מאורות נתן קיב

משאו וכו' עכ"ל [א"מ ק"ק דלפ"ד דגם ת"ק נמי מודה דאם היה עליו יתר על משאו שאינו חייב בחנם אלא בשכר א"כ הו"ל לת"ק נמי לפליגי בין אם לא היה עליו יתר על משאו דאז חייב בחנם בין אם היה יתר על משאו דאינו חייב אלא בשכר ומדלא מפליג משמע דתרוייהו בחנם וע"ק דלפ"ד מאי קאמר לקמן דף ל"ג ה"נ מסתבר' דקתני תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא ריה"ג ע"כ והא לרבא דס"ל צב"ח דאורייתא אית ליה דת"ק נמי דריש תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו אלא דמחייב ליה משום צב"ח וא"כ מנ"ל דריה"ג היא וראיתי במהרמ"ש שהרגיש בזה ופיר' דר"ל מאן שמעת ליה דא"ל האי סברא בהדיא וכו' ע"ש וזה דוחק ולולי דבריהם היה נ"ל דפי' הגמרא כך מכל דת"ק סבר זקוק לו אפי' בחנם מ"ט הא פשטיה דקר' משמע משאוי שיכול לעמוד בו לאו משום דס"ל צב"ח דאורייתא ר"ל וטעמ' דמצות פריקה דחייבה תורה אפי' בחנם משום צב"ח וכמ"ש רבא לעיל וא"כ אין לחלק בין משאוי שיכול לעמוד בו או לא וע"כ דלא דרשי' משאו משאוי שיוכל לעמוד בו ע"ד מה שכתבו התוספו' לעיל דראב"ע דאית ליה דברה תורה כלשון בני אדם דוקא היכא דמוכחי קראי דלא דרשי' אבל בכ"מ דרשי' ע"ש שו"ר שכן פי' הראב"ד ז"ל והריטב"א בשם רש"י ז"ל בא"ז ע"ש וסהדי במרומים ומשני דלא משמע. ליה כלל משאו שיכול לעמוד בו ולאו משום צב"ח. ולפ"ז אי אמרינן צב"ח דאורייתא אין לחלק בין היה עליו יתר על משאו או לא או בין רובץ לרבצן דבכולהו צריך לפרוק בחנם כיון דאיכא צב"ח וע"כ דלא דרשי' כל הני דרשות דריה"ג ודוקא גבי הלך וישב לו וא"ל הואיל ועליך מצוה וכו' הוא דפטרינן בחנם אע"ג דצב"ח דאורייתא משום דכתי' בהדיא עמו וגם הסברא נותנת כן דהבעלים קודמים לכל אדם וכיון שהוא אינו רוצה לסייע ראוי לקונסו לשלם שכר וכ"כ בנ"י ע"ש וכ"נ מדברי הרמב"ם שלא חילק בין רובץ לרבצן או עומד משמע דס"ל דכולהו הוי בחנם וכן אין לחלק בין בהמת ישראל לבהמת גוי ושונא האמור בתורה אפי' שונא נכרי כדדרשי' בספרי וכדאמרינן לקמן אי אמרת צב"ח דאורייתא מה לי שינא ישראל וכו' אבל אי צב"ח דרבנן דוקא שונא ישראל משום דילפינן מטעינה דכתי' אחיך ובזה נתיישבו כל הקושיות שהק' התוס' לקמן בשמעתין כמו שיראה המעיין ועיין מ"ש בהגהותינו בגמ' לייש' דברי הרמב"ם דפס' דוקא שונא ישראל ע"ש. ובזה א"ש מאי דאיכא למידק בגמרא דקאמר לימ' מסייע ליה בהמת נכרי וכו' דאיך ניחא ליה סיפא דקתני אם היתה טעונה יין אסו' אין זקוק לה והא צב"ח דאורייתא ואם ידע לשנויי דה"ק ולהטעינה יין אסו' וכו' א"כ משמע אבל שאר דברים זקוק וע"כ משום איבה א"כ מאי פריך אלא אי אמרת לאו דאורייתא אמאי מטפל בה וכבר נדחקו בזה המפ' ז"ל ולפמ"ש א"ש דודאי ידע לשנויי כן רק דפריך מדקתני מטפל בה כבהמת ישראל משמע כבהמת ישראל ממש דהיינו בחנם ומש"ה פריך אא"ב צב"ח דאורייתא מש"ה מטפל בה כבהמת ישראל אא"א לאו דאורייתא רק משום איבה אמאי מטפל בה בחנם ולא בשכר וזהו מה שדקדק המק' בלשונו פעמים שתים מטפל בה כבהמת ישראל ולא נקט בקיצור מטפל בה וסגי משום דעיקר הקו' אמאי מטפל בה כבהמת ישראל בחנם ומשני התם משום איבה דאי אמרת בשכר אכתי איכא איבה כיון דישראל בחנם עכ"ה]:

בא"ד וא"ת ולריה"ג דסבר צב"ח לאו דאורייתא וכו' עיין במ"ש מהרש"א ז"ל ועיין בא"ז בשם גיליון התוס' וז"ל לא מצי למימר דלריה"ג אין זקוק בחנם אבל בשכר חייב וכו' דא"כ ברייתא דלקמן דס"ל צב"ח לאו דאוריית' מני ועוד אין זקוק לו משמע אפי' בשכר ע"כ ועיין במהר"ם שיף ז"ל שדחה אותו ג"כ ודו"ק:

דף ל"ג ע"א מתני' אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת וכו' ואם אביו שקול כרבו של אביו קודמת וכו' ואם אביו חכם פודה את אביו ואח"כ פודה את רבו כך היא גי' הרי"ף וכתב הרא"ש ז"ל הטעם דלענין פדיון נפשות לא בעי' שקולין כמו לענין אבידה ע"ש ובמשאוי לא גילה אי הוי כאביד' או כפדיון והטור ז"ל בי"ד סי' רמ"ב כתב משם אביו דמשאוי הוי כפדיון ע"ש ונ"ל דה"ט משום דס"ל דגבי משאוי נמי איכא פדיון נפשות דע"י המשאוי הכבד שעליו אפשר שיסתכן א"כ חיש הרא"ש דלענין פדיון נפשות לא בעי' שקולין קאי נמי על המשאוי ודלא כהתי"ט ז"ל שכתב על הטור דלא מצא כן בהרא"ש בפסקיו ע"ש:

וראיתי להב"י ז"ל שכתב דגבי משאוי אפי' אביו שקול כרבו רבו קודם כיון שאין שם סכנת הגוף ולא הפסיד ממון אלא להניח לו מעצבו הו"ל ככיבוד לחוד וחייב בכבוד רבו יותר מכיבוד אביו אלא מדתנן בסוף כריתות אם זכה הבן לפני הרב וכו' שהוא ואביו חייבים בכבוד רבו משמע דאם אביו שקול כרבו שאז אין האב חייב בכבוד הרב שאין לו להקדים רבו לאביו והדבר צל"ע ע"ש ונ"ל דפריקה וטעינה באדם אינו מחמת כבוד אלא משום צערא דגופא וראיה מדאמר לעיל ד"ל מעשה ברי"ש ברבי יוסי דהוה קאזיל באורחא פגע ביה ההוא גברא דהוה דרי וכו' א"ל דלי לי כלומר הטעינני וכו' ומכאן יצא לו להרשב"א ז"ל בתשו' ח"א סי' רנ"ז דבאדם נמי איכא ביה מצות פריקה וטעינה ע"ש א"כ אי איתא דמשאוי של אדם ליכא אלא משום כבוד לא הו"ל לרי"ש בר"י לעשות כן אפי' לפנים משורת הדין ליכא משום דאינו חייב לכבד לשאר בני אדם וכ"ש למ"ש הרמב"ם בסוף ה' רוצח דמצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות דשמא בשביל ממונו ויבא לידי סכנה ע"ש ועיין לה' לח"מ ז"ל פ"ה מה' ת"ת שדחה דבריו ג"כ מדברי הרמב"ם הנ"ל ע"ש:

והנה בדברי רבינו איכא סתירה דידיה אדידיה דבפי"ב מה' אבידה כתב דבעי' ארו שקול כרבו הוא דאמרינן דאביו קודם לרבו ובה' אה כת' דלא בעי' שקול ועיין בשה"ג ז"ל מה שתי' בזה ומבואר מדבריו דרבינו בה' ת"ת איירי ברבו שאינו מובהק ואחה"מ לא דק כמו שדחה מרן ז"ל דרבינו סיים בסו' הפ' וה"מ ברבו מובהק וכו' ע"ש ונ"ל ליישב דרבינו בה' ת"ת איירי באביו חכם ולומד ממנו קצת דהוי רבו שאינו מובהק א"כ גבי אביו איכא תרתי כבוד אביו וכבוד רבו שאינו מובהק א"כ אפי' אינו שוה לרבו אביו קודם אבל בה' גזילה איירי באביו שאינו לומד ממנו כלל הילכך בעי' שיהא אביו שוה לרבו. ומ"ש בה' מתנות עניים בפ"ח אם אביו חכם הוא לזה אע"פ שהוא גדול בחכמה ע"כ ומשמע אביו חכם הוא דקודם לחכם דעלמא כמו שדקדק הלח"מ ז"ל ע"ש ואפשר לומר דהא דכ"כ הוא בחכם גדול ומופלג בדורו בזה בעי' אביו חכם אבל גבי חכם דעלמא אביו אפי' אינו חכם הוא קודם וכ"מ מדברי בסי' וראיתי בא"ז שהביא משם הרמ"ך ז"ל וז"ל ולענין הלכה של רבו ושל אביו אם אינו רבו מובהק