מאורות נתן לט

וז"ל לא הבנתי דבריו דר"ת בפי' קאמר דיד בנו הגדול הסמיך על שלחנו הוא כידו ממש ומטע' זה אמר דאין לזכות העירוב על ידו ע"כ ואחה"מ ל"ד דלא כתב ר"ת אלא גבי עירוב דאין אביו מזכה לאחרים על ידו משום כיון דמעיקרא היה ברשות אביו וגם השתא כשנתנו ליד בנו לא יצא מרשותו שהרי כל זכיותיו הם לאביו משום איבה אע"ג דאית ליה יד ומעיקרא זכי לנפשי' מ"מ כיון דמעיקרא היו ברשות אביו וגם השתא חוזרים לאביו וא"כ חשיב כאלו לא יצאו מרשות אביו אבל אם נתנו לו אחרים מעשר עני ודאי דזכה בהם מעיקרא כיון דאית ליה זכייה מדאורייתא והרי הם שלו ואינן נקראים עוד מעשר עני ואח"כ זכי אבוה מני' משום איבה ואפי' הוא עשיר כמו שאמר בגמרא לעיל גבי לקט דאי א"ל זכייה לנפשיה מדאורייתא מצי ללקט ואבוה זכי מניה ואפי' היא עשיר ודו"ק:

שם מתני' וחכ"א בין כך ובין כך לא יחזיר כתב הרמב"ם בספי"ח מה' גזילה דאם עבר זה שמצא הש"ח והחזירו הרי אלו כשירים וגובין בהם ואין מוציאין אותם מתחת יד בעליהן והרי הן בחזקתן ואין חוששין להם וכתב ה"ה ז"ל שיצא לו לרבינו מדאמ' במתני' ובכל דוכת' לא יחזיר משמע דוקא לכתחילה ולא אמר ה"ז פסול ע"כ וי"ל עליו מסוגיא דלקמן דף י"ט ע"א דפריך מ"ש מש"ח דתנן לא יחזיר וכו' התם נמי ליהדר וכי אתי למטרף נימא לי אייתי ראיה אימת מטא ש"ח לידך וכו' ואי איתא לס' רבינו דאם החזיר הוי השטר בחזקתו ואין חוששין לו א"כ איך יוכל להחזיר דאם יחזיר הו"ל כאלו לא נפל ואין יכול לומר אייתי ראיה וכו' וכן ק' מגט אשה דאמר יחזיר וכי אתיא למטרף נימא לה אייתי ראיה אימת מטא גט לידך וכו' ומ"ש מש"ח דאמ' דאם החזיר אין חוששין לו וכן ראיתי להרשב"א הובא בא"ז שהק' עליו כן ע"ש ונ"ל דרבינו ס"ל דיש חילוק בין אם החזירו המוצאו מעצמו ובין אם החזירוהו ב"ד דאם החזירו המוצאו הוי כמו שהיה מעיקרא בידו מאחר דזה חששא בעלמא וכשיגיע לידו לא חיישינן לחששא זו אבל אם החזירו אותו ב"ד לדעת כן החזירוהו דכי אתי למטרף אמרינן ליה אייתי ראיה אימת מט' שטר' לידך:

אמנם בעיקר דברי ה"ה ז"ל שכתב דטעמ' דרבינו הוא מדקתני לא יחזיר וכו' נראה דאין זה דיוק דלשון פסול הוה משמע דקרעינן לשטרא אבל לשון לא יחזיר משמע דלא קרעי' לשטר' אלא יהא מונח עד שיבא איהו ודו"ק [א"מ וכן הק' הג"ת ע"ש עכ"ה]:

שם גמ' במאי עסיקינן אילימא כשחייב מודה אמאי לא יחזיר כתב בא"ז וז"ל ויש שפי' דלהכי פרכינן אמאי לא יחזיר דאפילו תימא דעל פיו אין לנו לטרוף ושעבר יחזיר לטרוף לקוחות מכאן ולהבא דהא אי בע' משעבד נכסיה מהשתא וכו' ע"ש ונ"ל דאינו כן דהא מ"מ צריך לכתוב בשטר זמן אחר ויחתמו עליו א"כ מה מרויח שיחזור לו השטר יכתוב לו שטר אחר מחדש ודו"ק:

תוס' ד"ה ולא לוה עד תשרי וכו' עיי' מ"ש לקמן ט"ז ע"ב:

ד"ה כותבין שטר ללוה וכו' וליכא למיחש למחזי כשקר' וכו' עכ"ל הקו' מבוארת כאן דהא בגמ' בגיטין ובכתובות דחו דרב פפי דאמר חיישינן למחזי כשקר' וה' גד"ת שער מ"ח חלק א' כתב דהתוס' מק' לר"פ דס"ל חיישינן וכו' ע"ש וראיתי לה' שמחת י"ט ז"ל דף רי"ג שכתב דכוונת התוס' הוא הא דדחינן דר"פ ה"ד במאי דקאמר דחייש לשקר' אפי' בכתיבה לחודה אבל כ"ע מידו היכא דהחתימה היתה מקמי דליסהדי דחיישינן לשקר' וכ"כ הב"י ז"ל בסי' ל"ט לדעת ה"ה ז"ל וכתב ה' הנז' וכן הש"ך ז"ל שם שכן דעת הריטב"א ז"ל בכתובות ע"ש הן אמת דהריטב"א בפ' הכותב דף פ"ה והובא בא"ז כתב הכי וז"ל אבל למיחזי כשקר' לא חיישינין פי' דדוקא בכי הא דליכ' שום מיחזי כשקר' בחתימה אבל כי איכ' מיחזי כשקר' בחתימת העדים כההיא דפ' ג"פ דכי יתיבתו בהיני וכו' ודאי חיישינן כדאי' התם ופסלינן להו אפילו דיעבד וכו' ע"ש אמנם דבריו סתראי נינהו דבפ' כל הגט דף כ"ו כתב וז"ל ומיהו לא אמרינן דבכל דוכת' לא חיישינן למיחזי כשקרא דהא בפ' ג"פ א"ל רבא בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקניית' אי ידעתו יומא דאקניית' כתובו ואי לא כתיבו יומא דקיימתו ביה כי היכי דלא מתחזי כשקר' וי"ל דבכל דבר שלבסוף בגמר המעשה יהיה אמת אע"פ שקודם לכן היה נרא' דשקר בכי הא לא חיישינן למחזי כשקר' והיינו ההיא דאשרתא דדייני וכו' אבל בההיא דהיני ושילי יראה כשקר גמור וכו' עש"ב הרי לך להדיא דס"ל דאפי' בחתימה לא חיישינן לשקר':

וראיתי להב"ח ז"ל בסי' ט"ל שכתב ליישב קו' הב"י הנז' וז"ל ולפעד"ן דלפי מ"ש התוס' בפ"ק דמציעא דוק' כשהלוה מצוה לכתוב עליו שט"ח שהוא כות' חובתו לא חיישינן למחזי כשקר' וההיא דפ' כל הגט איירי נמי דהלוה כותב שטר ללוה אבל כשהמלוה מצוה לכתוב זכותו בהא כ"ע מודו דמחזי כשקרא וזהו שכתב המ"מ לפי שבשעת הכתיבה הוא שקר וחיישינן למערים דר"ל דאע"פ דללוה כותבין שהוא חובתו וליכא למיחש למערים אבל במלוה שהוא זכותו ואיכא למיחש למערים לא כתבי' ע"כ מדבריו משמע הא דאמרינן בגיטין דאפי' בחתימה לא חיישינן לשקר' איירי בהלוה שהוא לחובתו וז"א דהא בגיטין קפריך אהא דא"ר הלכה כר"א דכותבין טופסי דשטרי מדר"פ ולבסוף דחי דר"פ ואמר לא חיישינן לשקר' ומש"ה כותבין הטופס דשטרי והתם ליכא לוה אלא הסופר כותב מעצמו ואפ"ה אמרינן לא חיישינן למיחזי כשקר' וכן ק' מההיא דכתובו' ד' פ"ה דאמר כתבו לה דכי משתבע' יהבו לה ולא חיישינן לשקר' והתם הוא לזכות האשה ונ"ל דהב"ח מודה דאע"ג דלא חיישינן למיחזי כשקר' אפי' כותב זכותו מ"מ יש לחוש שמא הוא מערים ודוקא כשהלוה כותב חיבתו אז ליכא ערמה ומש"ה כותבין שטר ללוה אבל מלוה לא חיישינן שמא הוא מערים וכונת הב"ח הוא כמו שתירץ הלח"מ ז"ל פ"ו מה' עדות וא"ת איך כותבין שטר פטורין על שבועה שלה קודם שנשבעה אולי יפול מיד השליח ותקחנו וכן ראיתי לה' תומים ז"ל שהק' כן ע"ש ונ"ל דאינה קושיא דהתם ב"ד נתנו ביד שליש ואומרים לו כשתגיע לעירה תכף ומיד השביעוה ותתנו לה את השטר לפיכך לא חיישינן שמא יפול מידו ואפי' אם אירע שיפול אז ודאי ישלח לב"ד ויגיד להם שנאבד והיא עדיין לא נשבעה וב"ד יעשו תיקון ע"ז שהרי נאמן הוא לב"ד אבל גבי מלוה דבא מעצמו ואמר להם כתבו וחתמו עד שיבא הלוה ויאמר לכם שלוה ממני אפש' שלא יבא הלוה וישאר השטר זמן הרבה ביד העדים ויפול מידם וימצאו המלוה או יגנבו מאתם ואז העדים אין נאמנים לומר שמאתם נפל או נגנב ומש"ה חיישינן לערמה ודו"ק:

דף י"ג ע"א גמ' אמר רב אסי בשטרי הקנאה וכו' כתב הנ"י ז"ל בשם ר"ח והרי"ף ז"ל דאע"ג דאמר בשטרי אקניית' אע"פ שלא לוה קנה ה"מ היכא דמטא שטר' לידיה דמלוה אבל היכא דלא