מאורי אש נז

כתותא מכתת שיעורא מטעם דכל העומד לשרוף כשרוף דמי. והנה שם במס' סוכה ר' אסי הוא דאמר לפי שאין בו דין ממון כמו דאסיקנא שם תסתיי' דר"א הוא דאמר לפי שאין בו דין ממון ולפ"ז י"ל דתו' הקשו שם על המקשן דפריך אלא למ"ד לפי שאין בו ד"מ מא"ל קשיא הא זהו ר' אסי וי"ל לדידי' דמש"ה פסול אתרוג של תרומה טמאה משום כתותא מכתת דלדידיה אף דליכא איסורי הנאה אמרינן בו נמי כמ"ש כנ"ל וממילא כיון דזכינו ליישב דברי התו' שוב שפיר י"ל כמש"ל דמש"ה אמר רב מדליקין בשמן שריפה דהלכה כב"ה ולא אמרינן כתותא כו' רק גבי איסורי הנאה הואיל וחשיב כעפרא ומאחר דהך שמן שריפה מותר בהנא' מש"ה לא שייך ביה לומר כלל כמ"ש. אמנם קושי' הגאון הנ"ל יש לתרץ באופן אחר דהנה הובא שם בתשובת שערי אפרים להקשות למה נפסל אתרוג של תרומה טמאה יהיה איזה טעם שיהיה עכ"פ נימא בה הואיל ואי בעי מתשיל עליה ותירץ שם ב' תירוצים הראשון דאי מתשיל עלי' הדרי' לטיבלא ואתרוג של טבל אין יוצאי' בו כמ"ש שם בתי' וכ"כ הרמב"ן ז"ל ושנית דאין נשאלים נדרים בי"ט יעש"ה ולפ"ז י"ל דגבי נר חנוכה דמותר להדליק שפיר בטבל דבשלמא גבי אתרוג אמרינן הטעם משום שהוא של שותפות כיון שיש להכהן חלק בו ולא מקרי לכם משא"כ בנ"ח לא שייך זה וגם תירוץ השני פשיטא דלא שייך כאן ויעויין מ"ש לקמן מזה ובהיות כן דמש"ה מדליקים בנר חנוכה בשמן שריפה ולא אמרי' בו כתותא כו' משום דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלי' וזה שייך אף במקום שי"ל כמ"ש בשו"ת הנ"ל יעש"ה. וברם האי מלתא דהואיל אי בעי מתשיל עלי' תליא בפלוגתא דרבתי אי אמרי' הואיל ועיקרו נובע במס' פסחים דף מ"ו ע"ב אתמר האופה מי"ט לשבת ר' חסדא אמר לוקה רבה אמר אינה לוקה רבה אמר אינו לוקה הואיל ומקלעי אורחי' חזי ליה. רח"א לוקה לא אמרי' הואיל כו' ושם דף מ"ז ע"ב איתביה אביי המבשל גיד הנשה בי"ט בחלב לוקה חמש וחד מהם הוא משום הבערה ואי אמרת הואיל אהבערה לא לחייב הואיל וחזי לצורכו ומסיק אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה יעש"ה ואמרי' עוד שם דף מ"ח דר"א ור"י פליגו ג"כ בהואיל ואמרוהו רבנן קמיה דר' ירמיה וקיבלה ור"ז לא קיבלה. א"ל ר"י לר"ז מלתא דקשי' לן ואתיא כמה שנין במאי פליגו ר"א ור"י השתא דאמרו משמיה דגברא רבא ולא נקבלי' יעש"ה וכתב הרא"ש ז"ל דהלכה דאמרי' הואיל משום דאמר ר' אליעזר ור' יהושיע קאמפלגו דר"א ס"ל כר"ח ור"י כרבה דאמרי' הואיל והדרן לכללן דר"א ור"י הלכה כר"י ע"כ פסק להלכה דאמרי' הואיל יעש"ה. ואחר הצעת דברינו האלה יראו ליישב כמה ספיקות שזכרנו דהנה לכאורה י"ל קושי' הגאון הנ"ל דרך פשוט ומעיקרא דדינא פריכא היא דהא להך שינוי דר' חסדא דהך ולא בשמן שריפה לא קאי כלל על י"ט דעלמא אלא בי"ט שחל להיות ע"ש משום טעמא אחרינא דאין שורפין קדשים בי"ט א"כ בשבת דעלמא מותר להדליק בש"ש ובהיות כן י"ל דרב ס"ל נמי כשינויא דר"ח וקאמר שפיר פתילות ושמני' שאמרו חכמי' אין מדליקין בהם בשבת מדליקי' בחנוכה אבל משמן שריפה לא קמיירי דהא מדליקי' בו בשבת:

אבל עדיין ימצא מקום לקושי' הגאון הנ"ל והוא שתו' הקשו מאי פריך אביי אלא מעתה י"ט לשתרי הא אביי גופי' יליף לקמן דאין שורפי' קדשים בי"ט משום שנאמר עולת שבת בשבתו ותירצו דתרומה אטו קדשים לא ס"ל לאביי והך שמן שריפה תרומה הוא יע"ש ולפ"ז ע"כ גם במסקנא ס"ל אביי הך שנויא קמא דגזירה שמא יטה וקיבל שינויא דגזירה י"ט אטו שבת דליכא למימר כלל לדידיה שינויא בתרא דטעמא משום שאין שורפי' קדשי' בי"ט ז"א דהא לית ליה תרומה אטו קדשים כנ"ל ולפ"ז קשה על אביי למה קיבל שמעתתא דרב הוה ליה למיפרך למה מדליקים בשמן שריפה בחנוכה כנ"ל כיון דלדידיה הוה בכללא דאין מדליק בו בשבת ויעויין בתוס' ד"ה ומותר להשתמש לאורה כו' ואביי נמי קבלה ומש"ה פסקי' הלכה כרב עיין היטיב הרי בררנו דקושי' הגאון כל עיקרו לאביי דס"ל אין מדליקי' בשבת בש"ש א"כ למה קיבל דברי רב ולא קשיא ליה על שמן שריפה נימא בו כתותא מכתת שיעורא ועתה אמרתי ליישב דברי חז"ל בלשונם הצח דכשבאו חכמים לומר הלכה לפני אביי הי' קשה בעיניהם שלא יקשה להם מ"ט מדליקין בש"ש בחנוכה ונימא בו כמ"ש בשלמא לאחר י"ל דבאמת מדליקין בשבת בש"ש וכשינוי' דר' חסדא ומעתה לא קאי האי כללא דמדליקין בחנוכה על הא דהתחיל ואומר פר"ש שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת. אבל לאביי גופי' הוה קשיא שפיר כיון דלדידיה לא ס"ל כשינוי דר"ח כאשר בררנו על הנכון לכן התחכמו ע"ז ואמרו לו משמיה דרב ירמיה דאמר בפסחי' דף מ"ח דר"א ור"י פליגו בפלוגתייהו דהואיל דר' יהושיע סבר אמרי' הואיל וממילא הלכה כר"י כמ"ש הרא"ש וי"ל דמש"ה מדליקין בש"ש בחנוכה דאמרי' הואיל ואי בעי מתשיל עליה וכמש"ל באופן השני ואחר שהקדימו הדין משמיה דר' ירמיה שפיר מצאו מקום לומר לפניו דברי רב דבכל השמנים מדליקין בחנוכה אף בש"ש ולא קיבל אביי אותו הלכה משום דאביי קאים בשיטתו דאותבי' בפסחים מברייתא דהמבשל ג"ה בי"ט כו' דמוכח מיניה דלא אמרי' הואיל כלל וכיון דנסתלק הסניגור שוב הוה קשיא ליה קושי' הגאון הנ"ל למה מדליקין בשמן שריפה בחנוכה ונימא בי' כמ"ש וגלל כן לא קיבל

