מאורי אש סט

עצמו בשטר שכותב לו על הנייר או על החרס הרי את בן חורין או הרי את לעצמך א"ל אחד מן הלשונות בעל פה אינו כלום וכתב הרב ב"י דהכי משמע בפ"ק דקדושין דף ט"ז גבי ע"ע דקונה עצמו בשטר ל"ל שטרא לימא לי' באפי תרי זיל ומשני עבד עברי גופו קנה וכתבו תוס' שם ובפ' החולץ ובפ' השולח בשם ר"י דהכי פריך דאותו לשון הכתוב בשטר יאמר לו בעל פה דקס"ד דאינו צריך אלא מחילה כמו מחילת חוב בעלמא ומשני ע"ע גופו קנוי ולשון הכתוב בשטר אינו מועיל בע"פ א"כ עבד כנעני נמי דגופו קנוי לשון הכתוב בשטר אינו מועיל בע"פ וכתב הב"ח ע"ז וז"ל נראה דלמ"ש רבינו על שם הרמ"ה אצל האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין וכו' דבשכיב מרע אפילו בלא שטר זכה מיד בגופו ה"ה באומר הרי את בן חורין או הרי את לעצמך דזכי נמי מיד בגופו וכ"ש הוא שהרי זה גופו של גט שיחרור ומש"ה כתב הרמ"ה לקמן לומר דאפילו האומר עשיתי עבדי בן חורין זכה מיד בגופו אע"ג דלשון גרוע הוא וכ"ש בגופו של גט שיחרור דלשון טוב הוא עכ"ל ובסעיף מ"ו הביא בשם רש"י דטעמא דבשכיב מרע מהני בעל פה דדברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמי וכתב הב"י על מה שכ' הרמ"ה דבשכיב מרע זכה מיד בגופו ואינו יכול לשעבד בו וצריך גט שיחרור להתיר בבת חורין נראה כשעמד השכיב מרע מיירי דאי כשמת גט שיחרור ל"ל הא אמרן כאלו כתב לו שטר עכ"ל נמצא למדין אנו אף היכא דגופו קנה דלא מהני בע"פ אם אומר אותו הלשון הכתוב בשטר אבל בשכיב מרע מהני בע"פ אותו לשון ואנן קיי"ל בח"מ סי' ר"ן דמצו' מחמת מיתה דקנה אפי' אם יש בו שיור והמפרש בים והיוצא בקולר והמסוכן הוי כמצוה מחמת מיתה ולפ"ז ניחא דבפסוק כתיב כי אין בית אשר אין שם מת ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי ואיתא בספר ברכת שמואל שפרעה היה זוכה בגופן של ישראל ולפ"ז לא היה מהני בע"פ אף אם הי' אומר לשון הכתוב בשטר אבל במסוכן הוי כמצוה מחמת מיתה ודבריו ככתובים ומסורים דמי ומהני האי לישני טבא וזוכה העבד בגופו מיד ואינו יכול להשתעבד בו עוד כדברי הרמ"ה הנ"ל ולכך נכנס משה עמו בדברים כשאמר קומו צאו מתוך עמי דלשון זה לא הוי לשון שיחרור ולכך שאלו בפני מי אתה מתירא והשיב לו פרעה מפני שהוא בכור והוא בסכנות מיתה שלא ימות כדרך שמתו שאר הבכורים א"כ הוי כמצוה מחמת מיתה דדבריו ככתובים ומסורים דמי ומהני אם אומר לשון של שטר בע"פ ולכך אמר לו אמור הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם ובזה אף אם עמד קנה עצמו גופו מיד שאינו יכול להשתעבד ויצאו מרשותו לגמרי ואינו יכול לחזור וק"ל

