מאורי אש עג

בין לפני זמנו בין לאח"ז בלאו תו"ז בלאו וכרת ר"ש אומר לפ"ז ולאח"ז אינו עובר עליו בלא כלום תו"ז בכרת ובלאו. והנה יש כאן מקום לדקדק למה שינה ר"ש מלשון ר"י ואפכוהו בתו"ז בכרת ובלאו הקדים הכרת להלאו ור"י הקדים הלאו לכרת ולפמ"ש יש לכוון דהנה עדיין הוא מקום לדקדק לר"י ל"ל קרא דתו"ז אסור בהנאה תיתי בק"ו מנותר כמו שיליף במסקנא דילן לפ"ז בהאי ק"ו וא"ל שאין עונשין מה"ד ולא מועיל ולא נתכפר במלקות קשה הלא ק"ו הוא מאכילה וא"ל שאיכא בו כרת קשה הא קיי"ל כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן א"כ גם באכילה חזינן דנתכפר בדיעבד במלקות ועיין בזה היטב בשמעתין דסוף מס' מכות עש"ה. ומהכרח לומר דר"י פליג אזה וס"ל חייבי כריתות אף אחר שלקו לא נפטרו מידי כריתתן ויעויין מזה בלח"מ וא"כ מש"ה דייק ר"י בדקדוק בלאו וכרת כלומר אף אחר הלאו יש כרת והיינו שקיבל עונשו ולקה על הלאו חייב עוד כרת דלא נפטר בזה וא"כ שפיר ליכא למילף תו"ז בק"ו מנותר שאין עונשין מה"ד וכמ"ש אבל לפני זמנו ולאח"ז ילפינן שפיר בהך ק"ו משא"כ ר"ש דע"כ סבר כר' אבוהו דכ"מ שנא' לא תאכל משמע נמי איסור הנאה וכמ"ש לעיל דף כ"ב ע"א תוס' בד"ה ור"ש כו' דר"ש דס"ל גיד הנשה אסור בהנאה לא ס"ל כחזקיה יעש"ה ולא מיותר לדידי' לא יאכל ולק"מ למה לי לאיסור הנאה תו"ז ושפיר יוכל לסבור דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ומש"ה הקדים כרת ללאו דאי קיבל עונשו אלאו אינו חייב כרת עוד וביותר לפמ"ש בתוס' דהיכא דעונשו כרת ולאו מגיע לו העונש של הלאו אחר מותו ומש"ה הקדים כרת ובדרוש הארכתי בעזה"י בזה מאד בדברים ארוכים וכאן אין רצוני להאריך במאמרים רק בדברים פשוטים ודוק היטב

