מאורות נתן יב

גמורה יכול לומר טעיתי כשיש עדים כ"ש הכא שאין הודאה גמורה שיכול לומר טעיתי בשעה ששתקתי ע"ש ונ"ל דאינה קושי' כלל שאני התם דהיה ביניהם חשבון ועשו החשבון ונשאר עליו חמש איסתירי ואח"כ עשה חשבון בינו ובין עצמו ומצא שטעה בחשבון ואיכא סהדי ע"ז שטעה בחשבון בזה ודאי פטור אבל הכא שזה אומר טלית זו שלי זה אומר שלי ושמטה האחד מיד חבירו וזה שתק הוי הודאה גמורה דהיא של חבירו והודאת בע"ד כמאה עדים דמי א"כ לא מהני מה שהביא אח"כ עדים שהיא שלו מאחר שכבר הודה לו שהיא שלו ע"י שתיקתו ולא אמרי' בזה שטעה. ומה שתמה עוד וז"ל ויותר תימה לי ע"ד הרא"ש לפי מאי דבעי ר"נ למפשט בגמ' מבריית' דקתני המע"ה מיירי בתקפה א' לפנינו משמע דאי מייתי ראיה דמהני והלא ק"ו הוא ומה לסברת הפשטן שהיה סבור דהודאה גמורה היא ואפ"ה מהני עדים דאל"כ מאי המע"ה דקאמ' כ"ש לפי מאי דלא אפשיטא הבעיא דנאמר דמהני עדי' וזו קו' עצומה עכ"ד ונר' מדבריו דהבין בדברי הרא"ש כמ"ש הש"ך ודלא כהב"ח שפי' דהרא"ש קאי דוקא על חלוק' דשתק מתחלה ועד סוף מ"מ מדבריו נראה דגם על הב"ח נמי קשי' ממאי דקא ס"ד דהפשטן לפשו' מבריית' דשתיקה הוי כהודאה וקתני המע"ה דמהני הבאת עדים וזה היפך הרא"ש ז"ל דס"ל דאי הוי כהודאה ל"מ עדים ונר' דלדעת הב"ח י"ל דגמ' דקא פשיט מבריית' דאיירי בדשתק וא"כ צווח היינו לומר דמהני תקיפתו ואין להוציאה מידו אבל אם הביא עדים אח"כ מהני דהברייתא נמי מספק"ל כן אי אמרי' כיון דשתק אודויי אודי ליה או"ד כיון דצווח השתא איגלאי מילת' דהא דשתיק מעיקר' סבר הא קא חזו ליה רבנן וכ"נ שכן דעת הריטב"א ז"ל שכת' למאן דס"ל דאם שתק בפני עדים אע"פ דהדר וצווח לא משגחי' ביה דאודויי אודי ליה וכתב הריטב"א לפי ס"ז הא דלא מוקמי' ברייתא דקתני אבל טלית יוצאה מתחת יד אחר מהם המע"ה דאיירי בהכי בתקפה בפני עדי' ושתק משום דאי איירי בהכי לא הול"ל המע"ה דתו לא מהני ליה דהא שתיקתו כהודאה עכ"ד וק' סו"ס לפי מאי דקא פשיט מברייתא דשתיקה כהודאה הוי היכי קתני המע"ה א"ו דס"ל דהגמ' דקא פשיט מבריית' לענין דאין מוציאין מידו דוקא וכמ"ש. אבל לדעת הש"ך ודאי קשיא ואפ"ל בדוחק דה"ה דהו"מ הגמרא למדחי כן דלא איירי בהכי מדקתני המע"ה אלא שפיר קא מדחי ליה והו"מ למימר וליטעמיך. ומה שהקשה עוד מדברי הטור שכתב אח"ז אין יכול לתקוף בלא ראיה משמע דעכ"פ ראיה מהני עכ"ד אשתמטתי' דכבר הרגיש הב"ח בזה וכתב דלא נקט רבי' לשון זה לדיוק' אלא להפלאת ההשגה אמר כך דכיון דהוי הודאה היאך אפשר לומר שיכול לתקפה ממנו בלא ראיה ואה"נ דאפי' ראיה לא מהני. אמנם דברי הש"ך אינם מובנים לי דהא בסימן קל"ט פסק הטוש"ע גבי שנים שחולקין בדבר זה אומר שלי וז"א שלי דאמ' כל דאלים גבר ואותו שגבר' ידו תחלה הוא שלו עד שיביא האחר ראיה ואם לא הביא ראיה אף אם תגבר ידו אין מניחין לו ליקח מזה שגבר' ידו תחלה ע"כ והכא פסק מרן בש"ע דאם חזר ותקפה מידו דיחלוקו כבתחלה והסכים הש"ך כן לדינא בס"ק יו"ד וכתב דמ"ש הטור והראב"ד דלא מהני אם תקפה אחר ממנו איירי בדשתק מתחלה ועד סוף דוק' ע"ש א"כ ק' ולאו ק"ו הוא מה התם דאמרי' דזכה בה הא' דגבר' ידו ואפי' גבר הב' אח"כ לא מהני מ"מ אם הביא עדים יוציא מידו הכא דאמרי' דאם חזר הוא ותקפה מידו דמהני לא כ"ש הוא דאם הביא ראיה דהיא שלו דמהני [א"מ ונלע"ד ליישב דהתם מה שזכה בה הא' הוא משום תקנת חז"ל שלא יהיו כל ימיהם במחלוקת היום יגבר זה ולמחר יגבר זה וכמבואר שם ומש"ה כשיביא האחר ראיה שהיא שלו נוטלה בדין משא"כ הכא דמה שזכה זה הוא משום חשש דשתיקה כהודאה ואין מוציאין מידו מס' א"כ אפילו הביא ראיה ג"כ אין מוציאין מידו מס' דהודאה והודאת בע"ד כק' עדים דמי ול"מ עדים עכ"ה] ומ"מ פשט דברי הטור שסתם וכתב דאפי' אם יביא עדי' אח"כ ל"מ משמע דקאי נמי אדסמיך ליה דאפילו בשתק ואח"כ צווח ל"מ וכד' הש"ך ונ"ל דודאי הטור שמע כן מאביו ז"ל פה אל פה ולא הוציא כן מפסקיו וכמ"ש הב"ח מדקדוק ל' הטור שכתב והיה אומר א"א וכו' א"כ אפש' ששמע נמי מאביו דהבעיא נפשטה מכח את"ל וכמ"ש ה"ה ז"ל א"כ מאחר דס"ל דנפשט' הבעי' והוי שתיקתו כהוד' ל"מ אם הביא אח"כ עדים דהודאתו כמאה עדים וחזר ממ"ש בפסקיו דהויא בעי' דלא אפשט' ואתו דברי הש"ע והרב בהג"ה כפשטן שפיר דהש"ע פס' כהרמב"ם ז"ל דהבעי' לא איפשט' מדכת' אם חזר הב' ותקפה ממנו דמהני וא"כ אם הביא עדים אח"כ מהני אבל הר"ב בהג"ה פ' כהרא"ש ז"ל וכמ"ש ודו"ק:

רש"י ד"ה הקדישה בלא תקפה עכ"ל עיין למהרי"ל ולא"א ז"ל שכת' דרש"י ס"ל דאם הקדישה כשתקפ' מקודשת ע"ש ונ"ל דאינו כן דלא אפשר לומר ס"ז מעולם דהא לקמן פשיט ליה מדר"נ דאמ' כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש וכו' כ"ש הכא דזה שהקדיש אות' אינו יכול לעכב אות' אצלו אלא אדרב' זה הב' יוציא אותה מידו בדיינין א"ו אפי' תקפה והקדיש אותה לא קדש' והא דנקט רש"י כן עיין במהר"ם שיף ז"ל מ"ש בזה:

וראיתי בש"מ בשם מהרי"א וז"ל י"ל היאך עלה על דעתו שיחול ההקדש על מה שביד חבירו דאנן סהדי דמאי דתפיס דידי' הוא וכו' ונאמ' שמה שאמרו הקדישה בלא תקפ' מהו ר"ל שחמור כח הקדש כשהקדישה כי לא תקפ' בין דצווח בין דשתיק אמרי' שחל ההקדש וכו' לפי שאנו רואין חומרא אחרת בהקדש שכ"ד צריך משיכ' להדיוט ובהקדש אמירתו לגבוה וכיון שיש לו חומר' אמרי' שיש לו חומר' אחרת שאע"פ שלא הודה חל ההקדש ע"כ ואחה"מ אינו כן כיון שזה צווח מה"ת יחול ההקדש כיון שלא הודה לו הוי כמו שהקדיש של חבירו דלא חל ההקדש ועוד אמאי לא בעי הגמרא אלא אי אמרי' אין מוציאי' אפי' את"ל מוציאי' נבעי כן מטע' חומר ההקדש וצריך עיון:

תוס' ד"ה דתני ר"ח וכו' וי"ל דע"י ר"ח שנאה ר' כדמוכח התם עכ"ל הקו' מבוארת דהתם לא אמרה ר"ח אלא ר"ח א"ל תנינא ונראה דהגמרא דפשיט מר"ח ולא ממתני' משום דר' מספק"ל אי קבלה או לא ואע"פ ששנאה במתני' אפשר דחזר בו אבל ר"ח דפריך לר' חנינא משמ' דס"ל דדין זה הוא אמת ולכך פריך הגמ' מר"ח ודו"ק:

ד"ה שבועה וכו' א"נ שלא שלחתי בה יד אינו נשבע אלא וכו' עכ"ל ראיתי להטור בסי' רצ"ד שהביא ד' ר"י דס"ל דאי איכא עדים שנאנסה אף דלא ידעי' אם בא ע"י פשיעה נפטר משבועה ודלא כהירושלמי ע"ש וק"ק מנ"ל לטור דר"י לא ס"ל כהירושלמי אדרבא מדכתבו התוס' שבוע' שלא שלח בה יד באה ע"י גלגול שבוע' שלא פשע בה משמע דס"ל כהירושלמי דאל"כ הול"ל שלא שלח בה יד אינו נשבע אלא ע"י גלגול שבועה שנאנס' וכשיש רואה