח בהגה"ט ס"ק מ"ד משם מהרשד"ם ח' ח"מ סי' רצ"ג ע"ש א"כ הכא הוי להוציא מיד אחרים לא טעני' ליתמי [א"מ וק"ל על סברא זו ממ"ש הטור בסי' ס"ה ס"ו וז"ל ואם יטענו היורשין על שטר שמוצאין ברשות אביהם שאביהם הלוה עליו מעות למלוה אע"פ שאינו יכול לגבותו מהלוה בלא כתיבה ובלא מסירה מ"מ לקחו בשביל משכון טענתם טענה אבל, אנן לא טעני' להו וכו' וכתב הב"י שם בשם תשו' הרא"ש דהטעם הוא משום דהוי מילתא דלא שכיחא דלא טעני' ליתמי ע"ש ואם איתא אמאי הוצרך לטע"ז דכמה רבוותא פליגי עליה הול"ל משום דלא טעני' ליתמי אלא להחזיק אבל להוציא לא טעני' וכאן הוי להוציא דכיון ששט"ז ודאי הוא של