שם יש לעורר כמה ספיקות. ספק הראשון מ"ש לעיל למה הקשו תוס' רק על לפני זמנו ולא הקשו ג"כ מנ"ל אח"ז איסור הנאה. ספק השני מה שהקשה הגאון בעפ"י ז"ל מאי הקשו תוס' מנ"ל איסור הנאה לפנ"ז הלא על תו"ז לא צריך לאיסור הנאה דיש ק"ו מנותר כמש"ל וגם בדברי הא"י שזכרנו. ספק השלישי לר"י ל"ל עליו להורות לפני זמנו הלא בלא"ה ידענו מכח יתורא דקרא דהא תלתי קראי כתיבי וע"כ חד אלפני זמנו וכבר מרבינן לעיל ריש פירקן דמשש שעות ולמעלה חל ההשבתה ומסתא היינו לפני זמנו. ספק הרביעי כבר הרגישו בזה בעלי תריסין על לשון תוס' דלא יאכל קאי אתו"ז מסתמא מאי פסקי הלא לפ"ז יהי' מההכרח למוקי קרא דכל מחמצת על אח"ז ויהי' כרת בלאחר זמנו וטפי יש לנו למוקי קרא דכרת אתו"ז ואיסור הנאה לאח"ז ועיין בפ"י. ועל ארבעה אשיבנה דהנה יש להקשות בסוגי' דאמרי' ור"י נתחמץ מחמת דבר אחר מנ"ל מדאפקי' רחמנא בלשון מחמצת יעש"ה וקשה מנ"ל לר"י דקאי חד אלאחר זמנו דלמא קרא דלא יאכל וקרא דכל מחמצת אתו"ז וחד אחמץ גמור וחד אנתחמץ מחמת ד"א וא"ל א"כ למה הוציא מקרא מפשטי' וכתב מחמצת ה"ל למיכתב חמץ ואנו ידענו מכח יתורא דקרא דמרבינן נתחמץ מחמת ד"א זה ליתא די"ל כמ"ש המפרשים בזה דשייך לשון מחמצת בנתחמץ מחמת דבר אחר וקושטא כתב קרא או דמש"ה כתב לשון ברור בכדי שלא נבוא לטעות על אידך גיסא ובהיות כן י"ל דלא תאכל עליו קאי אלפני זמנו כדכתיב עליו כו' ואידך שני קראי על תו"ז כמ"ש. וא"ל דא"כ דתרווייהו אתו"ז ל"ל לא יאכל חמץ ואי לאיסור הנאה לכתוב רחמנא כל מחמצת לא יאכל ואנא ידענא תרתי איסור הנאה. ונתחמץ מחמת ד"א מדאפקי' רחמנא בלשון מחמצת גם זה ליתא דהאי בריש אלו עוברין מרבינן מהאי קרא דכל מחמצת נוקשה ותערובות א"כ י"ל דאי הוה כתיב בהאי קרא לא יאכל ה"א דגם נוקשה ותערובות אסור בהנאה קמ"ל קרא וחלק' לשני לאווין וכתב שם לא תאכל להתיר הנאה גבי נוקשה וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה מאי בנייהו כו' אך ז"א דעדיין קשה ל"ל קרא דלא יאכל חמץ וא"ל לאיסור הנאה קשה לכתוב גבי לפני זמנו ולא יאכל עליו חמץ ואנא ידענו איסור הנאה תו"ז בק"ו מלפני זמנו וא"ל דאי הוה כתיב הכא לא הוה ידענו איסור לפני זמנו והוה מוקמינן תרווייהו קראי אתו"ז וחד לאיסור הנאה וחד לנתחמץ מחמת ד"א ז"א דהא ע"כ קרא דלא תאכל עליו חמץ קאי על לפני זמנו דבעינן קרא כדכתיב עליו משעת שחיטת פסח ומיושב היטב ספק השלישי שזכרנו דאי לא הוה כתיב עליו לר"י לא הוה ידענו איסור לאחר זמנו רק הוה מוקמינן תרי קראי אתו"ז כמ"ש וא"ל לכתוב לא יאכל כו' דאז לא הוה ידענו אלפני זמנו כלל

וכאשר בררנו זה רק דעדיין לא שבנו מטעותינו די"ל דתרווייהו אתו"ז וא"ל א"כ לכתוב לא יאכל עליו חמץ ז"א דדלמא באמת לפני זמנו מותר בהנאה ואי הוה כתיב שם לא יאכל ה"א דאסור בהנאה ג"כ לכך שינה קרא וכתב שם לא תאכל עליו חמץ אמנם לשיטת התוס' בתירוצם דכיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם וממילא במסקנא באמת לפ"ז אסור בהנאה מיושב שפיר דע"כ לאו תרווייהו על תוך זמנו דאל"כ יקשה לכתוב לא יאכל עליו חמץ גבי לפני זמנו דהלא באמת ג"כ אסור בהנאה לפ"ז רק כל זה למסקנא אחר שתירץ ר"י דלפני זמנו אסור בהנאה דלא נחלק ביניהם משא"כ בקושית התוס' לפי הה"א דמנ"ל איסור הנאה לפ"ז רק דלא יאכל קאי על תו"ז ממילא באותו ה"א שפיר ג"כ אין אנו יודעים שום איסור גבי לאחר זמנו די"ל שניהם קאי על תוך זמנו וחד לאיסור הנאה וחד לנתחמץ מחמת ד"א וא"ל לכתוב לא יאכל עליו חמץ ז"א דא"כ הוה לפ"ז אסור בהנאה ואנן קיימינן בה"א דלפ"ז מותר בהנאה ואחר שבררנו דברינו האלה ברור כשמלה מיושב כל ספיקותינו דהנה לכאורה יש למי למיפרך על הק"ו מנותר ולומר מה לנותר שאין היתר לאיסורו תאמר בחמץ שיש היתר לאיסורו אחר פסח וכדפרכי' בריש א"ע ושוב ליכא ק"ו דחמץ אסור בהנאה בק"ו מערלה מחמת זאת הפירכא. רק דעדיין קשה נילוף איסור הנאת חמץ בק"ו הנ"ל דהא קיימינן בדר' יהודא דאמר לאח"ז ג"כ אסור וגם גבי חמץ אין היתר לאיסורו ויעויין בפ"י מזה ולפ"ז הקשו תוס' שפיר מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו דלמא קרא דלא יאכל קאי אתוך זמנו וא"ל דתו"ז איכא למילף בק"ו מנותר ז"א די"ל מה לנותר שאין היתר לאיסורו משא"כ גבי חמץ יש היתר לאיסורו דהא לאותו ה"א של תו' דלפני זמנו מותר בהנאה ג"כ אנו קיימינן בהך טעות' דליכא שום איסור גבי אחר זמנו וממילא יש היתר לאיסורו אחר פסח דהלא עכשיו אנחנו מוקמינן תרי קראי דלא יאכל חמץ וכל מחמצת תרווייהו על תו"ז לחוד וכאשר בררנו לעיל היטב ומש"ה דייקו התוס' בלשונם בדקדוק גדול מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו אבל לאחר זמנו לא הוזכרו להקשות מנ"ל איסור הנאה דגם איסור אכילה לא ידענו בי' דלפי הך ס"ד אנו מוקמינן קרא דלא יאכל וקרא דכל מחמצת אתוך זמנו. רק אחר שתירץ ר"י דכיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם ממילא מוכח נמי לא"ז דא"ל דתרווייהו קראי אתוך זמנו קשה לא לכתוב כלל לא יאכל ולכתוב גבי לפ"ז לא יאכל דהא באמת קיימינן השתא דלפני זמנו הוא אסור בהנאה ועיין במה שכתבנו לעיל ואתיא הכל על הנכון ודוק ובחילוקי הארכתי בזה הענין

