מאורות נתן נו

ההיא דב' שטרות היוצאים ביום א' התם ליכא למיקם עלה דמילת' ע"ש בדברי הרמ"ה ז"ל דז"א שהרי כתב' התוס' שם משם ר"ת וכ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל שם בפרק מי שהיה נשוי סי' י"ג דדוקא בשטרי מכר ומתנה הוא דאמ' שוד' דדייני משום דההוא דנמס' לו קודם הוא דזכה ואין לב' בה כלום אבל בשטרי הלואות והודאות כ"ע מודו דיחלוקו לפי שהשעבוד אינו חל אלא מאותה שעה שמוכיח מתוך השטר דהיינו ממחרת יום הכתיבה וכו' עש"ב א"כ ה"נ הכא היכא דכתוב בניסן סתמא אפילו הביא עידי מסירה שלוה ממנו בתחילת החדש אינו יכול לטרוף מלקוחות שלקחו באמצע החדש כיון שאין מוכיח מתוך השטר מתי התחיל השעבוד מתחלת החדש או מסופו וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' מי שהיה נשוי והביאו מרן בב"י סי' ק"ד וז"ל דהא שטר שכתוב בו בניסן סתמא אינו טורף ממשעבדי אלא מסוף ניסן כדמוכח בסמוך ואפי' באו עדים שבר"ח לוה וכו' עש"ב א"כ הדק"ל אמאי לא מוקי לה בהכי וצ"ל דה"ה דהו"מ לשנויי הכי אלא האמת משני דעבדי אינשי דפרעי ביומי' אלא דלא שכיחי עכ"ה]:

שם האי מפרע פרעיה וכו' ולפשיטי דספר' חייש וכו' הק' א"א ז"ל שהרי כתבו התוס' לעיל ד' י"ג ד"ה ה"ט וכו' דמשום פשיטי דספר' לא יפסיד ללקוחו' ממון הרבה היכא שכבר לוה ופרע וכו' ע"ש ותרצנו בישיבה דזה ל"ק כלל דהכא איירי שכתוב בו ביום הוא דליכא פסידא ללקוחות מ"ש שטר זה או יכתוב לו שטר אחר אבל התם דאיכא פסיד' דלקוחות לא יעשה הלוה כן משום פשיטי דספר' ודו"ק:

שם הכא כיון דל"ל רווחא וכו' [א"מ עמ"ש מהרש"ל דאליבא דר"כ מוכרחים לומר דחייש ר"י להאי מילת' דאל"כ פשיט' אלא דקמ"ל דדוקא בו ביום אבל ליומא אחר' איכא למיחש שפרעו וחוזר ללות בו ודלא כסתמא דגמרא דלעיל דלא חייש אלא לקנוניא ואין להק' מאי נ"מ אי חיישי' שמא פרעו וחוזר ללות או משום קנוניא כבר כתבתי לעיל ד' י"ג בתוס' דנ"מ כגון דיש ללוה בני חרי כשיעור שטר זה דאי משום קנוניא ליכא למיחש ואי משום שפרעו וחוזר ללות בו איכא למיחש ע"ש ובזה א"ש מה שהק' הת"ח ז"ל לדברי התוס' שכתבו דהנפק דנקט ר"י לדיוקא דאי אין כתוב בו ביום אפי' כתוב בו הנפק וכו' והק' הת"ח והא כבר שמעי' לה ממימר' דר"י דלעיל המוצא שט"ח אפי' כתוב בו הנפק לא יחזיר וכו' ע"ש והשתא א"ש דממימר' דלעיל לא שמעי' אלא דחיישי' לקנוני' אבל היכא דליכא קנוניא כגון דאיכא גבי לוה קרקע ב"ח הו"א יחזיר ומש"ה איצט' ר"י למימר דאפילו כתוב בו הנפק דוקא בו ביום דל"ל רווחא הוא דלא חיישי' שמא פרעו וכו' אבל היכא דאית ליה רוחא חיישי' שמא פרעו וכו' ואפי' איכא ב"ח ללוה לא יחזיר וז"ש התוספו' דחיישינן לקנוניא או לפשיטי דספר' ר"ל היכא דאיכא קנוניא חיישי' ואי ליכא קנוניא חיישי' לפשיטי דספר' אבל ק' לפ"ז שהרי כל הפוסקים פסקו כר"כ דהכא דמוקי לה כשחייב מודה ולפ"ד מהרש"ל עכ"ל דאי אית ליה רווחא חיישינן שמא פרעו וכו' וא"כ איך פסק הטור ז"ל סי' ס"ה וכ"פ הבעה"ת בשער נ"ב ד' שי"ז דאם יש ללוה בני חרי שיעור שט"ח זה יחזיר ועכנ"ל דס"ל כמ"ש הגד"ת שם ע"ב דמאי דאמ' מעיקרא מלוה גופיה לא שביק וכו' היינו כמ"ש התוס' לעיל והמק' הוא דלא הבין כן ומתרץ לו אפי' לפי שיטתך לא דמי אבל האמת אינו כן וכו' עש"ב ודלא כמהרש"ל ז"ל ומה שהק' הגד"ת שם ד' שי"ח לדעת הרא"ש ז"ל דפס' הכא כר"כ דאפי' חייב מודה חיישי' שמא פרעו וכו' היכא דאית ליה רווחא והוא ז"ל פסק לעיל כר' אבהו אר"י המוצא שט"ח אפי' כתוב בו הנפק וכו' משמע ודוקא כשאין חייב מודה הא חייב מודה יחזיר כמ"ש שם התוס' עש"ב ולפי שיטתו עדיפא מינה הו"ל לאקשויי מרפס' הרא"ש ז"ל לעיל דף י"ג דאפילו חייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולקנוניא ואיך פ' כר"א דלא חייש לקנוניא אבל לפעד"ן דלק"מ דלא הביא דברי ר"א אלא לענין פרע דלא כשמואל שם דלא חייש לפרעון דל"ת הילכת' כשמו בדיני אבל לענין אי חייב מודה דמשמע מדקדוק דברי ר"א דלא חיישי' לקנוניא כבר כת' לעיל דאפי' חייב מודה לא יחזיר דחיישי' לקנוניא כסתמא דגמ' דלעיל ובזה סרה מהר קי' הגד"ת ז"ל ודו"ק עכ"ה]:

רש"י ד"ה והעדים מעידים שלא פרע בפנינו תבע לפרוע לו ע"פ ב"ד ולא פרעו עכ"ל עיין מה שהק' עליו הרא"ש ז"ל וז"ל וכי בשביל שלא פרעו מיד הוחזק כפרן שמא לא היו לו מעות וכו' ע"כ פי' דאיירי שטוען יום פ' פרעתי לך והעדים מכחישין אותו שאותו יום היה עמהם לפיכך הוחזק כפרן ע"ש והק' ה' גד"ת ז"ל ד' ע"ב ע"ב לדעת הרא"ש ז"ל א"כ אם אמרו לו חייב אתה ליתן לו והוא טען פרוע הוא והיינו דאמ' ביום פ' והעדים מעידים שהיה עמהם אותו יום אמאי לא הוחזק כפרן משום דאמר אישתמוטי משתמיט א"כ אמאי לא אמרינן גבי א"ל לא תן לו כן דדעתו לאישתמיטי עד דהו"ל זוזי ופרע ליה כמו שהקש' כן לשיטת רש"י ע"ש ונ"ל דאינה קוש' דדוקא היכא דא"ל חייב אתה ליתן לו שאינו מחוייב בדין עדיין אע"ג דאמר פרעתי ביום פ' והעדים מעידים שלא כרע והוכחש בב"ד לא הוחזק כפרן כיון שאינו מחוייב עדיין מצי לאישתמוטי לומר מה שאמרתי פרעתי כלומר שאיני מחוייב ומ"ל פרעתי ומ"ל שאיני מחוייב דמ"מ הוא פטור אבל היכא דא"ל צא תן לו דכבר נתחייב בדין כיון שהוכחש בב"ד לא מצי לאישתמוטי ולומר דמה שאמר פרעתי לפי שלא היו לו זוזי דאין זו טענה כלל כיון שהוא כבר מחוייב צריך להודות בב"ד ולומר שאין לו מה לשלם וכיון שלא הודה והוכחש הוחזק כפרן [א"מ ומה שהק' הרא"ש לפי' רש"י וכי בשביל שלא פרעו מיד וכו' לימא מישתמיט עד דהו"ל זוזי אע"ג שכבר מחוייב אפ"ה מצי לאשתמוטי לפי שלא היה בפני ב"ד רק בפני עדים ולא אמרינן הוחזק כפרן עד שיכפור בב"ד עכ"ה] וראיתי במרדכי שכתב גבי מימר' דלקמן היה חייב שבועה ואמ' נשבעתי והעדים מעידים שלא נשבע וז"ל ואין לתמוה היאך יכולין להעיד שלא נשבע די"ל כגון שתבעו והודה לו שלא נשבע כן פי' רש"י גבי והעדים מעידים שלא פרע עכ"ד ונר' דמ"ש והודה שלא נשבע ר"ל שא"ל העדים שתבעו בפניהם בשביל שישבע והוא הודה שלא נשבע אלא שלא רצה לישבע וכפרש"י שלפנינו וכ"נ מדברי הב"י ז"ל סי' פ"ז והדרישה ז"ל שם ודלא כהגד"ת שם שהבין בדעת המרדכי דלא כרש"י שלפנינו. ומה שהקש' הדרישה שם על הש"ע שפירש דאיירי באומ' שנשבע יום פ' והעדים מכחישים אותו שלא נשבע שהיה עמהם באותו יום וכו' א"כ אפילו דמקרי ואמר אמאי לא הוחזק כפרן מאחר דהוכחש וליכא אישתמוטי וצ"ע ע"כ לק"מ דא"ל כיון שאינו מחוייב לישבע אלא הוא מעצמו חייב את עצמו מקרי ואמ' נשבעתי אע"פ שהיא טענת שקר וכן תי' הגד"ת. ומה שפי' ה' הדרישה לדעת הרא"ש ז"ל דאה"נ גבי מי שנתחייב שבועה מודה לפרש"י דלענין שבועה ליכא לאקשויי נימ' מישתמיט עד דהו"ל זוזי ע"ש ק' דהא הרא"ש ז"ל כתב דלא הוחזק כפרן אלא אם כפר בב"ד וכ"פ הרמב"ם פ"ו