מאורות נתן קד

וכתב עליו הנ"י וצ"ט על תמימתו דהכא משמע אפילו בכלים איירי דדרכו להחזיר בשדה לאו בבע"ח דוק' איירי ע"ש [א"מ ר"ל דבעיא זו קאי אמתני' דקתני מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול וכו' ואהא קמבע"ל דרכו להחזיר בשדה וכו' אלמא אפי' בכלים איירי דומיא דמתני' עכ"ה] ונ"ל דכונתו דצדדי הבעיא הוא מי אמרינן כיון שאין דרכו להחזיר בעיר לא יתחיל בשדה משום דאי יתחיל יתחייב אפי' בעיר כמו הכישה א"ד כיון דחייב להחזיר בשדה חייב להחזיר אפי' בעיר כיון דהתחיל חייב להשלים הרי לך דס"ל לגמרא דאפי' במטלטלי אם כבר התחיל בה חייב להשיבה לבעלים א"כ גמרא דהכא פליגא אגמרא דהתם ונ"ל שזה דוחק דהתם סתמא דגמרא והכא סתמא דגמ' ופליגי אהדרי א"ו ליכא ראיה מהכא דהכא ה"ק חי אמרי' כיון דחייב להחזיר בשדה כבר נתחייב בהשבה וחייב להחזיר אפי' בעיר דהשבה מעליא בעי' א"ד אזלינן בתר סופו כיון דאינו חייב להחזיר בעיר א"כ אפי' בשדה פטור אבל אה"נ אם היא מעיקרא מונחת במקום דאינו חייב להחזירה אפי' נטלה יכול להחזירה במקום שהיתה ואינו חייב להחזירה לבעלים ומ"ש רש"י והרמב"ם הואיל והתחיל וכו' דמשמע אפי' בכלים לאו ראיה היא כמ"ש מר"ן ז"ל בפי"א מה' גזילה דהואיל והתחיל בה בבע"ח התחיל במצות השבה ואם לא יחזירנה יפסיד ממון חבירו דאנקטינהו נגרי בריית' ע"ש [א"מ ולפעד"ן ליישב דברי רש"י והרמב"ם ז"ל משום דק"ל בסוגיא דהתם גופה דמעיקרא פריך צלוחית אבידה מדעת היא דמשמע דוקא באבידה מדעת הוא דאמר אע"ג דהגביה לא מחייב בהשבתה משום דליכא חיוב כלל בהשבת' הא באבידה דעלמא מחייב בהשבת' בהגבהה בעלמ' אע"ג דלאו בע"ח היא וע"כ ה"ט משום כיון דהתחיל בהשבה כבר נתחייב בשמירתה עד דעביד לה השבה מעליא וא"כ היכי קאמר אימו' דאמר רבה בבע"ח וכו' וכבר התוס' לעיל ד' כ"ה ע"ב הק' כן ותי' דבזקן ואינה לפי כבודו לא מחייב בהשבה כלל ולכך כי יחזיר למקומה אינו חייב בשמירתה ע"ש ורבינו לא ניחא ליה בהכי משום דזקן נמי חייב בהשבה אלא משום דכבודו דחי מ"ע של השבה ומש"ה אם היה דרכו למחול על כבודו דאם היתה שלו היה מכניסה חייב נמי בשל חבירו א"כ כיון דהתחיל נמי בהשבה הרי מחל על כבודו וחל עליו חיוב השבה וכבר נתחייב בשמירתה וכי החזירה למקומה מאי הוי וא"כ הדק"ל דהיכי קאמר אימור דאמר רבה בבע"ח וכו' ועוד יש לדקדק רבה אמאן קאי דקאמר אם הכישה חייב בה אי אמתני' דקתני מצא שק וכו' ה"ז לא יטול הרי מתני' לא איירי בבע"ח וא"כ אי רבה בבע"ח דוקא קאמר הכי הול"ל אם היתה האבידה בהמה והכישה חייב בה וכן ברייתא לא איירי בבע"ח וליישב כ"ז צ"ל דרבה קאי אמתני' ארישא ואסיפא ארישא דקתני מצא שק או קופה וכו' ה"ז לא יטול ואסיפא דקתני מצא חמור או פרה וכו' פרה רצה בין הכרמים ה"ז אבידה ודייקינן בגמרא דוקא רצה בין הכרמים הא רועה לא ומשום אבידת גופה לא מחייב משום דהויא אבידה מדעת כדאסיק בגמרא ואתרוייהו קאי רבה ואמר אם הכישה חייב בה אלא דברישא טעמ' הוי משום כיון דהתחיל בהשבת' ומחל על כבודו כבר נתחייב בשמירתה ולפ"ז אין חילוק בין בע"ח לשאר כלים אם הגביה להשיבן כבר נתחייב בהן ובסיפא דהויא אבידה מדעת ואין מחוייב כלל בהשבת' טעמ' הוי משום דאנקטינהו נגרי ברייתא ודוקא בע"ח אבל שאר כלים דלא שייך למימר הכי אפי' אם הגביהן להשיבן לא נתחייב בהן ויכול להחזירן למקומן כיון דהויא אבידה מדעת ומה לי התחיל או לא ומש"ה קאמר רבה אם הכישה אע"ג דרישא לא איירי בבע"ח משום דקאי נמי אסיפא ובסיפא דוקא בבע"ח איירי ומש"ה נקט מילתא דשייכא בתרוייהו ולפ"ז ניחא דהתם בהסיפינה דאיירי באבידה מדעת דהוי דומיא דסיפא פריך שפיר אימור דאמר רבה בסיפא אם הכישה חייב בה אלא בבע"ח וכו' אבל הכא דאיירי בזקן ואינה לפי כבודו לא חילק בגמ' בין בע"ח לכלים דבכולהו אם התחיל להשיב כבר נתחייב בשמירתה ולפ"ז א"ש נמי מה שהק' השע"ה ז"ל והביאו המחבר ז"ל לקמן בפרש"י שכתב הכישה כדי להשיבה משמע דוקא להשיבה ובפ' הספינה משמע אפי' לא נטל הצלוחית להחזירה וכו' יעו"ש גם המחבר ז"ל האריך לתמוה על פרש"י ולפמ"ש הנה נכון דהתם דאיירי באבידה מדעת אין לחלק בין התחיל להשיב או לא כמ"ש אלא דהחילוק הוא בין בע"ח דאנקטנהו נגרי ברייתא לכלים דלא שייך למימר הכי אבל הכא דטעמ' הוי משים דהתחיל להשיב ואפי' בכלים ע"כ דוקא כשהגביה להשיב דאז התחיל במצוה אבל כשהגביה שלא בכונה יכול להחזירה למקומה ומיהו כ"ז דוקא בכלים אבל בבע"ח דאנקטינהו נגרי ברייתא אפי' הכישה שלא בכונה נתחייב בה דלא גרע מאבידה מדעת והיינו דא"ל לאביי איחייבת בהו קום אהדר וכו' אע"ג דלא נתכוון להשיב כיון דהוו בע"ח אלא דרש"י דנקט כדי להשיבה משום דרוצה לאשמעי' דאפי' בכלים נתחייב בהם משום דהתחיל במצוה מש"ה כתב להשיבה דשייך טעם זה וא"ש הכל כנ"ל עכ"ה]:

שם איבעי' להו דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר מהו וכו' הרמב"ם ז"ל פסק בפי"א מהלכו' גזילה לחומרא וחייב להחזיר אפי' בעיר אבל הרא"ש ז"ל דחה סברא זו וכתב אדרבא אזלי' לקולא כיון דזקן פטרתו התורה אין לו לזלזל בכבודו ואיסו' הוא לגבי דידי' שמזלזל בכבוד תורה אבל הרי"ף וכו' ונ"ל דעיקר מחלוקת הרא"ש והרמב"ם ז"ל משום דכ"א אזיל לשטתיה להרמב"ם ז"ל דס"ל דיכול לעשות לפנים משורת הדין א"כ הכא דאיכ' ס' בדין חייב להחזיר אפי' בעיר משום דליכא איסו' בזה אם החזיר אבל להרא"ש ז"ל דס"ל דאינו יכול לעשות לפנים משורת הדין דאסו' לזלזל בכבודו לפיכך פסק להקל אבל הטור כתב לדעת הרא"ש יחזירנה מן השדה עד שיביאנה לעיר ואז יניחנה וכתב עליו הב"י ז"ל דלא דק דהרא"ש ז"ל ס"ל דלא יחזיר אפי' משדה:

והד"מ כתב שודאי דעת הרא"ש כן דה"ט דפסק להקל משום דמזלזל בכבוד תורתו א"כ בשדה דליכ' זלזול התורה בודאי חייב להחזיר ע"ש ונ"ל דאינו כן דאי ס"ל להרא"ש כן א"כ מאי קא מק' לדעת הרי"ף והוצרך לומ' דאית ליה גי' אחרת אימ' דהרי"ף ז"ל גריס כגירסתינו ופסק לקולא גבי עיר ולחומרא גבי שדה כמו שפסק הוא א"ו דהרא"ש ס"ל דלפי גי' הספרים שלנו הא בהא תליא כיון דהתחיל בה ונתחייב להחזיר עד מקום הבעלים לעיר א"כ מס' לא יתחיל בשדה ומש"ה מק' על הרי"ף ז"ל דכתב לא יחזיר בעיר וא"כ תחזור קו' הב"י לדוכת' ועיין להב"ח ובדרישה שם מה שתי' בזה ודו"ק:

שם אמר רבא כל שבשלו מחזיר וכו' עיין להב"י בסי' רס"ג שהק' מאי קמ"ל רבא היינו מתניתין וע"ש מה שתי' ומהרש"ל ז"ל הק' א"כ בכל אדם הדין כן ולמה תלה בזקן ואינה לפי כבודו ותי' דסתם אדם הוא בחזקת שראוי להחזיר אם לא שבידוע שבשלו אינו מחזיר וסתם זקן הוא בחזקת אינו מחזיר אם לא שבידוע שבשלו מחזיר ע"כ ונ"ל דתי' זה לא אתי לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"א הי"ג וז"ל מצא שק או קופה אם היה חכם או