מאורות נתן קה

זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהן ואומד את דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חבירו עכ"ד הרי לך דגם חכם או זקן צריך לאמוד את דעתו אם היו שלו וכו' ולא אמרינן סתם חכם הוא בחזקת אינו מחזיר א"ו דוקא גבי זקן הוא דאמר כן אבל בשאר אינשי שדעתו גבוה אף אם היה שלו לא היה מחזיר לא נפטר מלהשיב של חבירו וקו' מתרצת חברתה דאי ממתני' הו"א כל זקן פטור כיון שיש לו בושה ואע"ג דבשלו מחזיר קמ"ל רבא דאם בשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר ואע"ג דאית ליה בושה ועיין בדרישה בסי' רס"ג ורב"ע שכ"כ ודו"ק:

שם א"ל לכ"ע אפקרינהו וכו' הק' בא"ז משם תוס' שאנץ והא אמרינן בנדרים דף מ"ד עד ג' ימים יכול לחזור בו וא"כ אמאי לא חזר ואיצט' לכל זה ותי' שאני הכא שכבר זכה בו ע"ש ולכאורה תי' זה לא יתכן דהא הכא עדיין לא זכה בה אחר דהא אמר חזייה דהוה קא בעי למהדר למזכה בה ונראה דט"ס נפל בדבריו וקאי לעיל בפעם א' דכבר זכה בה אבל י"ל דאכתי בסיפא דעדיין לא זכה בה אחר אמאי איצט' לומר דבר שהוא היפך הדין כמ"ש בגמרא יחזור מהפקר זה וקו' זו נמי קשיא בדברי הריטב"א ז"ל שם שהקש' איך מהני לומר לכ"ע אפקרינהו וכו' והא לא התנה כן מעיקרא ותי' כיון דבתוך ג"י ועדיין לא זכה בה אחר מצי לחזור ע"ש וק' א"כ אמאי לא חזר מההפקר לגמרי [א"מ ואפשר לומר דהנה בלא"ה ק' אמאי הוצרך להפקירה כדי שלא יכשלו בנ"א בלא תגזול הא בלא"ה כשמניחה שם והילך לו הויא אבידה מדעת ושריא כמ"ש הנ"י ז"ל הכא וכ"כ הטור בסי' רס"א וכן הק' בס' מג"ן ז"ל ע"ש שהניח בקו' וע"כ צ"ל דהא דקאמר ואפקרה ליד אלא ר"ל שהניחה שם והלך לו והו"ל כאילו אפקרה בפי' ולפ"ז ל"ק אמאי לא חזר בו מההפקר משום דאכתי כשהולך ומניח' הויא הפקר וליכא תקנה אלא מאי דאטעייה וא"ל לכ"ע אפקרינהו ולך לא אפקרינהו ולא ק"ל לתוס' שאנץ אלא אמאי לא חזר בו מעיקרא ולימא ליה לכ"ע אפקרינהו וכו' כמו שחזר בו לבסוף ועשה כן ואהא משני שכבר זכה בו ואינו יכול לחזור ולפ"ז א"ש נמי מה שהקש' הדרישה והמחבר ז"ל בסמוך אמאי לא אפקירה ביני בין עצמו כמובן עכ"ה] ועוד ק"ל לדעת הר"ן בנדרים שם דס"ל דבתוך ג"י יכול לחזור בו אפי' לאחר שזכה בו אחר א"כ תק"ל קו' תוס' שאנץ הנז' אמאי לא חזר בו ומיהו לדעת הר"ן י"ל כמ"ש הנ"י ז"ל הכא וכ"כ המח"א ז"ל בה' זכייה סי' ח' דהא דתיקנו ג"י יוכל לחזור ה"ד לענין פיטור מעשר אבל לשאר דברים משעה ראשונה הוי הפקר ומה שהק' המח"א שם דאיך חזר בו לבסוף וא"ל לכ"ע אפקרינהו וכו' ותי' דרי"ש בר"י בשיטת אביו אמרה וכו' ע"ש דבריו תמוהים וכבר דחה דבריו ה' קהלת יעקב ז"ל בד' ך' ותי' בע"א יעו"ש:

ויש לדקדק אמאי לא הפקיר בינו ובין עצמו בשלמא לדעת הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' נדרים דפסק דבעי' א' עמו א"ש ואפשר דיצא לו דין זה מכאן ועיין במהריק"ו ז"ל בסי' קמ"ב אבל לדעת הרא"ש ז"ל שכתב שם בנדרים דאפילו בינו ובין עצמו מהני אמאי לא עשה כן ואפשר דס"ל כיון דתיקנו רבנן דבעי' ג' הכא נמי צ"ל דהיו ג' כמ"ש התוס' לחד תי' [א"מ וכ"ה בהדיא בא"ז בשם הרא"ש ע"ש עכ"ה] ועיין בדרישה ז"ל בסי' רע"ג שהק' קו' זו ותי' בע"א ע"ש:

רש"י ד"ה הכישה זה שאינו לפי כבודו אם הכישה הכאה א' להשיבה וכו' עכ"ל דקדק מכאן השע"ה ז"ל פ"ג מהל' גזילה ה' ט' דדוקא הכישה כדי להשיבה הא לא"ה לא וכ"מ מלשון הטור בסי' רס"ג והק' עליהן מסוגיא דב"ב דף פ"ח ע"א ע"ש ויש לי לתמוה ג"כ מסוגיא דשמעתין דאביי הוה יתיב קמיה דרבה חזא להנך עזי דקיימו שקל קלא ושדא בהו א"ל איחייבת בהו קום אהדרינהו הרי בהכאה בעלמא חייבו להחזירם ואע"ג דלא הכה אותם ע"מ להחזיר ועוד ק"ל הרי פסק הרא"ש ז"ל לקמן גבי מצא בהמה רועה בין הכרמים של ישראל חייב לסלק' משום אבידת בעל הכרם וכתב הרא"ש ז"ל והטור בסי' רס"א וכיון דחייב לסלק' משום אבידת קרקע חייב להחזירה לבעלים משום דאנקטה נגרי ברייתא ואמאי והא לא הכה אות' לדעת להחזירה אלא כדי שתצא מן הכרם ועוד דזיל בתר טעמא משום דאנקטינהו נגרי בריית' ופיר' רשב"ם התם בב"ב הרגילה לברוח ולילך למרחוק ומש"ה נתחייב בה ע"כ ומט"ז משמע אפי' הכאה בעלמ' ומט"ז כתב בא"ז הכא אפילו הנהיגה בקול חייב ע"ש [א"מ עמ"ש בגמרא ליישב כל זה עכ"ה] ונלע"ד דל"ד הכה אות' להשיבה אלא אפי' הכאה בעלמא חייב בה והא דכתב להשיבה משום דאין דרך הזקן שיכה אות' שלא לצורך אלא כדי להשיבה לקיים המצוה וק"ל:

תוס' ד"ה אפקריה וכו' התם אנן סהדי דמפקר להו וכו' עכ"ל וכ"כ בשבת דף י"ח ובנדרים דף מ"ו ובזה יש לפרש דברי התוספות בפסחים דף ד' ע"ב ד"ה מדאורייתא וז"ל והא דאמר בנדרים הפקר בפני ג' מדאורייתא אין צריך עכ"ל וכ"כ הסמ"ג במ"ע דחמץ ע"ש ולכאורה דבריהם תמוהים דלר"י דס"ל דבעי' ג' מן התורה מה יתרצו בזה וכן הק' מהרי"ל ז"ל בס' זרע יצחק שם והניח' בקו' ועוד יש להק' לדברי התוס' והסמ"ג מה תי' דמדאורייתא לא בעי' ג' סו"ס כיון דתקינו רבנן דבעי' ג' איך מהני ביטול שלנו שכ"א מבטל ביני בין עצמו עכ"נ דכונת התוס' להק' בין לר"י דס"ל ג' מן התורה ובין לריב"ל דס"ל ג' מדרבנן איך מהני ביטול שלנו שכ"א מבטל בפ"ע ותי' דהכא מדאורייתא א"ץ ר"ל אפי' למ"ד דס"ל ג' מן התורה הכא א"ץ וה"ט כמ"ש הכא ובשבת משום דאנן סהדי שהוא מפקירו כי היכי דלא לעביד איסו' והתוס' עניים במקומם ועשירים במקום אחד כי כן דרכם של התוס' וכן תי' התוס' שאנץ והביאם בא"ז וז"ל וכן בפ"ק דפסחים גבי ביטול חמץ שפיר' ר"ת מט' הפקר אע"ג דלא עביד בפני ג' התם נמי אנן סהדי שהיא מפקירו כי היכי דלא לעביד איסו' עכ"ד:

ובזה א"ש מה שהקשה מהר"י קולון ז"ל בסי' קמ"ב לדברי הסמ"ג הנ"ל ממ"ש רבינו בפ"ב מהלכות נדרים דמן התורה בעי' שיפקיר בפני א' אלמא אפילו לריב"ל בעי' בפני א' ע"ש ובמ"ש א"ש דגבי חמץ לא בעי' אפי' א' משום דאנן סהדי וכו' גם א"ש נמי מה שהק' ה' קהלת יעקב באו' הפקר על התוס' דריש פסחים שהק' כיון דצריך ביטול אמאי הצריכו חכמים בדיקה ע"כ והק' ה' ז"ל אימ' משום דמדרבנן בעי' ג"י והביטול הוא ע"פ וא"כ לא מהני ביטול לפיכך הצריכו בדיקה לצאת י"ח דרבנן עש"ב ולפמ"ש א"ש דהא דבעי' ג"י או בפני ג' דלהוי הפקר גמור ה"ד בדבר שבממון דלית ביה איסו' אבל בדבר דאות ביה איסו' כגון חמץ וכדומה דאם חוזר בו עביד איסו' אנן סהדי דמעיקרא גמר ומפקיר כי היכי דלא לעביד איסו' וכה"ג כת' הב"ח ז"ל בסי' רע"ג דהיכא דאיכא גלוי מילתא דהפקר הוא לא בעי' שיאמ' הפקרתי אותו ע"ש וכ"ש בדבר דאית ביה איסו' דאמ' אנן סהדי וכו' ומהני אפילו בינו לבין עצמו. גם עיקר הקו' לא