מאורות נתן לו

שאין סופו לנוח אלא דגמרא הוה ס"ד למפשט מדר"י דקאמר אע"פ שאינו מגיען קנה וס"ד דהוי אויר שאין סופו לנוח וממילא ליכא למידק מדר"י דדוקא בצבי שבור אבל רץ ל"ק דא"כ תיקשי מ"ט וע"כ צ"ל דה"ה דהוה מצי למבעי בסופא נמי אבל אחר דמשני שאני מתגלגל וכו' א"כ מצי' למימר דר"י דוקא בצבי שבור הוא דמבע"ל וקאמר לו דקנה משום דכיון שהוא שבור ומתגלגל בשדה הוי כמונח אע"ג דאין מגיעו כיון דאיכא דעת אחרת מקנה לו אבל ברץ כדרכו לא קנה אע"ג דאיכא דעת אחרת משום דהוי אויר שאין סופו לנוח וממילא נפשטה הבעיא לפ"ז הא דמחלק הריטב"א שהבאתי לעיל בין בעיא דהכ' לגט היינו דוקא לפי דעת המבעה אמאי לא פשיט"ל מסוגיא דגיטין אבל לדעת המפשט אה"נ דנפשט' מדיוק' דר"י וא"כ אפשר דרבינו ס"ל הכי וכיון דפסק דצבי רץ כדרכו ל"ק כמ"ש בפי"ז מה' גזילה הי"א וז"ל ואם נתן לו במתנה הואיל ואחר הקנם לו והרי הם מתגלגלים בתוך שדהו קנתה לו שדהו ואם היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחין לא קנתה לו שדהו וכתב ה"ה ז"ל שטעמו משום דלא אמר ר"י במתנה אעפ"י שרץ ואין מגיען אלא בצבי שבור ולא בצבי רץ כדרכו ע"כ וכיון שהביא דין זה לא הוצרך להביא בעיא דרבא דהכל טעם א' ושו"ר לה' עדות ביהוסף ז"ל שתי' כן אלא דק"ל לדעת ה"ה ודעמיה דכת' לדעת רבינו דהוי בעיא דלא איפשט' מ"ש מדין זה דלא קנה וצ"ע [א"מ לפעד"ן דלק"מ דצבי רץ כדרכו דלא קני טעמא אחרינא הוא משום כיון דיכול לרוץ כדרכו אינה משתמרת ומש"ה ל"ק ליה חצירו אבל לעולם אימא לך דכמונח דמי וכ"כ הת"ח ז"ל ע"ש עכ"ה]:

והנה ראיתי להטור ח"מ סי' רמ"ג וז"ל הזורק ארנקי לבית בפתח זה ויצא דרך אחרת ונתנו לב"ה במתנה וחזר בו וכו' מבע"ל אי הוי כמונח או לא ויכול לחזור ולא איפשט' לפיכך אם חזר בו אין ב"ה יכול להוציאו מידו וכו' ומרן ז"ל בב"ה כתב שאין דבריו מדוקדקין שכתב אין ב"ה יכול להוציאו מידו משמע דוקא כשהוא ביד הנותן אבל אם הוא ביד ב"ה אין הנותן יכול להוציאו מידו והא לית' דאפי' הו ביד ב"ה מוציאין מידו ונותני' לנותן דמוקמי' ליה בחזקת מרא קמא עכ"ד נראה דכונת דבריו משום דהרא"ש ז"ל ס"ל דבעיא דלא איפשיטא לא מהני בה תפיסה כמ"ש בסי' ש"ץ וכן בכמה מקומות א"כ היאך פסק כאן דמהני תפיסה וראיתי לב"ח שכתב וז"ל וי"ל דאה"נ דאין מוציאין מידו ה"פ אין מוציאין מרשותו דאוקמי' ליה בחזקת מ"ק אפילו הוא ביד ב"ה עכ"ד ונ"ל דלפמ"ש הב"ח בעצמו בסי' שצ"א וז"ל ונ"ל דכאן ס"ל לרבינו דאף ר"י והרא"ש ז"ל מידו דמהניא תפיסה דדוקא בדוכתא דקאמר תלמודא תיקו דאין לה פשיטותא לא מהניא תפיסה אבל הך בעיא אע"ג דלא נפשט' לא אמרו בה תיקו ויש כח לגדול הדור להביא ראיה ממשנה או מברייתא ולפשוט הבעיא הילכך מהניא לה תפיסה ומצי לומר קי"ל כסבר' האח' שהדין עמי וכו' ע"ש א"כ לפ"ז הכא בדוקא דאם הוא ביד הנותן אין הב"ה יכול להוציאה מידו אבל אם הוא ביד ב"ה אין יכול הניתן להיציאה מידו דמהני בה תפיסה מאחר דהגמרא לא אמ' תיקו וצ"ע [א"מ לפע"ד אין נראה כן חדא דמדברי הרא"ש ז"ל לא משמע הכי שכתב וז"ל הילכך במתנה יכול לחזור בו דאוקי ממונא בחזקת מ"ק ע"כ מדכתב אוקי בחזקת מ"ק ולא כתב אין מוציאין מזה לזה משמ' דלעולם מוציאין מב"ה משום דמוקמי' בחזקת מ"ק ומסתמא הטור הכי ס"ל כאביו ועוד שהרי הטור כתב וז"ל אבל אם הפקירו וזכה בו אחר וכו' מוצאין מידו ונותנין לב"ה ע"כ ואמאי מוציאין מידו כיון דהבעיא לא סלקה בתיקו א"כ יכול לומר קי"ל כסבר' הא' שהדין עמי כמ"ש הב"ח ז"ל וכ"ש הוא ומה הכא דב"ה ל"ל אלא תפיסת ס' ואפיה אם תפס אחר לא מהניא תפיסתו משום דב"ה מוחזק, מס' תחילה ואע"ג דהבעיא לא סלקה בתיקו כ"ש בדעלמא שא' מוחזק בודאי שאין תפיסת ב' תפיסה ואפי' הבעיא לא סלקה בחיקו ויש לתמוה על הב"ח ז"ל איך נעלם ממנו דברי הטור הללו וצ"ע שו"ר להשיך ז"ל בס' תקפו כהן בסי' י"ח שתמה על הב"ח ממ"ש הטור בס"ס חי"ד ע"ש ולא ידעתי אמאי לא השיגו מסי' רמ"ג כמ"ש עכ"ה]:

