מאורות נתן לח

אבל אם אינו מגביה מציאה עם מלאכתו של בע"ה [א"מ ול"נ דלק"מ דהברייתא רוצה לפלוג כשמגביה שלא עם מלאכתו בעצמו בין שכרו סתם לשכרו לנכש אבל כשמגביה עם מלאכתו פשט"ל דמציאתו לעצמו כיון דלא ביטל ממלאכתו עכ"ה] ונ"ל במ"ש הריטב"א ז"ל והביא אותו בא"ז שהי' על קושי' התוס' וז"ל וי"מ דרבא ה"ק מתניתין במגביה מציאה עם מלאכתו שעל הרוב כך הוא וכי איכא ביטול מלאכה נמי נותן לרבו שכר בטלה בלבד ופועל דכיון ששכרו סתם למלאכה אף מציאה בכלל ואינו בדין שיאמר תהא מציאתי לעצמי ואתן לך שכר בטלתי שלא אמרו אלא בע"ע שעל הרוב כשמוצא מציאה אין בו בטול מלאכה ע"כ נר' דהכוונה דגבי עבד שקנה אותו לעבוד אותו בכל יום א"כ על הרוב כשמוצא מציאה אינו בטל ממלאכתו דלאו בכל שעה יש עבודה לרבו א"כ מסתמא כשקנאו מעיקרא לא ס"ד שיקנה אותו גם למציאה ואם אשכח מציאה ובטל ממלאכתו נותן שכר בטלה אבל גבי פועל ששכרו לאותו יום מסתמא דעתיה שיעבוד לו כל אותו יום ולא יבטל לו אפי' שעה א' א"כ ממילא כשמגביה מציאה היא לב"ה כיון שעל הרוב כשמגביה מציאה מבטל ממלאכתו ס"ד מעיקרא כן ואפי' לא הגביה מציאה עם מלאכתו הויא לב"ה ונ"ל שזה כונת א"א ז"ל שכתב דליכא חילוק זה אלא גבי ע"ע אבל גבי פועל ליכא חילוק זה ולא פי' הטעם ולפי מ"ש א"ש ודו"ק:

שם רפ"א כגון ששכרו ללקט מציאות וכו' עיין בטור ח"מ סו"ס ע"ר מ"ש בשם הרמ"ה ז"ל ועיין למ"ש עליו הב"י ז"ל ע"ש ובודאי אלו ראה דברי הרמ"ה ז"ל בעצמו הביאו בא"ז לא היה צריך לכ"ז דהרמ"ה ז"ל הוק"ל קו' התוס' ומש"ה הוצרך לפ' כך הברייתא ע"ש:

שם האי שפחה ה"ד וכו' הק' בא"ז בשם הגיליון אימא דאיירי כגון שנולדה ספק בת ט' לראשון או בת ז' לאחרון ומכרוה ב' לא' ואי מצאה מציאה לעצמה דלכל א' תאמר לו אייתי ראיה דאבי אתה וכגון שהם נשתטו או נתחרשו דלא מצי למכתבי הרשאה זה לזה ויקחו המציאה ע"ש שהניח בקו' ונ"ל דאינה קו' מאחר דאם היו פקחין היו לוקחין אות' מידה ע"י שכותבין הרשאה זה לזה א"כ עכשיו נמי דהם נשתטו היה ראוי להניח אותה ביד א' בתורת פקדון שמא יתרפו אח"כ ולא ימצאו אותה מציאה שתפסיד אותה או ימותו ויבאו היורשין שלהן ליקח אות' מציאה ולא ימצאו ודו"ק:

שם הב"ע במגורשת ואינה מגורשת וכו' עיין להרא"ש ז"ל שכתב בשם הרי"ף מסתבר' דגמ' דידן ל"ל האי סבר' דהירושלמי דאי אית ליה לא הוה צריך לאוקמ' מתניתין במגורשת ואינה מגורשת וה' העיטור כתב דל"פ גמרא דידן בהכי דקמ"ל דאפי' מגורשת וכו' ע"ש וק' דאכתי תיקשי מאי קפריך פשיט' אימ' דאיצטריך לדין זה כיון דיש לה מזונות עד שיפרע לה פרוטה אחרונה הו"א דמציאתה שלו קמ"ל שו"ר לה' העיטור ד' ע"ט ע"ד שכת' דכונת הגמרא הכי דפשיט' דמציאתה שלה משום דמזונות דיש לה אינו מתנאי כתובה וכו' עש"ב והב"י בא"ה סימ' צ"ג הביא בשם הריב"ש ז"ל דדוקא בחיי בעלה הוא דעשו תקנה זו אבל אחר מיתה לא ע"ש ונ"ל דאישתמיט מניה הר"ן ז"ל בפ' ב' דייני גזירות שכתב דהרי"ף ז"ל שכתב ואע"ג דאוקמ' שמואל להא מתניתין כששמעו בו שמת וכו' לאשמעי' ד"ז דלא אמר הירושלמי אלא בחייו אבל אח' מיתה לא ע"ש:

