מאורות נתן לה

אותה בשיטה שלא נודע שמה בקדושין דכ"ז וז"ל והב"ח נסתפק בדבר אם נקנין מטלטלי אגב שאלת קרקע ע"כ ונ"ל דהוכרח לומר כן מכח קושית התוס' דלמה לא השאיל להם המקום בחליפין וע"כ הוכרח לומר דאין מטלטלין נקנין אגב שאלת קרקע וכ"כ תוס' שאנץ הובאו בא"ז ועיין מ"ש הר"ש במס' מע"ב בפ"ה ע"ש [א"מ ק"ק דעדין תק"ל אמאי לא השכיר להם המקום בחליפין כמו שהק' התוס' ואם ס"ל כתי' התוס' א"כ מאי ראיה מייתו מדלא השאיל להם המקום בחליפין ונ"ל דודאי אין זה קו' אמאי לא השכיר להם המקום בחליפין כיון דשכירות הוא וצריכין ליתן לו מעות א"כ במעות הללו יקנו המקום ולמה יצטרכו לק"ס וליתן מעות אבל מאי דק"ל הוא למה צריך ליתן מעות כלל ישאיל להם המקום בק"ס וכ"מ מדברי הרא"ש וכל המפ' הובאו בא"ז דלא הק' אלא אמאי לא השאיל וכו' ע"ש ומש"ה כתב דאין מטלטלי נקנין אגב שאלת קרקע אך עדין ק' דהתינח לשנויא קמא אבל לשנויא דר"פ מא"ל וכן הק' הר"ש שם ואפשר דס"ל דר"פ דלא נחית אלא לענין דינא דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו א"ץ עומד בצד שדהו אבל מעשה דר"ג ודאי מודה ר"פ דאיירי מדין אגב וכ"מ מגמרא דקידושין דמייתי ליה לענין קנין אגב דדוחק לומר דסתמא דגמרא בפשיטות דלא כר"פ כנ"ל עכ"ה]. ומה שהקשה הש"ך דלמה יגרע שאלה משכירות י"ל דשכירות הוי כמכר ליומי כמו שפסק הש"ע בה' שכירות ונראה דמ"ש מור"ם ז"ל בהג"ה וי"א דאפי' קרקע בשכירות ומטלטלי וכו' דט"ס נפל בדבריו וצ"ל דאפי' קרקע בשאלה ומטלטלי וכו' ודו"ק:

דף י"ב ע"א גמ' בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו וכו' ראיתי להרשב"א בחי' לגיטין ד' ע"ח ע"ב גבי הא דפריך בגמרא ותתגרש מאוירא דד"א שכתב וז"ל ק"ל הא קי"ל דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ואיכא למימר משום דבעיא היא ולא איפשיטה היא וה"ק תפשוט דלאו כמונח דמי וכו' עכ"ל ותימא שזה היפך דבריו לעיל סמוך ונר' שהקשה בעיקר מימרא דר"י אמאי לא פשיט רבא מהתם דאף במתגלגל בע"כ לאו כמונח דמי וכ"ש באויר שאין סופו לנוח ועוד הק' קו' אחרת ע"ש ומכח זה תי' וז"ל דגט שאני דבין אויר שאין סופו לנוח בין מתגלגל כל שלא נח ממש ברשותה אינה מגורשת משום דכתיב ונתן בידה דמשמע שיתן ממש בידה כלומר שינוח ברשותה וכו' עכ"ד א"כ לפ"ז תחזור הקו' מאי קפריך ותגרש מאויר' דד"א אימא משום דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ושאני גט אבל בעלמא הוי בעיא וצ"ע ועיין להשע"ה ה' גירושין פ"ה הי"ב ע"ש [א"מ וכן יש לתמוה מדברי הרשב"א ז"ל שם דף ע"ט ע"א גבי הא דקאמר לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה אבל נמחק דרך עלייה לא וכו' וכת' ה' ז"ל וז"ל ואין להוכיח מכאן בעיא דרבא דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי וכו' ע"ש והשתא לפ"ד לעיל דיש חילוק בין גט לדעלמא מאי ק"ל הכא ויש לדחות ודו"ק עכ"ה]:

עוד כתב הרשב"א ז"ל שם דף ע"ט ע"א בד"ה הא דאמר קלוטה כמי שהונחה וכו' וז"ל ק"ל דהא בזורק מר"ה לר"ה ורה"י באמצע הוא דאמר ר' ומשמע דכותה הוא דקאמר הכא דגבי גט הויא מגורשת וה"ד וכו' וזה תימה דהא רבא גופיה הוא דאיבעיא ליה בב"מ זרק ארנקי וכו' וא"ת דהכא שאני דאיכא דעת אחרת מקנה אותו והתם במפקיר קא מבע"ל וכו' עש"ב וק"ל דאיך אפשר לומר כן דא"כ איך פשיט הכא הפקר דליכא דעת אחרת ממתנה בשלמא לדעת רש"י דפי' הכא דאייר בהפקר י"ל דס"ל כמ"ש הנ"י זיל דהפקר חשיב כדעת אחרת מקנה או לשיטת הרא"ש ז"ל דהבעיא בתרתי ופשיט ליה חדא דהיינו מתנה אבל לדעת הרשב"א דס"ל דוקא בהפקר משום דליכא דעת אחרת אבל במקום דאיכא דעת אחרת פשיט"ל דמהני ק' מאי קא פשיט ממתנה שאני מתנה דאיכ' דעת אחרת לפיכך מהני ורבא קא בעי בהפקר דליכא דעת אחרת כמ"ש התוס' וצ"ע [א"מ אפשר ליישב זה ע"פ מ"ש הרשב"א הכא הביאו בא"ז דר"פ דהכא דקא פשיט הפקר ממתנה הוא דס"ל דהפקר הוי כדעת אחרת מקנה אבל סתמא דגמרא דלקמן דף ק"ב גבי גללים דהפקר דקפריך רבא אדרבא לא ס"ל הכי אלא כיון דמשעת הפקירו נסתלק לו אין כאן דעת אחרת מקנה ע"ש א"כ י"ל דגמרא דפ' הזורק לא ס"ל כר"פ דהכא דס"ל הפקר כדעת אחרת מקנה אלא כסתמא דגמרא דלקמן דלא חשיב ליה דעת אחרת מקנה אבל מ"מ יש לתמוה דזה סותר דבריו דלעיל דכתב דגבי גט בעי' שינוח ממש ברשותה אבל אויר שאין סופו לנוח לא מהני אבל גבי הפקר מבע"ל אי כמונח דמי אי לא אלמא דס"ל דגט גרע טפי ואלו הכא כתב דגט עדיף משום דהוי דעת אחרת מקנה וי"ל ודו"ק עכ"ה]:

ולענין הלכה ראיתי לה"ה ז"ל פ"ה מה' גירושין ה' יו"ד שכתב דלדעת הרשב"א והרמב"ן ז"ל לא איפשיט' בעיין ואף לענין גט הוי ספק ודעת הרמב"ם ז"ל פשט"ל בגט דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ע"ש ונ"ל דאדרבא מדברי הרשב"א שכתב נראה להדיא דגבי גט פשט"ל דלאו כמונח דמי היפך דברי ה"ה ז"ל וה"ט משום דשאני גט דכתיב ונתן בידה משמע שיתן ברשותה ממש ואפשר שזהו טעם רבינו דפשט"ל התם גבי גט דלאו כמונח דמי א"נ כמ"ש הריטב"א ז"ל הכא וז"ל אלא י"ל דשאני גט כיון דהוי בע"כ בעי' שיהא סופו לנוח בחצירה ואי לאו הכי לא מיגרשה אבל גבי מתנה דזכות הוא לו ומדעתו מש"ה מבעיא ליה עכ"ד:

והלח"מ ז"ל פ"ד מהל' מעה"ק כתב דנפשט' הך בעיא מההיא סוגיא דזבחים דקאמר התם את"ל לאו כמונח דמי וכל את"ל פשיטותא הוא ולפי מה שחילקו התוס' בגיטין דף ע"ט לא איפשיט' מ"מ רבינו לא ס"ל כחילוק התוס' ע"ש וק"ל מה צורך לכ"ז דאם רבינו ס"ל כחילוק התוס' בגיטין ליכא למפשט מסוגיא דזבחים וא"ל ס"ל כחילוק התוספות א"כ אית לן למימר דפשט"ל מסוגיא דגיטין דקאמר בהדיא אבל דרך עליה אינה מגורשת דמעיקרא לאו למינח קאי אלמא אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי א"כ למה הוצרך הלח"מ למימר דרבינו סמך על סוגיא דזבחים ומאי עדיפותא דסוגיא דזבחים מסוגיא דפ' הזורק הנ"ל ואפשר משים דמסוגיא דפ' הזורק יש לדחות דשאני גט דכתיב ונתן בידה כמ"ש הרשב"א ז"ל הנ"ל ומש"ה הוצרך להביא מסוגיא דזבחים [א"מ ועוד נראה דמסוגיא דגיטין איכא למימר דשאני התם דהוי דרך עליה כמ"ש התוס' שם בתי' הא' אבל מסוגיא דזבחים מוכח דאפי' דרך ירידה לאו כמונח דמי עכ"ה]:

שו"ר להריטב"א ז"ל הכא שכתב וז"ל והיינו דלא פשיט ליה מדלא איבעי' ליה לר' ירמיה במתנה היאך אלא בצבי שבור אבל בצבי רץ כדרכו ל"ק דגמרת הפקר ממתנה ליפשוט דל"ק הא ל"ק דלא בעי לאתויי ליה מדיוקא עכ"ד מדבריו משמע דהבעיא נפשט' מדיוקא דר' ירמיה דלא בעי במתנה היאך אלא בצבי שבור אבל אם היה צבי רץ כדרכו בודאי דס"ל דלא קנה מטעם דהוי אויר