מאורות נתן ע

אלא בשובר דכתובה משום שמא מכרה כתובתה בטובת הנאה בדבר מועט אבל במכירה גמורה ליכא למיחש לקנוני' שהיא צריכה לשלם הכל וכמ"ש מהרש"א ז"ל לעיל וק"ל עכ"ה]:

וראיתי להרא"ש ז"ל בכתובות דף פ"ו שהק' מכאן לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דאי כתב ליה לוה למלוה משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך ומכר המלוה אותו שטר אינו יכול למוחלו א"כ אמאי לא חיישינן הכא דילמא דכתב לה כן בכתובה ולכל דאתי מחמתך ע"ש ועיין להרשב"א ולהריטב"א ז"ל בגיטין ולהנ"י הכא ובגיטין שכתבו מאחר דאין דרכם לכתוב כן בשטרות לא חיישינן שמא כתב כן ודו"ק:

בא"ד גבי אשה שחבלה בבעלה וכו' עכ"ל עיין למהר"ם שיף ולה' זרע יצחק ז"ל שכתב דהתוס' דהכא ס"ל דלא אמרינן דבמעמד ג' קונה בע"כ של לוה כמ"ש ר"ת בגיטין אלא בעי' מדעתו לפיכך לא הק' ממתניתין דקתני האשה שחבלה באחרים פטורה ותזבין במע"ג משום דהבעל לא ניחא ליה במכירה זו כדי שתפסיד אשתו ע"כ וראיתי להרא"ש ז"ל בב"ק שהק' ממתני' דקתני פגיעתן רעה ותי' וז"ל א"נ הבעל לא ירצה להיות במע"ג לאשתו ע"כ וק' דהא הוא פסק בפ"ק דגיטין ד' י"ג כר"ת ור"י דמע"ג קונה בע"כ של לוה והנפקד א"כ מאי קא משני דהבעל לא ירצה ונראה דמה שכתב הבעל לא ירצה ר"ל לא יהיה במע"ג אבל אה"נ אם היה במע"ג ודאי דקונה בע"כ וכן ראיתי להנ"י ז"ל שם בב"ק שכתב וז"ל א"נ הבעל לא ירצה להיות במע"ג שלא להפסיד אשתו עוד כתב הרא"ה ז"ל דאפי' אתי לא ניחא ליה וכבר פשוט בפ"ק דגיטין דמע"ג אינו קונה אלא לרצונו של לוה ע"ש הרי לך שכתב ב' התירוצים ותי' הא' אתי אפילו למ"ד דס"ל דקונה בע"כ של לוה [א"מ ולפ"ז יתיישבו דברי התוס' הכא גם לשיטת ר"ת ז"ל ונ"ל שזה כונת מהרש"א ז"ל ול"ק מה שהקש' עליו ה' משמרות כהונה ז"ל ע"ש עכ"ה] אבל התוס' בגיטין לא ניחא להו בזה שהק' קושי' זו ממתניתין ולא תי' כן נ"ל משום דס"ל כיון דקונה בע"כ של לוה א"כ ע"כ של אשה להביא הבעל לפני הניזק ולמכור במע"ג ודו"ק:

ד"ה שובר בזמנו טורף וכו' ושמא גם גבי איסור זכין לו משעת החתימה וכו' עכ"ל ועיין בתומים סי' ס"ה ס"ק כ"א שכתב דהתוס' אזלי לשיטתם שכת' ביבמות דף פ"ט דבדבר דומה ויש בו טעם אפי' בקום עשה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אבל לפי' הרא"ה והנ"י ז"ל דפליגי התם וכן דעת הר"ן ז"ל בסוף נדרים דבקים עשה אין כח ביד חכמים לעקור ד"ת א"כ ודאי דאסור בבת חורין וכו' ע"ש ולכאורה נראה דאפי' לשיטת הרא"ה ז"ל ודעמיה הכא שרי מטעם הפקר ב"ד הפקר וכמ"ש ביבמות ד' ע"ט בימי ר' בקשו להתיר נתינים א"ל ר' חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר ופי' התוספו' התם שרצו שלא יהיה בהם דין עבדים מטעם הפקר ב"ד הפקר ע"ש וא"כ ה"נ הכא משעת חתימה הרי הוא מופקר ואין בו דין עבד אך ראיתי למהרימ"ט ז"ל בח' א"ה סי' ז' שהק' עלה דהתם דהא קי"ל המפקיר עבדו צריך גט שחרור ותי' שיש לפ' שיכולין היו לזכותן לא' והוא יכתוב להם גט שחרור ע"ש וא"כ תי' זה לא אתי הכא דמ"מ איך יכול לישא בת חורין קודם שיבא לידו ודו"ק:

