מאורות נתן קט

שהקש' מהא דאמר בכתובות דף מ' ע"א היכא אמרינן דאתי עשה וכו' אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתי' לעשה כלל ע"ש א"כ ה"נ אפי' ל"ת גרידא לא אתי עשה דכיבוד ודחי ל"ת כיון דאי בעי א"ל אביו לא בעינא מי איתי' לעשה כלל ותי' דאפילו כי אמר לא בעינא שייך עשה דמ"מ מצוה קעביד ע"ש ועיין בא"ז שהביא תי' זה משם הרא"ש וכן נראה מדברי הרמב"ם בה' ת"ת בפ"ה כמ"ש א"א ז"ל מיהו מדברי הרשב"א ז"ל בתשו' סי' י"ח אין נראה כן שכתב הטע' דאין מברכין על מצות כיבוד או"א משום דאי אמר לא בעי' ליכא מצוה כלל הילכך אי אפשר לברך עליה ע"ש ואי איתא דס"ל דאפ"ה אי אמר לא בעינא מ"מ מצוה קעביד למה אין מברכין עליה א"ו דס"ל דליכא מצוה כלל ומגמרא דקידושין דף ל"ב ליכא הוכחה נגד הרשב"א ז"ל ועיין בברכי יוסף ז"ל י"ד סי' ר"מ ע"ש:

ובעיקר הקו' נ"ל דהרשב"א ס"ל כמ"ש לעיל דעשה גרוע כמו זה דחי ל"ת גרידא דגרוע כמו של טומאה דאינו שוה בכל או דהשבת אבידה דגרוע דאי אמרו הבעלים לא בעינא ליכא עשה כלל אבל אי איכא עשה ול"ת לא דחי אפי' הם גרועין וא"ש סוגיא דהכא ובפ"ק דיבמות דף ה' דאמר דאי לא כתי' את שבתותי תשמרו הו"א דאתי עשה דכיבוד או"א ודחי שבת כבר כתבתי לעיל דף ל' ליישב בזה עש"ב עוד כתב הרדב"ז שם וז"ל וליכא למימר דעשה קיל כי האי דוחה לאו ועשה כי האי דקילי שאינו שוה בכל שהוא הטומאה וכו' ונמצא לפ"ז כי העיקר מה שהק' בגמרא והאי עשה ול"ת הוא מהא דאמר לו אביו אל תחזיר וכו' ע"ש ולא הבנתי דבריו מכמה טעמים חדא דהשבת אבידה נמי גרועה היא דאי בעי אמר בעל האבידה לא ניחא לי אם כן מאי פריך מהשבת אבידה נמי הא גרוע הוא ואתי עשה גרוע ודחי עשה ול"ת דקילי כי האי ועוד מה תי' בקושי' הרמ"ה למאי איצט' בגמרא לומר לא דחי עשה ול"ת אפי' ל"ת גרידא לא דחי משום דעשה דכיבוד גרוע ול"ת דהשבה חמור ועוד דאין הסברא לומר דעשה גרוע דחי עשה ול"ת דגרועין וצ"ע:

והנה בירושלמי אמרו על האי מתני' שא"ל אביו וכו' בכ"מ איתמר מ"ע קודמת למצות ל"ת וכאן אתמר אין מ"ע קודמת למצות ל"ת וכו' ע"כ ותמה עליו ה' שדה יאושוע ז"ל וז"ל וק"ל שהרי באבידה יש מ"ע דהשב חשיבה ול"ת וכו' ואתי עשה ול"ת דאבידה ודחי עשה דכיבוד וכמ"ש בבבלי וכו' וצ"ע ע"ש ונ"ל דאינה קו' דהירושלמי ס"ל כמ"ש בגמרא לעיל דף כ"ו המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד הא עשה דהשבה אינו מחוייב ולא ס"ל כמ"ש בגמרא דהכא ואיצט' לומר כמ"ש הנ"י ז"ל לעיל דף ל' ע"ש ודו"ק:

שם פריקה בחנם טעינה בשכר כתב הרא"ש ז"ל וכן פסקו הפוסקים הא דאמרינן פריקה בחנם ה"ד אם יושב בטל אבל אם עוסק במלאכה מלאכתו קודמת כמו אבידה אבל הנ"י הביא משם הרנב"ר ז"ל כיון דאיכא צב"ח אפי' בטל מן הסלע חייב בחנם ולא דמי לאבידה ע"ש והק' עליו בחי' אנשי שם א"כ לוכח רבא מהכא דצב"ח דאורייתא דבשבילה ניתוסף כחו יותר מן אבידה ועוד היכי עביד צריכותא לעיל אי אשמעי' אבידה וכו' הכי הו"ל למעבד צריכות' ואי אשמעי' אבידה משום דלא בעי אפסודי בהשבתה דשלו קודם וא"ש לר"ש דע"כ לרבנן לא בעי למיעבד צריכות' מאבידה דבעי למיכתבנהו לפריקה וטעינה לאגמורי דפריקה בחנם וטעינה בשכר ע"ש ונ"ל דלק"מ דהר"ן דאמר פריקה בחנם אפי' בטל ממלאכתו זה לא יצא לו מהכא אלא משום דס"ל צב"ח מדאורייתא מדוכת' אחרינא כדמשמע בגמרא דקאמר דאי כתי' טעינה הו"א ק"ו לפריקה דאית בה צב"ח ואנו ס"ל צב"ח דאוריית' בעלמא מהלכה למשה מסיני ותדע לך ממה שאמר לקמן דלא דרשי רבנן תחת משאו משום דאית להו צב"ח דאוריית' וכ"כ הראשונים בא"ז ע"ש [א"מ עיין בא"ז שנדחקו בזה דמהיכן ילפי' צב"ח מדאורייתא ולפעד"ן דילפי' לה מדאמ' בברכות דף מ' ובס"פ הניזקין אר"י אמר רב אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו שנא' ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת ע"כ והיינו משום צב"ח וכן אית ליה לרב בפ' מפנין דף קכ"ח צב"ח דאוריית' ולשיטתיה אזיל עכ"ה] והגמרא דעביד צריכות' לעיל ה"פ ולכתוב אבידה לר"ש ואנא ידענא פריקה וטעינה דחייב בה משום אזהרת ממון ישראל ולרבנן לכתוב אבידה וטעינה ומדכתי' טעינה ולא יליף מאבידה שמעי' דאבידה בחנם וטעינה בשכר אבל פריקה דאמר בחנם ואפי' בטל ממלאכתו זה ידעי' מסברא כיון דאית לן צב"ח דאורייתא והשיב לו הגמרא לר"ש אי כתי' אבידה הו"א דוקא היכא דליכא בעלים אבל הכא דאיכא בעלים אימא לא קמ"ל וכן לרבנן נמי הו"א דטעינה איצט' להיכא דאיכא בעלים קמ"ל ודו"ק [א"מ ובלא"ה י"ל דצריכות' דלעיל קאי אכפילות דעזוב תעזוב והקים תקים דדרשינן להו לאין בעליו עמו ל"ל דניליף מאבידה וכ"כ בא"ז שם ולפ"ד הר"ן אין לפ' כפרש"י דאי לא כחי' פריקה ואתיא מק"ו מטעינה הו"א דיו וכו' אף פריקה בשכר דהא א"א לומר כן כיון דצב"ח מדאוריית' מחוייב בחנם אע"כ דמפ' כדברי התוספו' דכתי' פריקה לגלוי דטעינה בשכר ואפשר לדחות ואין להאריך מיהו ק"ל במה שסיים הנ"י וז"ל אבל טעינה הויא כשאר אבידה דבשכר כל שלא היה בטל אבל אם בטל בחנם ע"כ דא"כ לר"ש דאמר זה וזה בחנם אפי' אם עסוק במלאכה צריך לבטל כדי לטעון וזה תימא דהא כתי' אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם כדאמר לעיל גבי אבידה בשלמא פריקה משום צב"ח אבל טעינה אמאי ואפשר דס"ל כמ"ש התוס' לעיל דבטעינה נמי איכא צב"ח דע"י שאין הרבה בני אדם לטעון מכביד המשוי על הבהמה ואע"ג שאינו צער כ"כ עכ"ה]:

תוס' ד"ה ביד וכו' וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא וכו' עכ"ל עיין במהרש"א ז"ל הכא ובפסחים ע"ש ויש לדקדק דלפי סברת התוס' דאלמנה אינה שוה לאחר בנכסי יתמי דהקילו בה משום חינא ואילו התם בכתובות יליף דאמר מי שם לך גבי אלמנה מההוא גבר' דאפקידו גביה כיסת' דיתמי וי"ל [א"מ ונ"ל דהתם לאו ילפות' גמורה היא אלא לדמוייא בעלמא הוא דנקט לה דאשכחן הכי בעלמא עכ"ה]:

ד"ה כבד את ה' מהונך וכו' משום דניח' ליה לאתויי קרא דכיבוד עכ"ל ר"ל משום דמצות או"א דכתי' בעשרת הדברות היא בכיבוד להכי נקט כיבוד א"נ דנקט כיבוד משום דאיכא למדרש כמו שאמר בירושלמי דעדיף כיבוד או"א יותר מכיבוד של הקב"ה אבל אי נקט מור' הוא שוה וכשתאמ' כן אדרבא אמרינן מור' של הקב"ה קודם ממור' של בשר ודם להכי נקט כיבוד דשמעי' מניה דכיבוד של או"א יותר מכיבוד של מקום כמ"ש בירושלמי ודו"ק:

ע"ב גמ' אמר רבא מדברי שניהם נלמוד צב"ח דאוריית' וכו' הח' הנ"י ז"ל משם הרמב"ן ז"ל זקן