בפסוק ושמרתם את המצות ר' יאשי' אמר אל תהי קורא את המצות אלא את המצות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם בא לידך עשה אותו מיד ואיכא למידק מאי קשי' לי לר' יאשיה דהוציא המקרא מידי פשוטו ודרש אל תקרי את המצות אלא מצות דלמא קרא כפשוטי' ושמרתם את המצות ונראה דאי' בפסחים דף מ' ע"א מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לא בעי לתיתה שימור למאי אי שימור דלישה שימור דלישה לאו שימור הוא דאמר ר"ה בציקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה באחרונה אין בראשונה לא מאי טעמא משום דלא עביד בהו שימור וליעבד ליה שימור מאפיה ואילך אלא לאו ש"מ שימור מעיקרא בעינן וכו' ומסיק הש"ס אפ"ה לא הדר רבא משמעתא דאמר להו להני דמהפכי כיפא כי מהפכיתו הפיכו לשם מצוה פרש"י גבי בציקות של עכו"ם אע"פ שאנו רואים שאין כאן חימוץ ומיהו למצה של מצוה שימור לשמה בעינן עכ"ל הרי לפנינו לדעת רבא דלא הדר משמעתא משום דס"ל דשימור דלישה לא הוי שימור ולכך אמר להקוצרים שיהפכו העמרים לשם מצוה ולפ"ז ניחא דר' יאשי' נמי ס"ל כרבא דשימור דלישה לא הוי שימור א"כ שפיר אמר אל תקרא ושמרתם את המצות דבודאי אם שימור דחימוץ הלא כבר נזהרו על החמץ ואם לשם מצות מצה לשמה הלא שימור בעת לישה לא הוי שימור אע"כ אל תקרא ושמרתם כו' דשמירה דמצות לא שמיה שימור אלא ושמרתם את המצות בעוד שהם חיטים ולא מצה בעת קצירת העמרים לעשות לשם מצוה ויש בזה מצוה לשמור מעיקרא לשם מצוה וא"כ למה כתיב מצות אלא לומר לך כשם שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצו' וק"ל ולדעתי הוא כיון אמתי:

גמ' דסנהדרין פ' חלק דף צ"א ע"א שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדן אמרו לו הרי הוא אומר וה' נתן חן העם בעיני מצרים וישאלום תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו אמר גביהה בן פסיסא לחכמים תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם כו' נתנו לו רשות והלך ודן עמהם א"ל מהיכן אתם מביאים ראי' א"ל מן התורה א"ל אף אני לא אביא לכם ראי' אלא מן התורה שנא' ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים וארבע מאות שנה תנו לנו שכר עבודה של ששים רבוא ששעבדם במצרים ת"ל שנה והקשה מהרש"א בחידושי אגדות וז"ל איכא למידק כיון דבני מצרים היו באו בראי' מן התורה א"כ מענינא דהכא גופא יש להם תשובה שהרי הקב"ה צוה להם שישאלום איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וזהב וי"ל דבני מצרים אמרו שהקב"ה צוה להם שישאלום אבל תחזירו שוב השאלה כדין כל שואל וק"ל עכ"ל וטובא קשיא לי לפ"ז היה להם לומר שבאמת החזירו ואי משום דכתיב וינצלו את מצרים א"כ עיקר חסר מהספר ל"ל הזכירו סיפא דקרא וינצלו את מצרים ול"נ ליישב גמרא זו ומתחילה צריכין אנו לומר פי' על מה שאמר גביהה בן פסיסא אף אני לא אביא לכם ראי' אלא מה"ת פשיטא שמה"ת צריך להביא לנצחם וכי אפשר לנצחם שלא מה"ת ונראה דבר פשוט בזה דאמרי' בפסחים סוף פ' האשה א"ר אלכסנדרי שלשה חזרו למטעתן וחד מנהון כסף מצרים דכתיב ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה ששק מלך מצרים על ירושלים ויקח אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך את הכל לקח נמצא אנו למדין שבמקדש ראשון עלה ששק מלך מצרים ולקח כל הכסף מירושלים והביאום למצרים א"כ חזר כל הכסף שביד ישראל למצרים ומצרים באו לדין עם ישראל בבית שני שכבר חזר לידם הכסף הנ"ל א"כ הי' בידו להביא ראי' מן נביאים ולפטור את ישראל אלא בשביל שהם הביא ראיה מן התורה לכך אמר אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה וק"ל ונראה ליישב

