מאורות נתן כו

לב"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני ועיין למהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' כ"ט ובא"ה סי' קס"ב שתי' במו שתי' בא"ז ונתן טעם אחר דהיינו טעמא דבעי' שעשאו שלית בעדים משום דע"י עדים אית ליה קלא ומדלא אתו שאר ב"ח וקדמו ותפסו מש"ה קנה ע"כ ומן התימ' על הש"ך דאישתמיט מניה מהרשד"ם ז"ל וכן הק' ה' שמחת יאוד' ע"ש ועוד אני תמיה על הש"ך מאי מק' מ"ש בעדים או לא ועל מהרשד"ם נמי דאיצטריך מט' קלא דהא דבר ברור הוא כמ"ש מההיא דקמ' הנז' ודו"ק:

והרב קול אליהו ז"ל בדף פ"ג ע"ב חי' דברי רש"י דה"ק דמ"ש כדאמר בכתובות דק"ל דכיון דכל טעמייהו דר"ן ור"ח דס"ל דמגביה מ"ל ל"ק חבירו הוי טעמא משום תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ופי' איהו ז"ל כאדם הבא מעצמו וכו' א"כ במתניתין דפ"ק דמציעא דראה את המציאה וכו' דל"ק חבירו אמאי ל"ק והא עשאו שליח דאמר תנה לי ואמאי ל"ק להכי כתב כדאמר בכתובות דר"ל דהתם בכתובות מיירי דעשאו שליח ואעפ"כ ל"ק וטעמא משום דלא הגיע התפיסה לידו הכי נמי במציאה כיון דלא הגיע המציאה לידו ל"ק שוב חזר לפ' טעמא דהתופס לב"ח בעלמא ל"ק היכא דלא עשאו שליח ופי' דלאו כ"כ להיות קופץ מאיליו וכו' וכתב שכ"כ מהרשד"ם ושמח שנתכוון לדעתו ע"ש ואחה"מ ל"ד אם רש"י ס"ל התופס לב"ח וכו' ל"ק אפי' עשאו שליח מאי ק"ל ממתניתין אמאי ל"ק דהא אפילו עשאו שליח ל"ק במקום שחב לאחרים ואמאי איצטריך לכ"ז ועוד אמאי איצטריך לפ' כאדם הבא מחיליו וכו' ת"ל כיון דחב לאחרים לא מהני ודברי מהרשד"ם הם ענין אחר דמהרשד"ם רוצה לפסוק דין להפוסקים דס"ל דאפילו עשאו שליח לא מהני כתב אה"נ דאם הגיעה תפיסה זו למשלח מהני דכבר זכה בה ודו"ק:

עוד כתב באופן אחר דמ"ש רש"י כדאמר בכתובות דהיינו דחב לב' לר"פ ור"ה ולזה הוצרך דטעמ' דמתניתין דל"ק ואפילו עשאו שליח משום דחב לאחרים הרבה ושוב חזר לפ' טעמא היכא דלא עשאו שלית במקום שחב לאחרים דהיינו א' וכו' וכן מצאתי למהרשד"ם ז"ל שכתב התופס לב"ח וכו' היינו במקום שחב לב' אבל א' קנה ע"ש ואחה"מ ל"ד דהטעם הוא דאמר התופס לב"ח וכו' ל"ק משום דלאו כ"כ לעשות שליח לחוב לאחרים א"כ מ"ש א' או ב' ומה שהביא מדברי מהרשד"ם ז"ל אחה"מ כשגגה יוצאה מלפני השליט דמהרשד"ם ז"ל איירי היכא דליכא גבי לוה אלא חוב א' אי מהני תפיסה לגבי' או לא והביא דברי הטור דדוקא היכא דאיכא גבי לוה ב' חובות ותפס זה השליח לצורך א' לא מהני אבל אי ליכא גבי לוה אלא ב"ח א' ותפס זה בשבילו דמהני ודייקו כן מלישנא דגמרא דקאמר ממקום שחב לאחרים משמע הא אינו חב לאחרים קנה ודו"ק:

וראיתי לה' מח"א ז"ל בה' שלוחין סי' כ"ז שיישב לדעת רש"י מההיא סוגיא דכתובות דהתם איירי לא בתפיסת ממון כי אם בתפיסת מטלטלי ובתפיסת מטלטלי כי תפיס מלוה גופיה לא זכה בהם זכייה גמורה אלא תפיסה בעלמא לבטחון חובו אבל בתפיסת זוזי דאי עביד מלוה גופיה זכה בהם זכייה גמורה שלוחו ג"כ יכול לזכות לו וכו' יע"ש וק"ק הלא רש"י כתב בהדיא בפסחים דף ל"א דב"ח קונה משכון לגמרי וחייב באונסין אלא כו ברשותו ובשמירתו עומד ואמרינן בפ' האומנין דף פ"ב דאיירי בשלא בשעת הלואה א"כ אמאי לא הוי שליחו כמותו וראיתי לה' שמחת יאודה ז"ל דף ק"ל ע"ג שתי' לזה וז"ל היינו דוקא כשמשכנו הלוה בעצמו או ברשות ב"ד אבל לא בשתפס שלא בב"ד ושלא ברשות הלוה דאז לא קנה לגמרי המלוה ואפי' להתחייב באונסין וכל היכא דאיתיה ברשותיה דלוה איתי' ע"כ ואתה"מ ז"א דהא פסק הטור בהדיא בסימן זה בשם בעל העיטור ז"ל התופס לב"ח במקום שאינו חב לאחרים חייב התופס באחרויותו דשוי נפשי' עבד לוה לאיש מלוה וכיון שתפס נפטר הלוה וחייב באחריותו וכתב הב"ח ז"ל שכך ס"ל לרש"י ז"ל ואפי' מאן דפליג בסבר' זו ה"ד אם התופס תפס מעצמו אבל אם עשאו המלוה שליח כ"ע ס"ל דחייב המלוה באחריות ונפטר הלוה א"כ הכא שעשאו שליח והלך ותפס אמאי ל"ק מאח' דחייב המלוה באחריות וראיה לזה מדברי הרמב"ם פ"ג מה' לוה ה"ד שכתב אם עבר ב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו ונאנס דלוקה ומשלם ואף הראב"ד ז"ל דהשיג עליו ה"ד אינו לוקה ומשלם אבל תשלומים מודה דחייב ובפ"י מהלכות שכירות פסק בין משכנו בשעת הלואה ובין משכנו שלא בשעת הלואה הוי ש"ש ואינו חייב באונסין ואמאי חייב הכא באונסין א"ו דשאני הכא כיון דמשכנו שלא ברשות הוי גזלן וחייב באחריותו ועיין למלחמות בשבועו' ד' מ"ג שדחה פירש"י דס"ל הממשכן לחבירו שלא בשעת הלואה דקנה לענין להתחייב באונסין מסוגיא דקמא ד' ל"ו ע"ב דאמר כגון שתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו כש"ש ע"ש וכ"כ העיטור דף ס"ח עש"ב הרי דס"ל להרמב"ן והעיטור בין תפס מאיליו בין ע"י ב"ד הכל וראיתי להגהות המרדכי בס"פ האומנין דכתב דאיכא חילוק בין לקחו ע"י ב"ד בין לקחו ממלוה עצמו ע"ש אבל אם תפס המלוה בעצמו בלא ידיעת הלוה לא מצינו מאן דאית ליה שהוא גרוע מנתנו הלוה בעצמו וצ"ע ועיין בש"ך בסי' ע"ב ס"ק ט' ולה' מח"א בה' גביית חוב סי' י"א וע"ש:

כתב הרא"ש ז"ל דבמקום שאינו חב לאחרים מהני תפיסתו ואפילו תפס מעצמו וכ"פ מרן בש"ע בסי' ק"ה מטעם דזכין לאדם שלא בפניו והק' הרא"ש היאך מצי לתפוס לימ' ליה לאו בעל דברים דידי את ותי' משם הרי"ף בתשובה דדוקא במקום דאיכא פסיד' לב"ח כגון גבר' דמפסיד נכסים וכו' בכה"ג אמרינן קנה חבירו וזה משום תקנה ולא מדינ' ודחה אותו הרא"ש וז"ל ועוד מדמייתי לה אמגביה מ"ל אלמא מדינא קאמר עכ"ד ולא הבנתי דבריו דגמרא דהביא התופס לב"ח לדין המגביה מ"ל דלענין כמו שמצינו התם בתופס לב"ח במקום שחב לחבירו ל"ק מדינא ה"נ המגביה מ"ל הוי כמקום שחב לאחרים ול"ק אבל היכא דליכא חוב לאחריני אה"נ דמדינא ל"ק אבל רבנן עשו תקנה שיקנה וצ"ע. ועיין להג"ת ז"ל ד' שנ"ט שהקשה דדברי הרא"ש סתרי אהדדי דהכא הסכים דמדינא התופס לב"ח במקום שאינו חב לאחרים דקנה ואין חילוק בין במקום דאיכא פסיד' או לא והתם בגיטין ד' י"ד גבי מאי דפליגי התם רב ושמואל אי הולך כזכי אי לא הסכים לחילוק זה שכתב ותי' הר"מ אמת ע"ש וראיתי להרב קול אליהו ז"ל דף פ"ג שכתב עליו גבר' רבה חזינ' ותיובת' לא חזינ' דהא הרא"ש לא פליג עליה דהרי"ף אלא במ"ש ותקנה היא שהתקינו ע"ז דלא הוי תקנה אלא מדינא וכו' ע"ש ונ"ל דאדרבא מדבריו נר' להיפך מדכתב ולא נ"ל דאר"י התופס לב"ח וכו' ל"ק מכלל דהיכא שאין חב לאחרים קנה ולא מחמת תקנה ע"ש ולפי דחייה זו אין לחלק בין במקום דאיכא פסיד' או לא ועוד מדכתב ח"ל הילכך נ"ל דשורת הדין הוא ולא שייך להק' לימ' ליה לאו בעל דברים דידי את שהרי אין תובעו לדין להוציא ממנו כלום שיוכל לומר אין להשיב לך אלא