מאורות נתן קיא

ס"ל כשהיה הגוי שם לא אמרינן צב"ח ע"ש וק"ק א"כ מאי פריך הגמרא ת"ש בהמת נכרי ומשאוי ישראל וחדלת וא"א צב"ח דאורייתא אמאי וחדלת ומאי קפריך התם איירי בנכרי שם וליכא צב"ח ועוד מאי פריך מברייתא שונא שאמ' שונא ישראל ולא שונא א"ה ואי אמרת וכו' והלא כיון דהגוי שם ליכ' צב"ח ודוחק לומ' דה"ה דהו"מ לאוקמי הכי כמ"ש הש"ך ז"ל ועוד דאין סברא לחלק בהכי כיון דצב"ח איכא מה לי נכרי שם או לא וצ"ע [א"מ ולפעד"ן ליישב דברי הרמב"ם משום דק"ל דהכא קאמר דאי צב"ח דאורייתא אין חילוק בין בהמת גוי לבהמת ישראל ושונא דקר' אפי' גוי במשמע ובפ' ע"פ קאמר רב מאי שונא אילמא שונא עכו"ם והתניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא א"ה וכו' אלמא דרב ס"ל דבהמת גוי אין בה מצות פריקה אע"ג דרב ס"ל בפ' מפנין ד' קכ"ח צב"ח דאוריית' וע"כ דס"ל כמ"ש הב"ח ז"ל דבבהמת עכו"ם לא שייך איסו' דצב"ח כיון דגופו הותר כ"ש ממינו וא"כ זה היפך סוגיין דהכא ועל כן הוכרח לומר דסוגיא דהכא אזלא לפי שיטת המקשה דקאמר לימא מסייע ליה בהמת נכרי מטפל בה כבהמת ישראל אא"ב צב"ח וכו' ולא ס"ד טעמ' דאיבה ומשום זה הוכרח לומר דטעמא הוי משום צב"ח דאורייתא ואפי' בבהמת גוי נמי שייך צב"ח ולפום שיטה זו רהטה כולה היגיון אבל לפי האמת אינו מוכרח דאע"ג דצב"ח דאורייתא אפ"ה בהמת גוי אינו מטפל בה אלא משום איבה וליכא משום צב"ח וכסבר' רב ולא צרכינן לשנויי דחיקי דדחקינן בשמעתין זה נראה דעת הרי"ף שהשמיט כולה סוגיין ובזה אתו דברי הרמב"ם כפשטן דאע"ג דפסק דצב"ח דאורייתא אפ"ה פסק דשינא האמור בתורה הוא שונא ישראל ולא שונא א"ה כסברת רב וכן גבי בהמה גוי ומשאוי ישראל פסק דאין זקוק לה לא בפריקה ולא בטעינה כיון שהבהמה של נכרי ליכא משום צב"ח ומשום איבה נמי ליכא כמ"ש המחבר ז"ל לעיל משם המפ' כנ"ל עכ"ה]:

אמנם יש להק' על רבינו אי ס"ל צב"ח דאורייתא א"כ יחולו עליו כל הקושיות שהק' המאור על הרי"ף ז"ל דהו"ל לפ' מתניתי' דקתני הלך וישב לו וכו' פטור מאי פטור בחנם וחייב בשכר וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל דדרכו להעתיק כל מה שאמרו בגמרא ועו"ק א"כ הו"ל למימר שו ומ'זכו' קאי אמתני' ולא קאי אקר' ומה שתי' מרן ז"ל הוא דוחק ואי לא מסתפינא הוה אמינא דרבינו פסק כריה"ג דס"ל צב"ח מדרבנן והכריחיות של מרן אינם מוכרחים דהכריח הא' דהו"ל לפסיק כרבנן דרבים נינהו אינו הכרח דהא רבנן לא אמרו כן בהדיא ואפשר דס"ל נמי דלאו דאורייתא כדמשני בגמרא ועוד דק"ל מסוגיא דפסחים דף קי"ג דאמר רב מותר לשנאתו שנאמר כי תראה חמור שנאך וכו' מאי שונא אלימא שונא נכרי והתניא שונא שאמרו שונא ישראל וכו' אלא פשיט' שונא ישראל וכו' ע"ש ואי איתא דצב"ח דאורייתא מ"ל שונא ישראל או שונא נכרי כמו שהק' הכא ודוחק לומ' דישראל בחנם ונכרי בשכר משום כיון דלא משני הכי בשמעתין מוכרח דלא ס"ל כן א"ו דרב ס"ל צב"ח לאו דאורייתא וכותיה פסק רבינו והא דלא הביא דרשה זו רובץ ולא רבצן רובץ ולא עומר אפשר דס"ל אע"ג דצב"ח לאו דאורייתא וליכא חיוב מטע' מצות פריקה מ"מ חייב משום צער ישראל כמו שכת' שם גבי בהמת נכרי ע"ש וא"ל כיון דריה"ג ס"ל צב"ח מיהא מדרבנן כמו שאמר בגמרא לקמן אמאי כתב רבינו בבהמת נכרי אינו חייב ליזקק לה אלא משום איבה די"ל דס"ל כמ"ש התוספו' ד"ה מכלל וכו' שכתב בס"ד דכל הסוגיא ס"ל דאי צב"ח לאו דאורייתא אינו חייב אפי' מדרבנן וכתב מהר"ם שיף ז"ל והא דאמר לקמן צב"ח מדרבנן היינו לשאר מילי כגון לחלוב וכיוצא אבל לענין פריקה לא ע"ש א"נ כגון האי דפסק רבינו בה' שבת פכ"ח בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה וכו' ואע"ג דביטול כלי מהיכנו מדרבנן וצב"ח מדרבנן מ"מ צב"ח חמור טפי והגמ' דקאמר דס"ל צב"ח דאורייתא ל"ד דאפי' תאמר מדרבנן הדין כן אלא דגמ' אזיל לשיטת רבא דהכא דאמר צב"ח דאורייתא אך יש להק' דרב אית ליה בפסחים צב"ח דרבנן והכא קאמר גמ' בס' רב צב"ח דאורייתא וי"ל:

