מאורות נתן נד

ונ"ל דמכאן ראיה למ"ש התוס' לעיל ד' י"ב ע"ב דהא דחיישי' שמא כת' ללות בו בניסן ולא לוה עד תשרי הכונה שנפל מיד הלוה ורוצה עתה בתשרי ללות בו אבל אם ידעי' דנפל מיד המלוה ודאי לא חיישי' לזה ואפי' נפל משום כיון דהלוה בו פשיטא דנזהר לשומרו וכ"מ מדברי התוספו' בשמעתין ודו"ק [א"מ עיין במהרמ"ש ז"ל לעיל בדברי התוס' הנ"ל ובביאור שם עכ"ה]:

רש"י ד"ה כל מעשה ב"ד וכו' שהרי אין מקיימין את השטר אלא בפני בע"ד וכו' עכ"ל כתב מהרש"ל צ"ל דר"י לטעמי' דאית ליה התם הכי אבל אינו לפי הפסק הלכה וכו' ע"ש ומ"ש ר"י לטעמיה ק"ל דהא הכא בדרב עמרם איירי ואימא ברב עמרם ס"ל כרב ונראה דכונתו דנקט כן לר"י לקמן דאמר לא יחזיר שטר אע"פ שכתב בו הנפק משום דחיישי' לפרעון הא משום שמא כתב ללות ולא לוה לא חיישי' משום דאזיל לטעמי' ומהרש"א כתב הא דהוצרך רש"י לכך משום דק"ל שמא זייף עד שסברו שזה חתימתן כההיא דג"פ כמ"ש התוס' לעיל ע"ש וראיתי למהרמ"ש ז"ל שהק' עליו דאכתי ניחוש שמא זייף חתימות הדיינין וכמ"ש התוס' לעיל ועוד א"כ למאי דקי"ל מקיימין השטר וכו' לא יהיה לן הנפק מעלה ומוריד וזה אינו עכ"ד ונ"ל ליישב דס"ל לרש"י לחתימת העדים הוא דחיישינן שמא זייף אבל לחתימת הדיינין ליכא למיחש דלא שכיח איניש דזייף חתימת הדיינין והתם בג"פ דזייף חתימת הדיינים אקראי בעלמא הוא א"נ כמ"ש בא"ז לכתיבות ד' כ"א גבי עד ודיין מצטרפין שכת' דב"ד המוחזק באותו מקום אין אדם חציף לזייף חתימת ב"ד המוחזק במקומו ומסתפי מפני שחתימתן נכרת לרבים ע"כ משם הרשב"א ע"ש א"כ מעשה ב"ד דהכא דאמר יחזיר איירי בהכי וקו' ב' ג"כ אינה קוש' משום דלדידן בלא"ה לא יחזיר שום שטר אפילו כתוב בו הנפק כר"י ואה"נ גם מט"ז לא יחזיר משום שמא זייף אבל רב עמרם דקא מביא ראיה מהכא מוכרח דס"ל כר"י דאין מקיימין את השטר אלא בפני בע"ד אבל מה שיש להקשות לס' מהרש"א דפי' דק"ל לרש"י שמא זייף חתימת העדים עד שסברו וכו' א"כ תיקשי לשמואל דאמר המוצא שטר הקנאה יחזיר ואמאי ניחוש מזוייף הוא ולא מהני קיום דשמא זייף עד שסברו וכו' ולא מהני תי' רש"י אע"כ דרש"י ס"ל כמ"ש התוס' לעיל כיון שאין הלוה לפנינו וטוען מזוייף לא חיישי' שמא זייף כ"כ וכשבא לגבות אי מזוייף טעין ליה מזוייף וללקוחות נמי טענינן מזוייף כמ"ש התוס' שם ולא מצי לגבות עד שמקיים ליה והא דכת' רש"י כן ל"ד אלא לרבות' כמ"ש א"א ז"ל ע"ש ודו"ק:

תוס' ד"ה אע"פ וכו' וי"ל דאמוראי נינהו ואליבא דר"י דר"כ יעמיד הכא מילתא דר"י אף כשחייב מודה וכו' עכ"ל נראה דר"י הק' המוצא שט"ח אע"פ שכתב בו הנפק לא יחזיר ומפ' ר"כ ל"מ דלא כתוב הנפק דשמא כתב ללות ולא לוה ועכשיו רוצה ללות בו וחייש לפשיטי דספר' אלא אפילו כתוב בו הנפק דליכא למיחש להכי אפ"ה לא יחזיר דחיישי' לפרעון ולקנוניא [א"מ ולפ"ז צ"ל דלא ס"ל כאביי דאמר עבחז"ל עכ"ה] ודלא כה' זרע יצחק זצ"ל שכתב דר"כ ל"ג בר"י אע"פ וכו' ודו"ק:

ד"ה ומשום דהוחזק כפרן וכו' הכא דנפל שאני דמוכח מילתא וכו' עכ"ל [א"מ עיין בש"מ שהקש' משם הגליון וז"ל אע"ג דלקמן גבי שבתאי אע"ג דאירכם כתובתה אמרי' הוחזק כפרן י"ל דהתם איירי שהיה לה עדי' שנשרפה וכו' עכ"ד ולפענד"ן דלק"מ דהתוס' הכא איירי כגון שהוחזק כפרן מעיקרא קודם שנפל כגון שאמר השטר מזויף ולא לוה ממנו מעולם ואח"כ באו עדים שלוה ממנו וקיימו השטר והוחזק כפרן ואח"כ נפל השטר ואמר פרעתי בזה הוא דכת' התוס' אע"ג דהוחזק כפרן כיון דעכשיו נפל מוכח מילתא כדבריו ונאמן אבל ההיא דשבתאי דמעיק' אירכס כתובת' וכפר ואח"כ הוחזק כפרן ונתחייב לפרוע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואזר' ליה הוכחה דנפילה ואחר זמן טוען פרעתי אינו נאמן כיון דהוחזק כפרן דהשתא לית ליה הוכחה דפרע שהרי לא נפלה עכשיו אלא מקודם ומקודם ודאי לא פרע כנ"ל עכ"ה]:

דף י"ז ע"א גמ' רב זביד וכו' בין חייב אתה ליתן לו וכו' והקש' הרי"ף ז"ל מהא דאמר לעיל דט"ו דע"י העמדתו בדין הוי כשטר וגובה מנכסים משועבדים ותי' דלעיל איירי בדלא צאיית לדינא וכו' ע"ש וכן הקשה הרא"ש ז"ל אך י"ל בדברי הרא"ש שהק' כן לעיל בדברי ריב"ם משמי' דר"נ דס"ל דאיכא חילוק בין צא תן לו ובין חייב אתה ליתן לו ולריב"ם אינה קו' דמצינן לאוקמי דעמד בדין דלעיל כשאמרו לו חייב אתה ליתן לו וגובה מנכסים משועבדים אחר שנתברר החיוב ואע"ג דבשעת העמדה בדין לא הוברר עדיין החיוב מ"מ כיון דהיה בשעה שלקח אותה קרקע בספק והוא הכניס עצמו בס' זה גובה ממנו וכן תי' הריטב"א ז"ל לעיל הובא בא"ז ע"ש [א"מ נראה דהריטב"א ז"ל לאו על האי תי' לחוד סמיך דא"כ אכתי תק"ל לרב זביד דקי"ל כוותיה מא"ל אלא דר"ל דלריב"מ אינה קו' דאיכ' לתרוצי בפשיטו' דאיירי בשא"ל חייב אתה ליתן לו אבל לר"ז דקי"ל כוותיה צ"ל כתי' האחרים שתי' יע"ש והשת' א"ש דברי הרא"ש כיון דלר"ז צ"ל כן מש"ה תי' כן גם בדברי ריב"מ רק שתפס דבריו בתחילת הענין עכ"ה] וראיתי להלח"מ ז"ל פ"ז מה' טוען שהקשה לדעת ה"ה ז"ל שהביא תי' הרי"ף שתי' דאיכא חילוק בין צאיית לדינא ללא צאיית וכת' קרובים דברים אלו לדברי רבינו והק' הלח"מ ז"ל דאיכיא בינייהו טובא דלרבינו אע"ג דקיבל עליו את הדין כשיצא מב"ד מ"מ כיון שמתחילה בא ע"י ששלחו אחריו והביאוהו אינו נאמן לומר פרעתי אבל לדברי הרי"ף נר' דאית ליה דהיכא דנפק מב"ד וקיבל עליה את הדין אע"ג דמתחילה שלחי והביאוהו נאמן לומר פרעתי ואין כותבין לו ע"ש ונ"ל דאישתמתטיה דברי בעה"ת ז"ל בשער י"ב ח"ב דפי' צאיית לדינא דכתב הרי"ף היינו כמ"ש רבינו דלא בא עד ששלחו אחריו א"כ ז"כ ה"ה ז"ל דקרובים דברים אלו לדברי רבינו ר"ל פי' דצאיית לדינא היא כמ"ש הרמב"ם ז"ל:

שם א"ר יוחנן מנה לי בידך וכו' הק' הריטב"א ז"ל והיאך הם יודעין שלא פרעו וכי לא זזה ידן מתוך ידו משעה שהלוהו עד עכשיו וכו' ואי משום שמעידים שלוה בפניהם הא איהו לא אמר שלא לוה אלא דקאמר אין לך בידי עכשיו כלום לפי שפרעתיך ותי' דהנכון דהכא בשטען בפי' להד"מ וכעובד' דמייתי בסמוך וכו' ע"ש ונ"ל דא"ץ לזה אלא דהכא איירי שהעדים העידו דקודם שבא לב"ד א"ל המלוה תתן לי המעות והשיב לו אתן לך ותכף ומיד בא עמו לב"ד ואמר אין לך בידי דהוחזק כפרן שטענתו מכחשת העדים ואם חזר וטען פרעתי לאחר שיצאתי מב"ד אינו נאמן שכבר הוחזק כפרן לאותו ממון. וראיתי לה"ה ז"ל פ"ו מה' טוען שתי' כענין זה וז"ל דרבינו מפ' הא דר"י כשבאו עדים ואמר עדין יש לו עכשיו בידו בשעת התביעה והוחזק כפרן לעולם ואינו נאמן לומר פרעתי