מאורות נתן ל

הוא דאינו מוזהר וי"ל דמ"מ שייך למימר דברי ה' משום דעבר אלפני עור וא"ת מאי קאמר להאי לישנ' כל היכא דלאו בר חיובא הוא מחייב שולחן הא מ"מ שייך דברי ה' דקעבר אל"ע י"ל דהאי לישנא סבר דבעי שיהא עובר דברי ה' מן העבירה עצמה וכו' ע"ש נראה מדבריו דלא פליגי רבינא ור"ס אלא במקום דאיכא איסור גבי השליח כגון לפני עור דאז שייך לומר דברי ה' אבל היכא דליכא לשליח שום איסו' כגון ישראל דאמר לעכו"ם הקיף לי קטן אז מחייב שולחו לכ"ע דלא שייך לומר דברי ה' כיון שהגוי אינו מחויב בזה ולא קעבר אלפני עור שלא כדברי מהר"י אבוה"ב ז"ל הנ"ל ומזה יש להביא ראיה למ"ש המש"ל ז"ל בה' מלוה פ"ה ה' י"ד דבגוי לא שייך לומר אין שלד"ע אליבא דכ"ע ואפילו לר"ס וכו' ועיין להשע"ה ז"ל שם שהקשה עליו מדברי מהר"י אבוה"ב ולא מצא סיוע לדברי המש"ל אלא מהרשב"א ז"ל בפ' הפרה ע"ש ויש לתמוה עליו אמאי איצטרי' להביא עצות מרחוק ולא סיים בש"מ עצמה שהביא משם הר"פ כדברי המש"ל שלא כדברי מהר"י אבוהב ז"ל:

והנה הנ"י ז"ל כתב דקטן שאין לו יד כלל חייב דהוי כחצר ע"כ וכתב עליו הש"ך ז"ל סי' קפ"ב וז"ל ולא נהיר' לי כלל דנהי דאינו בר דעת מ"מ הא קי"ל דאין שליחות לקטן עש"ב ונ"ל דאישתמטתיה לה' ז"ל דברי התוס' בשבועות ד"ג ד"ה ועל הזקן וכו' וז"ל ועוד נר' דאפילו לרב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא וכו' מדלא קאמ' איש דאמר לקטן או נכרי הקיף לי גדול דהוי נפקות' לרב אדא וכו' עכ"ל הרי לך בהדיא דמצי למשוי שליח נכרי או קטן וכן דעת מהר"י אבוהב הנ"ל שהק' דלימ' א"ב ישראל שאמר לעכו"ם גנוב וכו' ואע"ג דקי"ל אין שליחות לגוי וכן לקטן מ"מ מדרבנן יש שליחות לנכרי לחומרא וה"ה לקטן כמו שכתב השע"ה ז"ל בה' מלוה פ"ה ע"ש לפיכך כתב הנ"י ז"ל דקטן שאין לו יד כלל הוי כחצר ומחייב המשלח והא דתנן השולח את הבעירה ביד חש"ו פטור י"ל כמ"ש בא"ז משם הריטב"א ז"ל וז"ל דהתם שאני שלא אמר להזיק אלא שנותן הבעירה ברשותם ובענין דלא מצי מזקי אלא בצבתא דחרש שאין השולח עושה אלא גרמא בעלמא ע"כ אך ראיתי להשע"ה ז"ל שם שתירץ לזה וז"ל והא דתנן השולח את הבעירה וכו' י"ל דלענין ממון פטור אמנם לענין איסו' החמירו חכמים ע"כ וק"ק עליו מה יענה לדברי מהר"י אבוהב ז"ל דס"ל דיש שליחות לגוי מדרבנן אפילו לחייבו ממון א"כ ה"ה גבי קטן נמי אמרינן כן דמ"ש עכו"ם מקטן וצריך עיון:

והנה ראיתי לה' מש"ל ז"ל פ"ב מה' רוצח שרצה לפשוט מסוגין ספיקו של מהרימ"ט ז"ל שנסתפק אי אמרינן באיסו' דרבנן אשלד"ע או לא וכו' מדקאמר א"ב איש דאמר לאשה אקפי לי קטן וכו' ואי אמרת דאף באיסורין דרבנן אמרינן דברי ה' וכו' א"כ אף למ"ד דכל היכא דשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו הכא לא מחייב דאף דנשים אינן באזהרת לא תקיפו מ"מ מדרבנן מיהא איכא איסו' ואפילו מקפת את הקטן כדאי' בנזיר וכ"פ רבינו בסוף ה' ע"ז וא"כ כיון דשייך גבה דברי ה' וכו' ליפטר משלח וכתב אח"כ וז"ל עוד עלה בדעתי לומר דשאני הכא דהמשלח מוזהר מן התורה ומש"ה חשיב השליח לאו בר חיובא אע"ג שמוזהר מדרבנן ולא נתיישב בעיני חי' זה וכעת צריך תלמוד ע"כ ועיין לה' מוצל מאש סי' ל"ה שחילק כן בפשיטות ואני הדל נ"ל דחילוק זה מוכרח בגמרא מדקא פריך מעיקרא אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי דלאו בר חיובא נינהו ה"נ דמחייב שולחן אמאי לא משני שאני התם דאשה ועבד מוזהרין לענין גניבה מלאו דלא תגנובו וכו' ומצי המשלח לומר לא ברי לי שיעשה שליחות זה משום דברי ה' וכו' ורבינא איירי בשליח שאינו מוזהר כלל דליכא דברי ה' ואמאי איצטרי' לשנויי והשתא מיהא ל"ל לשלומי וכו' א"ו דס"ל לגמרא דלאו במוזהר בדבר תליא מילתא אלא בחיובא דמלקות או תשלומין והכא מאחר דאשה ועבד פטורין מתשלומין אע"ג דמוזהרין מן התורה על הגניבה מ"מ כיון דליתנהו בתשלומין חייב המשלח דלגבי המשלח חשיבי לאו ב"ח הרי באיסו' דאורייתא אמרינן הכי כ"ש היכא דהמשלח מחייב מלקות או תשלומין וגבי שליח ליכא אלא איסו' דרבנן דודאי אמרי' אשלד"ע וכ"כ ה' זכרון יוסף ז"ל בד' פ"א והכריח כן מדברי התוס' שכתבו אבל ישראל אע"ג דעובר משום לפני עור וכו' אלמא אע"ג דהשליח מוזהר כיון שאינו חייב באיסו' זה כמו המשלח לא אמרינן דברי ה' וכו' ע"ש:

ומ"ש ה' מוצל מאש שם דמדברי הרמב"ן בש"מ והתוס' ז"ל דאוקמוה לסוגיא זו כרב הונא הראיה היא להפך ע"ש נ"ל דאינה ראיה כלל דהם ז"ל ס"ל דרב אדא מחייב לאשה מדאורייתא כמו איש כדמשמע מדבריהם שם א"כ לא אתיא כרב אדא דאשה בת חיוב' היא ושו"ר לה' למודי ה' שכ"כ אלא שכתב בס"ד וז"ל ומ"מ גם שנודה לדבריו אין משם ראיה וכמ"ש הוא עצמו לראיתו הראשונה עכ"ד ולא הבנתי דבריו דאם איתא דס"ל להתוס' והרמב"ן ז"ל דלרב אדא אשה אינה אסורה בהקפה אלא מדרבנן ואפ"ה כתב דלר"א לא אתיא א"ב זה דאשה נמי ב"ח היא אלמא אע"ג דהאיש מחוייב מדאורייתא ואשה מדרבנן אמרי' אשלד"ע כ"ש אם ב' אינם מחוייבים אלא מדרבנן דאשלד"ע ושפיר קאמר דהראיה היא להפך וצ"ע:

וראיתי להכנה"ג ז"ל בסי' קפ"ב שכתב משם מהר"ם די בוטון ז"ל דאם המשלח אנס את השליח והפחידו בדברים מחייב שולחו עכ"ד וק"ק דבש"ס לא אשכח א"ב אל' מילי דלרבינא מחייב שולחו ולר"ס פטור והול"ל נמי א"ב דאם א' אנס את השליח וכו' לר"ס פטור השליח ומחייב שולחו ולרבינא לא מחייב שולחו ולזה י"ל דה"ה דהו"מ למימר כן אלא דנקט א"ב כהן שאמר לישראל דהוי רבותא דאע"ג דאיכא לפני עור כמ"ש מהר"י אבוהב הנ"ל אבל אי ק' הא ק' מסוגיא דקידושין ד' מ"ג דמייתי ראיה מדכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון ומהדר לשנויי ע"ש ואמאי לא קאמר דמלך שאני דחשיב כאונס דהא אפילו הדיוט שאנס את השליח מחייב שולחו כ"ש מלך ודו"ק:

שם ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה אתרבאי וכו' [א"מ צריך להבין שנוי לשון המק' דלעיל קאמר מי איכא מ"ד חצר משום שליחות אתרבאי והתניא וכו' והכא קאמר ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה איתרבאי וצריך טעם למה שינה את לשונו ונ"ל דהמק' ס"ד דר"י אית ליה חצר משום ידה איתרבאי בין גבי גט בין גבי גנב ולאו משום שליחות כלל ור"ל ס"ל משום שליחות אתרבאי בין לענין גט בין גבי גנב ולא אתרבי בשום דוכת' משו' יד כלל ומש"ה מעיקר' פריך ומי איכ' מ"ד חצר משום שליחות דודאי דלא אתרבאי בשום דוכת' מתורת שליחות אלא משום יד והתחיל להקשות מגנב דלא שייך למימר מדין שליחות דאשלד"ע ומשני לו המתרץ לעולם מתורת שליחות והיכא אמרינן אשלד"ע וכו' ואח"כ חזר והק' ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה איתרבאי בשו' דוכת' דנהי דאיכא דוכת' דאתרבאי חצר משום שליחות