מאורות נתן כז

הולך ותופס משלו ולא מצי א"ל החזיר לי מה שתפסת וכו' ע"ש לפ"ז ודאי דליכא חילוק בין היכא דאיכא פסיד' למלוה או לא דהא מה שהוצרך הרי"ף לחלק הכי משום דק"ל לימ' ליה לאו בעל דברים דידי את ולפ"ד הרא"ש אין ממש בטענה זו כאן שוב אין חילוק ועיין להב"ח מ"ש בזה:

ד"ה יכול לחזור בו וכו' וא"ת מאי קמ"ל וכו' וי"ל וכו' עכ"ל וק"ל דלקמן ד' ע"ז אמר בגמרא א"ר הלכה כר' דוס' ופריך ומי א"ר הכי והא"ר פועל יכול לחזור בו ומשני בקבלנות ס"ל כר"ד ובשכירות כרבנן ע"כ ומאי קא פריך בגמרא ומי א"ר הכי וכו' מנ"ל דרב אמ' היפך דבריו דאמר הלכה כר"ד א"ו דמשמע ליה לגמרא מדקאמר פועל יכול לחזור דהיינו וידו על העליונה א"כ מאי קס"ד הכא להק' מאי קמ"ל ואפ"ל דכונת התוס' לומר מדק' פריך בגמרא מרב דאמר פועל יכול לחזור משמע דגמרא ס"ל כיון דיכול לחזור לא הוי ידו כיד בע"ה ומש"ה הק' התוס' מאי קמ"ל זו מרב דבזה כ"ע מודו דיכול לחזור והו"ל למפרך מברייתא דר"ד ורבנן ותי' דעיקר פרכת הגמרא אינו מדיכול לחזור אלא מדקאמר יכול לחזור משמע דס"ל דידו על העליונה ואי יד פועל כיד בע"ה הול"ל ידו על התחתונה ובזה א"ש מאי דסיימו התוס' ולכך מייתי וכו' דזהו עיקר קושייתם. והנה ראיתי להמח"א ז"ל בה' שכירות פועלים סי' ה' שהק' על התוס' מפ' הגוזל בתרא ד' קי"ו דמשמע מהתם דכל עיקרו של רב לא אתא אלא לאשמעי' דפועל יכול לחזור וכו' ע"ש ולא הבנתי דבריו דהא מסוגיא דלקמן ד' ע"ז משמע דעיקר מימר' של רב לא אתא אלא לאשמעי' דידו על העליונה דאי לא"ה לא פריך שם מידי ומה שהק' מפ' הגוזל עיין בא"ז שם שתי' שם בטוב טעם ודעת ודו"ק.:

שם בגמ' אר"ח בר אבא אר"י המגביה מ"ל קנה חבירו וא"ת משנתינו דאמר' תנה לי וכו' ופי' רש"י אע"ג שהגביה לצורך חבירו ה"ט משום דקתני ואמר לחבירו תנה לי ולא אמר זכה לי ע"כ ונר' דמ"ש אע"ג דהגביה לצורך חבירו הכוונה כשהגביה אמר לצורך חבירי ואפ"ה מצי לחזור דיוכל לפ' דבריו הא דאמר לצורך חבירו ר"ל בשביל ליתנה לו ועתה רוצה לחזור בו ואינו נותנה לו וכ"כ הנ"י ז"ל וזה דעת הטור בסימן רס"ט שכתב בין אם אמר הגבהתי תחילה לצורכך וכו' ר"ל דאמר כן לצורכך בסתם דמצי לפ' דהיינו ליתנה לך ודלא כהתי"ט ז"ל אבל אם אמר בהדיא בשעת הגבהה דרוצה לזכות בה לחבירו קנה חבירו ואע"ג דלא עשאו המשלח שליח אלא לנתינה קנה דלא גרע מלא עשאו שליח כלל דקי"ל אם אמר לזכות לחבירו דלא יוכל לחזור. והיכ' דמגביה מעצמו לחבירו דעת הסמ"ע ז"ל בסי' הנז' ס"ק ח' דבעי' שיאמ' בפי' בשעת הגבה' שהוא מגביה לחבירו ואז אם רצה לחזור אינו יכול לחזור אבל אם הגביה בסתם יכול לחזור בו ע"כ ויש להביא ראיה לזה מדברי א"ז לעיל ד' ח' ע"א בשם רבו וז"ל או אמר הוא אני זוכה במציאה זו לצורך פלוני אפי' המגביה עצמו אין יכול לומר לעצמי אני זוכה והכי קנה חבירו עכ"ד הרי לך להדיא דדוקא בדאמר בפי' לזכות לחבירו דלא מצי לחזור אבל בסתם יכול לחזור דאל"ך לישמעי' בסתם רק שנתכוון לחבירו וכ"ש אם אמ' בפי' בשעת הגבהה א"ו דס"ל כמ"ש הסמ"ע ודלא כהתי"ט והש"ך ז"ל שדחו דבריו ע"ש ומה שהק' התי"ט ז"ל אמאי לא משני לעיל דהתם בדפי' ומתניתין איירי בסתם עיין להש"ך שתי' דגמרא לעיל ס"ד דתן הוי כזכי לפיכך אפי' בסתם לא מצי לחזור ע"ש [א"מ ולפעד"ן דלק"מ דהא דכתב הסמ"ע דאם הגביה בסתם יכול לחזור היינו אע"ג דלאחר שהגביה אמר שהגביה לצורך חבירו אפ"ה יכול לחזור ולומר שהגבהתי לי ומה שאמרתי מעיקרא לצורך חבירי משטה אני בו או שלא להשביע את עצמי כמ"ש בס"ק שאח"ז אבל אם הוא מודה שהגביה לצורך חבירו רק עכשיו רוצה לזכות בה בהא ודאי מודה הסמ"ע ז"ל דקנה חבירו ומש"ה פריך בגמ' שפיר דקס"ד הא דקאמ' זכיתי בה ר"ל זכיתי בה השתא ומודה הוא דהגביה לצורך חבירו ואמאי ל"ק חבירו ומשני דאמר תחלה ר"ל דמתחילה הגבהתיה לצורכי ואפי' אם אמר קודם לכן שהגביה לצורך חבירו יוכל עכשיו לומר הגבהתיה לצורכי ומה שאמרתי לצורך חבירי משטה אני בו כיון שהגביה בסתם כדעת הסמ"ע ז"ל כנ"ל עכ"ה] והיכא דאמר לחבירו זכה לי במציאה זו והגביה בסתם כתב בטור ז"ל ודאי לדעת חבירו הגביה ואין נאמן לומר לעצמי הגבהתיה ועיין בב"ח ז"ל שהכריח כן ממתניתין וכתב הטעם כיון דשתק הוי שתיקה כהודאה ע"ש והש"ך ז"ל הק' על סברא זו מדברי עולא דס"ד דתן כזכי ואפ"ה ס"ל דאם אמר אני זכיתי תחילה דנאמן ותירץ אף לפי מאי דס"ד דחן כזכי מ"מ זכי לי עדיף מתנה לי לענין זה אם הגביה בסתם ע"ש:

ולפע"ר נ"ל דהטור מפ' דברי עולא כמו שפי' ר"ח ז"ל הוב' בא"ז וז"ל דאמר בתחילה פי' קודם שיגבהנה אמר לעצמי אני מגביהנה כדי שאזכה בה אני ע"כ ונראה דהוכרח לפ' כן משום דס"ל כמ"ש הטור דאם א"ל זכה לי אע"ג דהגביה סתם אמרינן ודאי לדעת חבירו נתכוון ולא יוכל לחזור וס"ל דתן הוי כזכי והיכי יוכל לחזור לפיכך פי' דאיירי בדאמר מעיקרא קודם שיגבהנה לדעת עצמו הוא מגביה דבזה ליכא מאן דפליג דאם קודם שעשה שליחותו רצה לחזור מלהיות לו שליח דיוכל לחזור ועיין בהסמ"ע ז"ל בסי' קפ"ג ס"ק י"ג שיישב כן סתירת מור"ם עש"ב [א"מ ולעד"ן ליישב דברי מור"ם דבסי' קפ"ג איירי דכששלחו ראובן לשמעון לקנות נתן לו מעות משלו ומש"ה כתב אם קנאה במעות שלו ר"ל שהניח מעות שנתן לו ראובן וקנה ממעות שלו אז זכה שמעון במה שקנה דאז גלי דעתיה מעיקרא שאינו חפץ ואפי' אם נתרצה מעיקר' בפי' יכול לחזור כיון דקודם שקנה גלי דעתיה וחזר בו משליחות ורוצה לקנות לעצמו וכ"מ ממה שסיים אבל אם קנאה במעות ראובן צריך לחלוק עמו ולא כתב ואי יהיב ליה ראובן מעות וכו' א"ו משמע דמעיקרא נמי איירי דיהיב ליה ראובן מעות אלא שהניח המעות האלה וקנה ממעות שלו ואז זכה שמעון וסיים אבל אם קנאה במעות שנתן לו ראובן כבר צריך לחלוק עמו וגם מקור ד"ז הוא מדברי העיטור והגהמ"ר ותשובת הרשב"א שהביא הב"י ז"ל ושם מבואר דאיירי שנתן לו ראובן לשמעון מעות כמ"ש וכ"מ מדברי הר"ן בקידושין ר"פ האומר ע"ש אבל בסי' רס"ט איירי בשלא נתן לו ראובן לשמעון מעות כלל רק המעות משלו והריוח בשותפות ושתק שמעון ואחכ"א שקנאה לעצמו בזה כתב די"א דצריך לחלוק עם ראובן כיון דבשעת קנין לא גלי דעתיה דלעצמו הוא קונה א"כ מסתמ' דלדעת חבירו נמי קנאה כיון דשתק מעיקרא ושתיקה כהודאה וי"א דאם לא היה לראובן דמים וכו' וסיים ואם נתרצה לקנות לשניהם זכה לשניהם כיון דליכא גילוי דעת שחזר בו משליחות כנ"ל נכון עכ"ה]:

וראיתי להמח"א ז"ל בה' שלוחין סי' י"ט שנסתפק היכא דא"ל ראובן לשמעון למיזבן ליה מידי ואחר שקנאה טוען שלעצמו קנאה מי מהימן או לא ופשיט מדעולא דמפ' מתניתין דקתני נטלה ואמר אני זכיתי בה