שם מתניתין מצא שטר בין שטרותיו וכו' כתב ה"ה ז"ל בפי"ו מה' מלוה בשם הרשב"א ז"ל דאפי' שניהם מודים דומיא דנפילה וכו' ע"ש אבל הרא"ש ז"ל הכא כת' דלא דמי לנפילה דאיתרע מדלא נזהר לשומרו אבל השטר המופקד דלא אתייליד ביה ריעותא אלא שאין הנפקד זכור מכח מי בא לידו אם שניהם רוצים יעשה כמאמרם ע"ש וכ"פ הטור בר"ס ס"ה וראיתי להגד"ת ז"ל בדף ש"ך שכתב וז"ל ולענין שניהם מודים הביא ה' ז"ל בב"י ריש סי' ס"ה מ"ש ה"ה ז"ל בשם הרשב"א ז"ל דאפי' שניהם מודים הוי דומיא דנפילה ותמהני שלא הזכיר דברי הרא"ש ז"ל שחולק בזה וכו' ע"ש ואחה"מ לא דק דהב"י ז"ל בקביעות דין זה של הרא"ש כתב ועיין מ"ש בתחילת הסי' דהרשב"א ז"ל חולק עליו אבל בתחילת הסימן לא נחית להביא דברי ה"ה ז"ל אלא לשאר דברים אבל בדין זה במקומו כתב דזה מחלוקת:

והנה הב"ח ז"ל בסיף הסי' והגד"ת ז"ל בדף שכ"א ע"ב הק' על הטור שכתב בס"ס זה אם השליש מת ומצאו היורשין שובר זה ואינם יודעין מה טיבו לא ינתן לא למלוה ולא ללוה ואע"ג דחייב מודה חיישינן לקנוני' ע"כ ולא הביא דעת הרא"ש אביו ז"ל דפליג בזה ותי' שמא לא פליג הרא"ש בהכי אלא דוקא כשהשליש חי שאומר בהדיא שהושלש בידו וכן הבעלי דינין אינם מכחישין אבל כשמת השליש ואין אנו יודעין היאך בא לידו ואולי מצאו ואתייליד ביה ריעותא דנפילה בהא חיישינן לקנוניא ע"ש ואחה"מ אישתמיט מנייהו דברי הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ק"ה סי' ח' שכתב להדיא דאפי' ביורשי השליש אם הלוה והמלוה מודים יעשה כמאמרם וא"כ בפסקיו נמי ס"ל כן וליכא חילוק בזה ועיין להש"ך ז"ל מה שתי' ודבריו אינם מבוארין דכשתאמר בדבר המופקד לא איתרע מ"מ אפשר דעדיין לא פרע ונתן אותו המלוה בידו עד שיביא לו הלוה המעות וא"כ כשמודה הלוה הו"ל להחזיר למלוה השטר ונ"ל דהכא שאני דמצא שובר ובשובר הסברא נותנת דפרע לו ונתן לה השובר להחזירו ללוה משום דאין דרך לכתוב השובר קידם שיפרע לו בשלמא אם הוא עדיין ביד המלוה אמרינן דכתב להיות מוכן בידו דשמא יבא הלוה בין השמשו' ולא ימצא שובר מזומן ולא יפרע לו אבל הכא שנתנו ביד השליש לא שייך לומר כן והסברא נותנת שנתנו לו ליתנו ללוה שכבר פרע א"כ כשמצאו השובר היורשין של שליש אמרינן מסתמא דפרע מש"ה אפי' הלוה מודה לא יחזיר דחיישי' לקנוניא כיון דאיכא הוכחה קצת גם לא יחזיר ללוה דאיכא למיחש שמא לא פרע והמלוה כתב כדי שלא יתעכב אבל התם דמצא שטר ההלואה בעצמו דליכא סבר' בזה לומר דפרע א"כ כששניהם מודים יחזיר השטר למלוה ודו"ק:

שם ר' ירמיה אמר זבל"א וכו' כתב התי"ט ז"ל במס' בתר' פ"י מ"ד דר' ירמיה בא להוסיף דזבל"א נמי כותבין מכח רשב"ג דהתם דאמר כותבין הכל בשטר א' אבל למ"ד שטרי טענת' ס"ל לא מהני כתיבת זבל"א ויכולין לחזור עד שיגמר הדין א"נ איפכא שמשטענו בפניהם אינם יכולין לחזור אע"פ שלא כתבו דזבל"א זבל"א וב' אלו הסברות הלא המה כתובים בב"י סי' י"ג בשם נ"י עכ"ל נרא' מדבריו דשנויא קמא הוא לס' הרי"ף דס"ל דיכולין לחזור עד שיגמר הדין וא"נ הוא לשיטת הרשב"א והר"ן דס"ל משהתחילו לטעון אינן יכולין לחזור ומש"ה כתב איפכא דאפי' בלא כתיבה אינן יכולין לחזור משטענו אבל זה ליתא דא"כ למ"ד זבל"א ס"ל דיכולין לחזור אם לא כתבו אע"ג דהתחילו לטעון וזה ודאי אינו לשיטת הרשב"א והר"ן דמשהתחילו לטעון הו"ל כאלו קבלום עליהם וכן מבואר בהרא"ש הכא להדיא שכתב וז"ל זבל"א משום דבעוד שלא נכתב יכול כ"א מהם לחזור בעוד שלא התחילו