ונ"ל גמ' הנ"ל ונקדים מדרש רבה פ' בא פ' ט"ו בארץ מצרים למה אינו אומר במצרים א"ר חנינא אמר הקב"ה כתיב בתורה בחוץ תעמוד אף אני אעשה כן בארץ מצרים ולא במצרים ועפ"ז אמרתי טעם לשבח למה צוה הקב"ה לשאול כלי כסף וזהב וכוונתו היה להשלים דברו הטוב אשר הבטיח לאברהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול כמו שדרשו חז"ל דבר נא באזני העם אין נא אלא בקשה שלא יאמר אותו צדיק כו' א"כ ל"ל לאהדורי אמלתא שנראה בערמה לשאול מהם כלי כסף וזהב לעשות אותם כמצולה שאין בה דגים הלא כיון דיד ישראל הי' תקיפא על מצרים היה לו לצוות שיקח כל מחמד עיניהם לפניהם ולמה לו לתחבולה זו שישאלו תחילה ויחזיקו כל הכסף וזהב שנראה כערמה

אלא נראה ברור דהא מצרים היו חייבים שני חובות אחד להקב"ה כמ"ש הקב"ה וגם את הגוי דן אנכי שנית לישראל ואח"כ יצאו ברכוש גדול והקב"ה רצה לנהוג עמהם כדת תורתנו דהאיש אשר אתה נושה בחוץ תעמוד ואסור לכנוס לביתו לעבוט עבוטו ומבואר בפוסקים דאפי' אם נתייאש החוב מכח זה אסור לכנוס לביתו אם לא מפני שלא ננעלו דלת מפני הלוי' תקנו הגאונים שמשכנין אותו בב"ד עיין בסי' צ"ו בטור דעת הרי"ף והרמב"ם ומבואר בפוסקים דוקא לכנוס לעבוט אותו בע"כ אבל אם נותן לידו דרך רצון רשאי לתופסו בחובו וא"כ נוכל לומר דזה היה כוונת רש"י שלא יעברו ישראל על דת תורתנו לכך ביקש דבר נא שישאלו איש מאת רעהו כדי שיבוא לידם דרך היתר ואח"כ לתפוס עבור חובו שהי' חייבים להם שיצאו ברכוש גדול ובגמ' ברכות דף ט' ע"ב פליגי אי וישאלום פי' בע"כ דמצרים או בע"כ דישראל ופי' מהרש"א מדכתיב וישאלום במ"ם לבסוף משמע שהי' שלא ברצון ובודאי במקרא זה נוכל לומר שהי' בע"כ דמצרים אבל בצווי שאמר לו הקב"ה שישאלו איש מאת רעהו נוכל לומר מדעתם אבל במקרא זה דכתיב וישאלום משמע בע"כ דמצרים ופליגי אביי ורבא בריש תמורה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי מהני אי לא ומסיק דפליגי בהשבת העבוט דאמר רחמנא לא תעבוט וסבר רבא דלא מהני ואי שקיל בע"כ צריך להחזיר ויעמוד על דין תורה שאסור לכנוס לביתו עד שהוא מוציא מביתו מעצמו ואף שעי"ז נתייאש החוב לגמרי מ"מ צריך לחזור והנה באמת שכר עבודה לא הי' מגיע לישראל שהרי ועבדו ועינו אותם ארבעה מאות שנה אמר הקב"ה לאברהם דרך עונש אך שכר רכוש גדול הי' מגיע להם כי כן הבטיח הקב"ה אותם ואי' בגמ' דב"מ לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר שכיר ולשכר כתף ולשכר גמל דדוקא מה שחייב לו דרך הלואה אי אתה רשאי לכנוס למשכנו אבל מה שמגיע ע"פ שכירות יכול לילך לביתו למשכנו: ובזה יובן הגמ' הנ"ל דבני מצרים טענו ותבעו מדכתיב