שם יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דמשש שעות ולמעלה עובר בבל יראה וב"י והראב"ד ז"ל השיג עליו ויעויין במגדל עוז מ"ש בזה ואולי י"ל דהי' קשה להרמב"ם קושית התוס' הא לא כתיב כ"א חד לא יאכל והאי מסברא מוקמינן על תו"ז. אעכ"ל דעל תו"ז אנו למדין איסור הנאה מנותר כמו שיליף ר"י גופו' לקמן לענין חמץ שביעורו בשריפה מה נותר שהוא בבל תותירו אף חמץ שהוא בבל יראה יעש"ה אלא ע"כ דלא יאכל קאי על אח"ז דלא תאכל עליו קאי בודאי על לפ"ז דעליו נאמר קרא ועדיין קשה מנ"ל איסור הנאה לפ"ז אע"כ כסברת רבינו דעובר ג"כ ב"י ואנו יכולים ג"כ למילף במ"מ מנותר כמש"ל והתוס' לא ניחא לי' בהאי תירוצם משום דקשי' להו דאין למילף מנותר שאסור בהנאה דאין עונשין מן הדין א"כ עדיין יש לנו לומר דלא יאכל קאי על תו"ז לחייבי מלקות ורבינו קם בשיטתו דאין לוקין על איסורי הנאה (וזהו דלא כסוגיא שהבאתי לעיל משם הרב בעל זרע ברוך ז"ל) אבל נראי' מדברי התוס' דלוקה על הנאה דהנה לעיל הקשו התוס' לר' אבוהו יהא נהנה חמץ בפסח בכרת דכתיב כי כל האוכל חמץ ונכרתה ותירץ ר"י דכי כל אוכל לא משמע לר' אבוהו איסור הנאה הרי לשיטת תוס' דהי' מתחייב כרת בהנאה כ"ש וכ"ש דעכ"פ חייב מלקות היכא דכתיב לא תאכל דגם גבי כרת אי הוה כתיב לא תאכל הוה מחייבי' כרת א"כ עין בעין נראי' לשיטת ר"י דלוקין אהנאה ומש"ה הוצרך ר"י ג"כ לפרושי הכא כיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם דמנותר ליכא למילף מידי משום דאין עונשין מה"ד ויעויין בהרב המגיד שהוכיח ג"כ משיטת התוס' הנ"ל דס"ל לוקין אהנאה ודלא כשיטת רבינו וכ"כ הלח"מ והגאון בעל משנה למלך ז"ל ואף אם ימצא בכל דברינו איזה סתירה מענין לענין הרי כל אחד ענין בפ"ע הוא והבוחר יבחר באיזה דרך ישכון אור ודוק היטב בכל דברינו

בענין הנ"ל מקשים העולם מאי הקשו התוס' יהא נהנה חמץ בפסח בכרת מהך דאי' במס' חולין דף ק"ך דכתיב גבי