מאורות נתן קו

הבנתי דהא התוס' מק' לרש"י ורש"י לקמן ס"ל דהביטול אינו מט' הפקר אלא מתשביתו דהיינו השבתה בלב ובזה א"ש דברי התוס' דלא הק' קושי' זו במשנה עצמה כמו שהק' ה' לשון למודים ז"ל בריש ה' פסח משום דלשיטתן ליכא קו' כמ"ש ה' ז"ל אבל לרש"י דלא מצי לתי' כן קא מק' עליו שפיר ודו"ק:

ונחזור לענין א' דלפמ"ש דבמילת' דאיסו' לא בעי' ג"י גם לא בעי' בפני ג' א"ש הא דאמ' בפ' מפנין ד' קכ"ז מפנין תרומה ודמאי ופריך דמאי הא לא חזי ליה ומשני מגו דאי בעי מפקיר נכסי' וחזי ליה השתא נמי וכו' וכה"ג אמר בעירובין דף ל"א עלה דמתניתין דמערבין בדמאי ע"ש ולכאורה ק' דהא לא הוי הפקר עד ג"י וא"כ היכי אמר דאי בעי מפקיר נכסי וכו' דהשתא מיהא לא חזי ליה ובמ"ש א"ש ועיין לה' הנז' שהאריך בזה וראיתי לה' מח"א ז"ל בה' זכייה סי' א' דס"ל כמ"ש ומט"ז התיר אפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דמדאוריית' בעי' בפני א' להשאיל בהמתו לגוי בשבת ע"ד שיפקירנה בינו בין עצמו ע"ש מיהו מדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו בפ' אין בין המודר לא משמע כן דלא התיר להפקיר בהמתו בשבת אפי' בינו בין עצמו אלא אי אמר מדאורייתא בינו בין עצמו מהני דבענין זה אוקמוה אד"ת אבל אי אמר דמדאורייתא בעי' א' עמו אין להתיר מט"ז דאנן סהדי וכו' להפקיר בפ"ע וכ"כ הב"י נפקות' זו בין הרמב"ם והרא"ש בח"מ בסי' רע"ג ע"ש גם מה שהתיר המח"א להשאיל בהמתו בשבת ע"י הפקר אחה"מ ל"ד ואשתמיט מניה דברי התוס' בשבת דף י"ח שכתב דאין להתיר מט"ז להשאיל בהמתו וכו' ולא דמי לגיגית ונר וכו' דאמר שם אפקורי מפקר להו משום דהתם לא אפשר בע"א וגם ליכא פרסום בדבר וכ"כ הרא"ש שם בפסקיו וכ"כ בא"ז הכא משם תוס' שאנץ ע"ש ולא התיר הרא"ש בנדרים ע"י שיפקיר בהמתו אלא היכא דהשאיל אות' ע"מ להחזירה קודם השבת והגוי לא החזירה לו ועיין בטור א"ח סי' רמ"ו ובב"י שם ודו"ק:

שם ולעולם אר"י וכו' כתבו התוס' לעיל דף כ"א שזה מדברי ר"י בעצמו ע"ש וה"ט משים דהדר אקשי ליה ה"ד וכו' וכיון דק"ל ה"ד מאי בעי מעיקרא ולעולם וכו' א"ו דר"י הוא דאמר כן ואח"כ פריך ליה סתמא דתלמודא ה"ד וכו' ור"י דקא פריך ולעולם וכו' משום דאי איירי ביממ' פשיט' דלא הוי אבידה וכ"כ הרמב"ן ז"ל לעיל בא"ז ע"ש:

דף ל"א ע"א גמ' ג' ימים זא"ז ה"ז אבודה כת' בא"ז בשם גיליון התוס' ר"ל אחר ג"י אם ישאר יותר אבל ג"י עביד דמתרמי ע"כ וכל הפוסקים הביאו ברייתא זו בסתמא עד ג"י הוי אבידה משמע דס"ל דביום ג' אם נשארת שם הוי אבידה ועיין בדרישה בסי' רס"א שיישב לשון הגמרא דלעיל שאמר עד ג"י איתרמי טפי לא דמשמע דעד אחר ג"י הוא דהויא אבידה ע"ש. וכתב הרשב"א ז"ל בא"ז והביאו המ"מ ז"ל פט"ו מה' אבידה שזה קאי גם על מצא טלית אחר הגדר שאם מצא שם ג"י זא"ז הויא אבידה אבל הרמב"ם לא ס"ל כן ע"ש וראיתי בסמ"ע בסי' הנז' ס"ק ב' שכת' ודלא כהרשב"א שכתב ה"ה בשמו שגם אלו בג' ימים זא"ז הוי אבידה עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים דלא כת' הרשב"א כן אלא גבי טלית אם מצאה בקדמת' ובהשכת' דומיא דחמור ופרה הרועין בדרך אבל אם מצא ביום אפי' אחר כמה ימים אין זה אבידה כדאמר בגמרא וכן תמה עליו הש"ך ז"ל ע"ש ונלע"ד דכונת הסמ"ע ז"ל כך דהש"ע שכתב אם מצא ביום אין זה אבידה ה"ה אם מצא טלית אחר הגדר דאין זה אבידה אלא דסמך אמ"ש בסי' שקודם זה וכמ"ש הסמ"ע בסעי' שלפ"ז ומדסתם גבי טלית ולא חילק כמו שחילק גבי חמור משמע דס"ל אפי' אחר כייה ימים אין זה אבידה וע"ז כתב ודלא כהרשב"א ז"ל דס"ל גבי טלית בג"י ה"ז אבידה ומ"ש שגם אלו וכו' ר"ל הנז' בסעי' שקודם זה ודו"ק:

שם אימא סיפא וכו' הק' בא"ז אימא נעשה ותי' משום דברייתא קתני פרה רועה בין הכרמים אין זו אבידה ואי אמרינן נעשה אז הויא אבידה והויא הבריית' פליגה אמתני' עכ"ד ועיין בהתוספו' לקמן דף ל"ד ע"א ד"ה אלא וכו' שהק' התם אמאי לא אמרינן נעשה ואע"ג דהתם הויא מתני' פליג' אברייתא דת"כ דר"י א"ו דלא ס"ל תי' זה וא"כ תק"ל אמאי לא אמר הכא נעשה ואפשר לומר דס"ל לתוס' דלא אמרינן נעשה אלא היכא דלא אשכח שנויא כמו התם דאמר בגמרא אלא מהא ליכא למשמע מינה אבל הכא דמשני לה שפיר לא אמרי' נעשה ודו"ק:

שם כאן באבידת גופה כאן באבידת קרקע וכו' כתב הרא"ש ז"ל וכיון דמוציאה משום אבידת קרקע חייב להחזירה לבעלים כדאמר רבה לעיל הכישה חייב להחזירה וכן פסק הטור בסי' רס"א אבל הריטב"א בא"ז לא ס"ל כן וז"ל ואוקימנא דהא דפסיק ואמר שאין זו אבידה היינו בארעא דגוי אבל בארעא דישראל חייב לסלקה משם ומיהו כל שאינו חייב בה אלא משום אבידת קרקע כל שמוציאה משם ומניחה במקום מרעה שאינה מתעה בהכי סגי דליכא משום הכישה נתחייב בה וכו' עכ"ד ודו"ק [א"מ עיין בס' מג"ן ז"ל שהק' אמאי לא מוקי לה הא והא באבידת גופה והא דקתני רועה בין הכרמים הויא אבידה באתר' דקטלי בלא התראה והא דקתני לא הויא אבידה באתר' דמתרו והדר קטלי ותי' דא"כ אמאי איצט' סיפא באתר' דמתרו והדר קטלי פשיטא ומאי קמ"ל ע"ש ותמיהני דהא באמת הגמרא מוקי לסיפא הכי באתר' דמתרו והדר קטלי וע"כ דקמ"ל דלא חיישינן דילמא טברי וקטלי לה בלא התראה דלענין אבידת הכרם דלא מחייב פשיט' כיון דכרם של עכו"ם הוא כמ"ש ה' ז"ל קודם זה ועכנ"ל לתי' משום דרישא פשיטא דאי באתר' דקטלי בלא התראה מאי קמ"ל פשיט' דאין לך אבידה גדולה מזאת אבל השתא דמוקי לה באבידת קרקע איצט' שפיר לאשמעי' כדרבא דאמר לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע עכ"ה]:

שם אביד' מדעת היא וכתב הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' גזילה אע"פ שאין לרואה ליטלה לעצמו מ"מ אין חייב לטפל בה שנא' אשר תאבד פרט למאבד מדעתו וכ"כ הטור בסי' רס"א בשם הרמ"ה וכתב עליהן ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר וכתב הב"י ולאו מילת' היא בשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירה עכ"ל וכן הסכים הב"ח ז"ל וז"ל ונראה פשוט דהרמב"ם ז"ל מצא דרשה זו בדברי רז"ל והשתא מדאיצטרי' אשר תאבד דאין נזקקין למאבד מדעתו מכלל דאסיר ליטלנה דאי הוי שרי ליטלנה לא איצט' קרא דאין נזקקין ליטפל בה להשיבה לבעליה השתא שרי ליטלה לעצמו כ"ש שאין חייב להשיבה ולפ"ז אין מקום להשגת רבינו עכ"ד ואחה"מ לא הבנתי דבריו דאי לאו קרא הו"א דמקריא אבידה וחייב להחזירה ואפי' אבידה מדעת אבל אחר דכתי' קרא דבעי' אבידה של"מ אבל אבידה מדעת אין חייב ליטפל בה אמרי' בודאי הפקירה כיון דידע אם ימצא אות' אדם אינו חייב בה וצ"ע. והאמת נראה דכונת הטור הוא דבכ"מ שאמ'