מאורות נתן קא

יתקלקלו עכ"ל ולכאורה דבריו סתרי אהדדי ובמ"ש א"ש דהראיה דבכלי כסף דאפילו לצורכו מותר מדפריך הגמ' בפשיטות פקדון מאי עבדתי' וכו' ומאי פריך אימא דהבריית' ס"ל דאפי' הבעלים בעיר חייב הנפקד לעיוני ביה שלא יתקלקל א"ו דהגמרא ס"ל כשא"ת לצורכה מותר ה"ה נמי לצורכו מותר וע"ז פריך אם הבעלים בעיר למה משתמש בלא דעת הבעלים ומשני דהברייתא איירי בשהלכו למ"ה אבל אם הם בעיר אה"ן דאינו חייב ליטפל בהם:

ולפמ"ש בדעת התוס' א"ש מה שהק' המח"א ז"ל בה' שומרים סי' ל"ה על התוס' ממתני' דלקמן דף ל"ח דקתני אם הפירות אבודין ה"ז מוכרן מפני שהוא כמשיב אבידה דמשמע שחיובו של נפקד אינו אלא משום השבת אבידה וכו' עש"ב [א"מ ולפעד"ן דלק"מ דע"כ לא כתבו התוס' דכיון שהוא שומר יש לו לעיין שלא יתקלקל אלא לענין שלא יתקלקל מחמת העפוש וכיוצא שזה דבר מצוי והוה ואדעת' דהכי נחית שאין דרך לבוא המפקיד לבית הנפקד לשטוח הפקדון שלו ולהשתמש בו כדי שלא יתעפש אלא הנפקד שוטחו ומשתמש בו כדרך שעושה לכליו ואפילו המפקיד עמו בעיר ונמצא שזה בכלל שמירתו שקיבל עליו אבל היכא דשמרן כהלכתן אלא דהפירות הם מקולקלין והרי הם הולכין ואובדים או שהיה חמץ ונכנס הפסח מודו התוס' שאין מחוייב זה למוכרן אלא משום השבת אביד' שאין זה בכלל שמירתו ולאו אדעת' דהכי נחית כנ"ל עכ"ה] ולפי מ"ש א"ש דהתוס' לא כתבו כן אלא לפי מאי דסיד דהברייתא מיירי שהבעלים בעיר וקא מקש' התוס' מאי פריך פקדון מאי עבדתי' גבי' אימא דהברייתא ס"ל כן אע"ג דהבעלים בעיר חייב ליטפל בה ואינו מט' השבת אבידה כדקתני במתניתין דלקמן ופליג' אמתני' א"ו דהגמ' דפריך הכי ס"ל דכי היכי דמותר לצורכה ה"נ מותר לצורכו לבד וע"ז פריך אם הבעלים בעיר היכי מותר לצורכו בלא רשות הבעלים ומשני שהלכו הבעלים למ"ה ואז ניחא להו שישתמש בו אפילו לצורכו לבד כדי שיעיין בו לפעמים שלא יתקלקל אבל אם הבעלים בעיר אה"נ דאינו חייב ליטפל בו כמ"ש הרמב"ם והרא"ש ז"ל א"כ יצא לנו מזה דדוקא בדבר שצריך לישתמש בה לצורכה מותר נמי להשתמש בה לצורכו לבד אבל בדבר שא"ץ לישתמש בה לצורכה אסו' לישתמש בה לצורכו ודלא כהריטב"א ז"ל שהביא ה' הנז' שכתב משם הרמב"ן ז"ל בדבר שאין יכול לבוא לידי נזק בטלטולו מותר להשתמש בו ע"ש ודו"ק [א"מ ועיין להרדב"ז ז"ל דפוס ויניציאה סי' שי"ג שכתב וז"ל ובנ"ד נמי כיון שקיבל עליו שמירת הפקדון חייב לנער הבגדים ולתקנן כדי שלא יפסדו משום השבת אבידה לבעלים ואם לא עשה כן ונפסדו אין לך פשיעה גדולה מזו וכו' עש"ב ולכאורה נראה שדבריו סתרי אהדדי דמעיקרא קאמר דחייב משום השבת אבידה משמע שלא קיבל עליו שמירה זו ואם היו בעליו בעיר אינו חייב לנערה רק אם היו במ"ה אז חייב משום השבת אבידה ואח"כ כתב ואם לא עשה כן פשע וחייב לשלם ואמאי כיון דלאו אדעת' דהכי נחית אין לחייבו אם לא עשה מצות השבת אבידה ולפי הנר' דלאו דוקא קאמר משום השבת אבידה אלא שזה נכלל בכלל שמירת הפקדון וכן סיים שם וז"ל כיון שלא פיר' לו על דעת כן הפקיד אצלו שיטרח בעצמו כאשר רגיל לעשות בשלו ע"כ אלא דאכתי תמיה לי עליו איך פסק כן שהרי בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' שאלה מבואר דאינו חייב אלא מפני השבת אבידה ואם היו הבעלים בעיר אינו חייב ליטפל בו וכ"כ הרא"ש והנ"י ז"ל בשמעתין וכ"כ ה"ה שם בשם הגאון וכ"פ הרשב"א ז"ל בא"ז לעיל גבי הא דפרכינן פותחו וקור' בו מאי עבדתי' וכו' יעו"ש וא"כ ודאי אם לא נער ונפסדו אינו חייב כלום כיון דלאו אדעת' דהכי נחית לשמור רק שלא קיים מ"ע של השבת אבידה ואיך שבק כל הני רבואת' ותפס בפשיטות כדעת התוס' להוציא ממון מן המוחזק וכ"ש נגד דעת הרמב"ם שהוא באתריה ואפשר דהרדב"ז מיירי כשהפקיד אצלו הודיעו שרוצה להפליג במד"ה דאדעת' דהכי קיבלו לנערו בכל עת הצורך שאם לא יעשה הוא מי יעשה בעבורו וכמ"ש המח"א שם ויותר נראה דהרדב"ז לא ס"ל כדעת המח"א אלא ס"ל דאע"ג דאינו מחוייב אלא משום השבת אבידה אם לא עשה חייב כיון דהפקדון הוא בידו ואין אחרים יכולין להשיב אלא הוא נתחייב בהשבתה ואם לא השיב הוי פשיעה ובזה באו דבריו כפשטן וזה נראה דעת המג"א ס"ס תמ"ג ועיון לה' חק יעקב שם והאחרונים ז"ל שהשיגו עליו בזה ואכמ"ל עכ"ה]:

שם בגמ' האי עשה וכו' הק' הנ"י ז"ל והא אמרי' לעיל המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד הא עשה דהשבה אינו עובר א"כ היכי קאמר הכא אין עשה וכו' וכן ק' מלקמן דף ל"ב גבי דאמרינן א"ל אביו אל תחזיר וכו' ופריך ת"ל דלא אתי עשה דכיבוד ודחי ל"ת ועשה דהשבה ומהר"ם שיף ז"ל תי' דאיכא עשה אם יאמ' אני רוצה לקיים העשה דהשבה ואלך ואטמא בבה"ק ולקיים עשה ול"ת וכן לקמן ע"ש ונ"ל דז"א דהתם כשאמר לו אביו אל תחזיר חל עליו עשה דכיבוד ובאותו עת ליכא עשה דהשבה אלא לאו דלא תוכל להתעלם ואתי עשה דכיבוד ודחי ל"ת דלא תוכל להתעלם [עיין בא"ז שתי' כן משם הרמב"ן והרשב"א ואח"כ דחו אותו כמ"ש המחבר ז"ל ע"ש עכ"ה] והנ"י ז"ל תי' משם הר"ן וז"ל דכל הרואה אבידה והולך לו עובר בעשה ול"ת וכי אמרינן לעיל המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה דאינו עובר אלא משום ל"ת להתעלם התם ה"ט לפי שהמתין לה ולא הניחה באבידתה ועדיין היה יכול להשיבה ולקיים עשה שבה וכו' נמצאת אתה למד שכל הרואה אבידה ולא החזירה והלך לו עבר על עשה ול"ת וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל ע"ש ונ"ל שזה דעת הטור שכתב בסי' רנ"ט הרואה את האבידה חייב להטפל בה להשיבה לבעליה שנא' השב תשיבם ע"כ וה"ה נמי דעבר על ל"ת להתעלם אלא דנקט מ"ע לאשמעי' דאפילו לא נטלה עדיין עבר על עשה:

וראיתי בדרישה ובסמ"ע ז"ל שהקשה בדברי הטור וש"ע שכתב דחייב במ"ע אפילו בראיה ממ"ש לקמן המתין לה עד לאחר יאוש ונטלה אינו עובר אלא משום ל"ת להתעלם ומכח זה נדחק הרבה בדבריהם וכן ראיתי להכנה"ג ז"ל שם בהגהב"י שכתב הא דנקט הב"י ז"ל בקביעות דברי הטור המוצא את האבידה וכו' ושינה מלשון הטור שכתב הרואה משום דק"ל קו' זו דהא אינו חייב בעשה אלא אחר שנטלה ע"ש ונ"ל דלא דק דהא מרן ז"ל בש"ע כתב הרואה וכו' א"כ ודאי הא דכתב המוצא היינו הרואה גם אחה"מ מכבוד תורתם אישתמיט מנייהו דברי הרמב"ם ז"ל פי"א שכתב להדיא דהרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה עובר בעשה ול"ת ובפי"ד שם פסק דין זה נטלה אחר יאוש אינו עובר אלא משום ל"ת להתעלם ובמה שיתרצו לדעת הרמב"ם יתורץ לדעת הטור ועוד בעיקר הקו' אישתמיט מנייהו דברי הנ"י ז"ל וצ"ע [א"מ וכן השיג הט"ז על הסמ"ע דאשתמטתי' הנ"י הנ"ל עכ"ה]:

ועוד הק' הנ"י ז"ל טעמא דאיכא עשה ול"ת הא ל"ת