מאורות נתן לא

כגון גבי גנב אבל מ"מ ק' איך תאמר בכל דוכת' איתרבאי משום שליחות ולא איתרבאי משום יד כלל והא גבי גט ודאי משום ידה אתרבאי דתניא וכו' עכ"ה]:

רש"י ד"ה משום ידה אתרבאי דכתיב ונתן בידה וכו' עכ"ל ראיתי בא"ז שהביא משם הריטב"א ז"ל וז"ל מה שפי' רש"י וכו' לכאורה שהוא סובר דרחמנא רבי דידו ל"ד אלא רשותו כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו אבל ז"א דבפ' מרובה מייתי לה בכלל ופרט וכלל דשדינן ידו בין המצא תמצא כדאית' התם ואי לא הו"ל כלל ופרט וידו אין מידי אחרינא לא עכ"ד והוא פלא דבסוגיא התם ליתא הכי דשדינן ידו בין המצא לתמצא אלא דשדינן שור בין המצא תמצא והתוס' הוא דכתב דכמו דשדינן התם שור ה"נ שדינן ידו בין המצא תמצא וצ"ע:

ד"ה ונתן וכו' אלמא משום ידה אתרבאי דאי משום שליחות הא כבר כתיב הכא וכו' עכ"ל וי"ל למ"ד משום ידה נמי אמאי איצט' קר' לרבויי חצר אחר דכתי' ידה כמו למ"ד משום שליחות ונר' למ"ד משום ידה אתרבאי ילפי' מדכתיב ונתן בידה מ"מ לרבויי חצר ומדכתביה רחמנא חצר בלשון ידה שמעינן דחצר משום ידה וממילא קטנה יש לה חצר והאי דאיצטריך לרבויי גבי גט וגבי גנב עיין בגיטין ד' ע"ז דמצרכינן להו שפיר ובזה י"ל מה שהק' ה' שע"ה ז"ל פ"ה מה' גירושין ה"א דודאי דצריכות הגמ' התם למ"ד דגנב נמי משום ידו אתרבאי ולקמן דקאמר ילפינן מציאה מגט ר"ל מגט וגנב דאי מגט לחודיה ליכא למילף דשאני גט דאיתי' בע"כ כדאי' התם אלא אתרוייהו סמיך אבל למ"ד משום שליחות ודאי מסברא אית ליה דרמייא לשליחות דאי מרבוייא דקרא א"כ מנ"ל דמשום שליחות דודאי משמעות הקר' אינו אלא משום ידה א"ו מסברא אית ליה דחצר דמייא לשלוחו א"כ פריך שפיר אמאי איצטריך קרא לרבויי חצר דהא כבר כתיב ושלחה וכו' ולעיל דלא פריך הכי עיין במהרש"א ומהר"ם שיף ז"ל ועוד נ"ל דהכא כתיב שליחות גבי גט בעצמו א"כ אי חצר משים שליחות לא איצטריך דכבר כתיב שליחות בד"ז עצמו אבל לעיל גבי גנב דלא כתיב ביה שליחות איצטריך ריבוייא לשליחות דאפשר דיש שום צריכות' דלא ילפינן ליה ומש"ה הוצרך לאשלד"ע והא דקא יליף אין לי אלא ידו גגו וחצירו וכו' ל"ד ידו אלא ר"ל שלוחו מנין [א"מ גם לדברי מהרש"א ומהרמ"ש ז"ל צ"ל כן דל"ד חצר אלא גם לעיקר שליחות איצטריך ריבויי משום דאשלד"ע ולפ"ז מה שתירץ מהרמ"ש במאי דפריך בגמרא לעיל והא קי"ל אשלד"ע והק' ה' ז"ל נימא דכאן גלי קרא דישלד"ע כמו מעילה וטביחה ותי' דא"כ הו"ל לתנא לרבויי שליח ולא חצר ע"ש ולפ"ד רש"י לא יתכן זה דא"כ לא משני הגמרא מידי וצ"ל דס"ל להש"ס כיון דקי"ל אין שלד"ע מסתברא כי רבי קר' חצר משום יד ולא משום שליחות ושו"ר לה' משמרות כהונה שתירץ כן עכ"ה] ובישיבה פי' דגם למ"ד משום שליחות אי לאו דרבי לן קר' חצר מסבר' לא הוה מרבינן חצר כלל דלא עדיפא מחש"ו כמו שהק' מהר"ם מלובלין ז"ל לפיכך מעיקרא לא הוה מצי למפרך הכי אבל הכא פריך הגמרא שפיר כיון דכבר רבתה התורה חצר גבי גנב דהויא כמו שליח ממילא לא צריך קר' לרבויי חצר גבי גט א"ו משום ידה אתרבאי ומש"ה איצט' קר' לרבויי גבי גט ולפ"ז א"ש מה שהקשה מהר"ם מלובלין ז"ל ע"ש ודו"ק [א"מ ומדברי רש"י לקמן דף י"א ד"ה ומ"ס וכו' לא משמע הכי ע"ש ויש לדחות ודו"ק עכ"ה]:

תוס' ד"ה ת"ל המצא תמצא וכו' וי"ל ושלחה חזר וכלל עכ"ל וי"ל והא איצט' ושלחה ללמד שעושין שליח כדתניא ברפ"ב דקידושין וכן הקשה בש"מ ונראה דהתוס' הכא מפ' כמו שפי' ר"ח התם דמושלחה בתרא דריש הכל אבל ושלחה קמא לא דריש לה כלל וכת' מהרש"א ז"ל דס"ל דושלחה קמא לאו יתירה היא ע"ש וק' דודאי יתירה כיון דכתיב ונתן בידה ממילא ידעינן שישלח אות' א"ו דמיותרת לדרשה זו א"נ אפילו לפירוש רש"י י"ל דעיקר קרא לכלל ופרט וכלל אתא דאל"ה לישתוק מושלחה ומדלא כתיב וגירשה וכתיב בלשון ושלחה לאשמעי' דעושה שליח וכן פירש"י שם ודו"ק:

ד"ה אשה ועבד וכו' וי"ל דהתם משום דלאו בני שליחות נינהו עכ"ל לכאורה ק' דזה היפך דבריהם בשבועות ד' ג' ד"ה ועל הזקן וז"ל ועוד נראה דאפילו רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא וכו' מדלא קאמר איש דאמר לקטן או נכרי אקיף לי גדול וכו' הרי לך בהדיא דס"ל דיש שליחות לקטן ונראה דהתוספות דהכא דאמר דאין שליחות לקטן איירי בקטן שאין לו יד אבל התם איירי בקטן שיש לו יד דהיינו שהגיע לחינוך ודו"ק:

ד"ה אי בעי עביד וכו' וי"ל כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב הו"ל כחצר וכו' עכ"ל וכ"כ בקידושין ד' מ"ב ובפ' מרובה שם אבל הנ"י ז"ל בפ' מרובה בשם האחרונים דחה דבריהם וס"ל דאפילו השולח שוגג אשלד"ע וכ"כ הריטב"א ז"ל הכא ותוספות רי"ד בקידושין וראיתי להש"ך ז"ל סי' שמ"ח שהק' על ס"ז דהא טעמא דאשלד"ע משום דברי ה' ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכשהשליח שוגג לא שייך האי טעמא ותי' לחד תיר' דהא דאמר בגמרא טעמא דאשלד"ע משום דברי ה' וכו' היינו מעיקרא דס"ל דמסברא קי"ל אשלד"ע אבל לבתר דמסיק משום דהוי מעילה ושליחות יד שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין א"כ אפילו ליכא טעמא דדברי ה' וכו' אשלד"ע וגזירת הכתוב היא וכו' ע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בקידושין ע"ש וק"ק א"כ מ"ט דהכא גבי חצר דאמר חייב בעל החצר מ"ש משוגג ואפשר לחלק בדוחק אע"ג דגזירת הכתוב מ"מ בעי' אי בעי לא עביד וחצר לית בה טעם זה לפיכך חייב בעל החצר:

וראיתי להד"מ ז"ל סי' הנז' שכתב בשם הנ"י דאם השליח שוגג חייב השליח וכתב עליו הש"ך ז"ל דלית' דלא כתב הנ"י רק דמ"מ המשלח פטור אבל שיהא השליח חייב אין לזה טעם כלל ע"כ ונ"ל דיצא לד"מ ז"ל כן מדכתב הנ"י מעיקרא פירש"י דנתנו גנב לכהן והכהן שוגג חייב הגנב ואח"כ דחה אותו ופי' דחייב קאי אכהן וכו' משמע דאיירי כמו שפירש רש"י דהכהן שוגג אלא דרש"י פירש חייב הגנב והוא פי' דחייב הכהן משמע דס"ל דגם בשוגג חייב השליח דאל"ך הו"ל לפ' דמתני' כשידע הכהן שהוא גנוב וכן הבין התי"ט במרובה בכוונת הנ"י ז"ל אך מ"מ אין ראיה כל כך דפשט הסוגיא משמע דידעי שהוא גנוב אלא שהתוס' מכח קושי' שהקשה והא אשלד"ע כתב דאיירי דלא ידעי שהוא גנוב אבל הנ"י והרמב"ם שפירש דחייב הכהן והשומר ממילא איירי בידעי שהוא גנוב כפשט הסוגיא וא"ץ לפ' ודו"ק:

אך ראיתי לה' קהלת יעקב ז"ל בתוספו' דרבנן באו' אשלד"ע שכתב וז"ל כתב הש"ך ז"ל דהא דאמר בגמרא טעמא דאשלד"ע משום דברי ה' וכו' היינו מעיקר' דס"ד דמסברא קי"ל אשלד"ע אבל בתר הכי דמסיק משום דהוי מעילה וכו' אפילו ליכא טעמא דדברי ה' וכו' קי"ל אשלד"ע והשליח חייב דגזירת הכתוב הוא דשליח חייב וכתב שכן דעת הריטב"א ז"ל עכ"ד ואחה"מ אינו כן דהא דכתב הש"ך והריטב"א ז"ל דאפי' ליכא טעם זה