שם גמ' למימר דסבר שמואל קטן לית ליה זכייה לנפשיה וכו' ראיתי בא"ז שהביא משם הר"פ וז"ל למימרא וכו' פי' מדהוצרך לטעמא דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו דאי אית לית זכייה לנפשיה א"כ לא היה צריך לאותו טעם אלא הוי הטעם דכיון דקנייה קטן תקינו ליה רבנן שתהא לאביו משום איבה כמו בתו וה"ה דל"ד דאורייתא דה"נ אפי' מדרבנן ל"ל זכייה דאי הו"ל זכייה מדרבנן א"כ לא היה צריך לאות' טעם דמריצה וכו' אלא הוי הטעם משום איבה וכו' והא דנקט דאורייתא משום דבעי לאותובי דאפי' דאורייתא אית ליה זכייה עכ"ל וכ"כ הרא"ש והראב"ד ז"ל שם וי"ל לדבריהם דא"כ מאי משני בגמרא שמואל טעמא דתנא דידן קאמר וליה לא ס"ל אמאי לא אוקמ' מתניתין כטעמא דידיה דזכי לנפשי' מדאורייתא או מדרבנן לפי המסקנא ותקנו רבנן דמציאתו לאביו משום איבה ועוד מאי קבעי מעיקרא מפני מה מציאתו לאביו נימא משום איבה ולעולם קטן יש לו זכייה אלא ע"כ דלא ניח' ליה למימר טעמא דמתניתין משום איבה משום דמשמ"ל קטן דמתניתין אפילו אינו סמוך על שלחן אביו כמ"ש התוס' א"כ מה הכרח הוא דל"ל זכייה וכו' מדהוצרך לטעמא דמריצה [א"מ ואפ"ל דס"ל כמ"ש בא"ז לקמן דשמואל ניחא ליה לאוקמי' מתניתין אפי' כרבנן אע"ג דלא ס"ל כיותייהו מלאוקמי כיחידאה אע"ג דהילכת' כוותיה וכה"ג כתב התוס' בגיטין ד' ל' ע"א ע"ש עכ"ה] ועיין בתשו' להר"ר בצלאל ז"ל סי' כ"ו וכ"ז מה שכתב בפי' הסוגיא עש"ב:

וראיתי להריטב"א ז"ל בחי' שכתב וז"ל ומיהו צ"ע לנפשיה לישנא דאמר למימר' דקסבר שמואל קטן ליל זכייה דהא איפשר דאית לית ואכתי הוי של אביו כאדם המגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו וכו' וצ"ע ע"כ ול"נ דאינה קושיה דהא אפי' ר"י דס"ל כן לעיל דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ה"ד כשפי' שהגביה לדעת חבירו ואם אמר שהגביה לדעתו מהני כמש"ש בדף יו"ד א"כ מתניתין לא אפשר מטעם זה משים דמתני' קתני מציאת קטן לאביו בסתם משמע לעולם לאביו ואפילו הקטן אומר שהגביה לעצמו א"נ י"ל כמ"ש הריטב"א ז"ל בעצמו הובא בא"ז דשמואל ס"ל המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו משום דר"נ ס"ל הכי ור"נ תלמיד שמואל ומסתמ' לא פליג עליה דרבי' וע"כ לומ' דס"ל זכיית קטן מדרבנן והם אמרו והם אמרו עש"ב [א"מ ועוד נ"ל דשמואל ס"ל בגיטין דף ס"ד ע"ב דקטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים אפי' היכא דדעת אחרת מקנה ודוקא גבי שיתופי מבואות דרבנן זוכה לאחרים היכ' דדעת אחרת מקנה וא"כ הכא היכי זוכה לאביו וע"כ לומר דכולה מדרבנן כמ"ש בא"ז עכ"ה]:

רש"י ד"ה מציאת בנו ובתו וכו' בכתובות ילפי' לה מקראי דקטנה ואף נערה כל שבח נעורים לאביה עכ"ל וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפיה"מ הכא ובכתובות