תוס' ד"ה ור"י וכו' מפ' ר"ת כי היכי דפליגי הכא פליגי נמי גבי עירוב וכו' כיון דמציאתו לאביו ה"ה כל זכיותיו לאביו וכו' עכ"ל וי"מ לפמ"ש התוס' בפ' התקבל דשמואל ס"ל דקטן אם איכא דעת אחרת מקנה לו זוכה לעצמו מדאורייתא א"כ אם אחר מזכה לי הו"ל דעת אחרת ומדאורייתא קנה הקטן וא"כ אמאי כד' התוס' ה"ה כל זכיותיו לאביו שהרי כתב הריטב"א ז"ל הכא הובא בא"ז דאי אית ליה לקטן זכייה מדאורייתא לא מהני טעמא דמריצה אצל אביו להפקיע זכייתו ומש"ה דייק לעיל למימר דסבר שמואל וכו' ע"ש ונ"ל דהא דכת' וה"ה כל זכיותיו לאביו היינו אם אביו רוצה לזכות לאחרים ע"י לפיכך לא זכו דידו כיד אביו דהא דאמר דהיכא דאיכ' דעת אחרת זוכה ה"ד לעצמו אבל לאחרים אפי' גבי עירוב אינו אלא מדרבנן וכיון דאינו אלא מדרבנן מהני טעמא דמריצה להיות ידו כיד אביו ודו"ק:

בא"ד ואמה העבריה אע"פ שהיא קטנה וכו' עכ"ל כתב מהרש"ל ז"ל וז"ל אבל מקטן ליכא למידק דדילמ' איירי בגדול אלא שהוא סמיך על שלחן אביו ע"כ ודבריו תמוהים מה בא לומר ועוד דהא כבר כת' התוס' דלשמואל מתניתין דעירובין דקתני קטן היינו קטן ממש ואפשר לומר דכונת דבריו דק"ל אמרי איצט' הגמ' דהתם להק' מאמה עבריה לפרוך מהא דקתני אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים משמע דוקא בניו משים דידם כיד אביהם מטעמא דמריצה הא קטן אחר שאינו בנו אה"נ דמזכה לאחרים ע"י ותקשי לשמואל דאמ' דקטן אינו זוכה לאחרים לזה תי' מהרש"ל דאי מהא ליכא למפכך משום דאפשר לאוקמי מתניתין דאיירי בגדול וסומך על שלחנו אבל קטן לעולם אינו זוכה כי אם לעצמו ומתניתין לא איירי כלל בקטן משום דקטן אפילו אינו אביו אינו זוכה לאחרים ודו"ק:

בא"ד וצריך ליזהר שלא לזכות העירוב ע"י בנו הגדול וכו' עכ"ל וראיתי להמ"א ז"ל בה' זכייה סי' ב' שהק' וז"ל אבל עדין ק"ל עליו ממתניתין דפ' השואל את הפרה ושלחה לו ע"י בנו ע"י עבדו או שא"ל שלח ע"י בנך ומתה ה"ז חייב ופריך עלה בגמרא יד עבד כיד רבו דמי ואלו אבנו לא פריך מידי ואע"ג דסתמא מיתנייא ומשמע אפי' בסמוכים על שלחנו וכ"כ הרשב"א הביאו הב"י ח"מ סי' ש"מ עכ"ד ונ"ל דאינה קו' דהרשב"א אזיל לשטתי' דס"ל דגדול הסמוך על שלחנו זוכה בעירוב שנתן לו אביו דלא אמר ר"י אלא דוקא במציאה דאיכא איבה אבל במתנה ליכא וכ"כ הנ"י משמו ע"ש א"כ ה"ה התם דליכא איבה ואדרבא ניח' למשאיל דלא הוי יד בנו כידו בשביל שלא יתחייב באונסין לפיכך אפי' סמוך מהני אבל לר"ת דס"ל דליכא חילוק אה"נ דמוקים למתני' דהתם באינו סמוך על שלחנו:

וראיתי למרדכי בפ"ק דמציעא שהביא תשובה למהר"ם ז"ל דאין יכול ליתן מעשר עני לבני שמעון הסמוכים על שלחנו ואפי' הם גדולים כיון דאביהם הוא עשיר וידם כידו כמ"ש ר"ת ואע"פ שר"ש חולק על ר"ת ומחלק בין דעת אחרת מקנה להיכא דאין דעת אחרת מקנה אנן עבדינן כר"ת ולחומר' ע"כ והק' עליו ה' הנז' שם דזה מנ"ל בר"ת דהא גמ' דלעיל אמרינן אא"ב קטן אית ליה זכייה לנפשי' מדאורייתא כי קא מלקט לנפשיה קא מלקט ואבוה מניה קא זכי ופי' התוס' דר' יוסי ס"ל ג"כ דמציאאו לאביו ואפ"ה שרי משום דקטן זכי לנפשי' מעיקרא ואח"כ אבוה זכי מניה משום איבה וא"כ כשהבן הוא גדול דאית ליה זכייה לנפשיה מדאורייתא שפיר מצי יהיב ליה מעש' עני דאיהו לנפשי' קא זכי ואבוה מניה קא זכי וכו' ע"ש שהניח בקו' וכתב עליו בנו ה' המגיה