וראיתי לה' ארעא דרבנן ז"ל בסי' תקל"ו שהקשה משם מוהר"י ערוך ז"ל על המרדכי בפ"ק דע"ז וז"ל צב"ח דרבנן ואתי דרבנן דאמר אין מקדישין משןם דחשו לתקלה ודחי צב"ח דרבנן ע"כ והוק"ל דמלבד דכל הגאונים פסקו צב"ח דאורייתא לו יהי כדבריו דצב"ח דרבנן הלא תינח צב"ח אבל בל תשחית מאי איכא למימ' עכ"ד והנה קו' הא' ל"ק כמ"ש בחי' אנשי שם על המרדכי בפרקין גם קו' הב' נראה דאינה קו' דלא אמרינן בל תשחית אלא היכא דאותו דבר ראוי לאיזה דבר והוא מפסידו אז עובר על בל תשחית אבל הכא דהבהמה שהקדישה אינה ראויה לשים דבר דהוי כחמש חטאות המתות ולא הוי בל תשחית ודו"ק:

שם אי אמרת צב"ח דאורייתא מ"ל שונא ישראל וכו' [א"מ ק"ל דלפי דעת המק' דס"ל דאי אמ' צב"ח דאורייתא אין לחלק בין שונא ישראל לא"ה דבתרוייהו בחנם דאל"כ לא פריך מידי א"כ תק"ל בדברי רבא גופיה דאיך אפשר לומ' מדברי שניהם נלמוד צב"ח דאורייתא אדרבא ע"כ מדברי שניהם נלמוד צב"ח דרבנן מדקאמר ר"ש לא מסיימי קראי ואי לא כתי' אלא חד קרא הוה מוקמי' ליה בפריקה והא בקר' כתי' לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך וכו' משמע דוקא אחיך ולא נכרי ואי בפריקה איירי מ"ל אחיך או נכרי כיון דצב"ח דאוריית' וע"כ בטעינה איירי ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא משום דנפלים בדרך דרמי אינהו וטעונייהו באורחא משמע הא לא"ה הוו מוקמי ליה בפריקה והא כתי' ביה אחיך למעוטי נכרי אע"כ דתרוייהו ס"ל צב"ח לאו דאורייתא ואפשר ליישב דהוה מוקמי' ליה בפריקה והא דכתי' אחיך לאו למעוטי נכרי דהא צב"ח דאוריית' אלא לרבות' דאפי' חמיר אחיך פעמים שאתה מתעלם דכתי' והתעלמת דאם הוא זקן ואינו לפי כבודו פטור ועי"ל דה"א דאחיך למעוטי נכרי דלא הוי בלאו ועשה כישראל אלא איסור' בעלמא משום צב"ח ולא ק"ל השתא אלא אברייתא מנ"ל דשונא ישראל דוקא כיון דא"ל אפי' נכרי במשמע והכי מסתבר טפי כיון דצב"ח דאורייתא כנ"ל עכ"ה]:

רש"י ד"ה עביד גביה וכו' וע"כ יטול שכרו עכ"ל נראה דר"ל דחייב לפרוק משום צב"ח ובעליו חייבין ליתן לו שכרו ונ"מ אם אין לבעליו מעות חייב לפרוק בחנם אבל הרא"ש ז"ל כתב וז"ל וחייב משום צב"ח ונ"מ שאם נותן לו שכר יכול לקבלו עכ"ל נראה דס"ל כרש"י בחדא ופליג עליה בחד' ס"ל כרש"י לענין דחייב לפרוק משום צב"ח ופליג עליה לענין השכר דלרש"י כופין אותו ליתן שכרו ולהרא"ש דוקא אם רוצה ליתן וקמ"ל דמותר ליקח השכר דלא תימ' דאסו' ליקח כמו מצות פריקה וכיוצא ודלא כהדרישה ז"ל בסי' רב"ע שלא הבין כן ברש"י ודו"ק:

תוס' ד"ה מכלל וכו' המק' סבור דת"ק נמי ידרוש