ודייק כי אתא רבנן הדרא לומר הלכה זו לפני אביי ובכדי שלא יקשה כנ"ל על שמן שריפה למה מדליקין נימא ביה כמ"ש התחכמו ואמרו משמיה דר' יוחנן דאמר בגיטין שם דמשמט משום דס"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי א"כ ג"כ כל, העומד לשרוף לאו כשרוף דמי דאין לדחות דדוקא בשטר העומד לגבות הוא דס"ל לאו כגבוי דמי כסברת התוס' בסוטה דמי יימר דמזדקינן ליה ב"ד כדאמרי' גבי בכור אבל בעומד לשרוף ס"ל כשרוף דמי זה ליתא לאביי גופי' דאי' במכילתא דף מ"ז ע"ב רמי ליה אביי לרבא תניא מותר שמן שבנר ושבקערה אסור ור"ש מתיר אלמא לית ליה לר' שמעון מוקצה ורמינהו ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן כו' ומשני הכא השתא כו' התם מי יימר דמזדקק לה חכם כו' הרי דאביי לא נחית כלל להאי סברא דממון יימר דמזדקינן לה ב"ד ובהיות כן כיון דס"ל לר' יוחנן בכל העומד לגבות לאו כגבוי דמי ה"ה בכל העומד לשרוף לאו כשרוף דמי וקשה למה אמרי' גבי לולב של אשיר' דפסול משום כתותא מכתת שיעורא הלא כל העומד לשרוף לאו כשרוף דמי ועכ"ל משום דהוא איסורי הנאה נחשיב כעפרא כנ"ל וא"כ שייך שפיר הך דינא דרב דמדליקין בשמן שריפה ולא אמרינן בו כתותא מכתת שעורא משום דמותר בהנאה לא שייך לומר כמ"ש דכמו דאמרי' לר"י בשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ה"ה בדבר שמותר בהנאה לא שייך לומר בו דכשרוף דמי כמ"ש לעיל בשו"ת הנ"ל ועיי' לעיל ולכן קיבל אביי שפיר ההלכה כשאמרוה קמיה משמיה דר' יוחנן לכך הדר ואמר אי זכאי כלומר לקבל על פירכת מה ששאלתי מהברייתא דהמבשל גיד הנשה בי"ט בפסחים שאפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ושפיר אמרינן הואיל והייתי יוכל לקבל ג"כ כשאמרו לי ההלכה משמיה דר' ירמיה (ואפשר דהלשון זכאי הוא דרך אי הייתי מנוצח מפירכת הנ"ל וכמו דאמרי' בהא זכנאי ר"א לרבנן ודומהו רבות בש"ס) ולעורר לב התלמידים אמרתי להם שזה דייק רש"י ז"ל אלו היתי זוכה היתי גורסת כששמעתי ראשון כלומר שהייתי גורם עצי המוקצה ולא הבערה בהבריי' דהמבשל ג"ה בי"ט ושייך שפיר לשון גירסא שלא הייתי גורס הבערה אלא עצי מוקצה ושפיר הייתי יכול לקבל מקודם ההלכה של רב שי"ל הואיל ואי בעי מתשיל כנ"ל

ובזה יתבאר ג"כ ספק השלישי שזכרנו דהנה הרשב"א ז"ל כ' בחידושיו לרבא דאמר מש"ה אין מדליקין בשמן שריפה בשבת מתוך שמצווה עליו לבערו חיישינן שמא יטה א"כ אף גם אם נימא בנר חנוכה אסור להשתמש לאורה אפ"ה אסור להדליק בחנוכה בש"ש דהא הך שמא יטה לא תלי במאי דישתמש אצלו רק מתוך שמצווה עליו לבערו וזה שייך נמי בנ"ח לחוש שפיר ודבריו דברי טעם הם ולפ"ז קשה לדברינו הנ"ל דגם אביי ס"ל דמדליקין בשמן שריפה בחנוכה אמאי ניחוש שמא יטה עכ"פ בשבת חנוכה כסברת הרשב"א ז"ל בשלמא לרב לק"מ די"ל דס"ל כר"ח דלשמא יטה לא חיישינן אלא לאביי גופיה קשה איך קיבל הלכה זו כיון דאיהו ס"ל הגזירה מתוך שמצווה עליו לבערו חוששין שמא יטה דא"ל דס"ל כר"ח משום דאין שורפי' קדשים בי"ט דהא לית ליה לאביי האי סברא דגוזרים אטו קדשים מדפריך אלא מעתה בי"ט דעלמא לישתרי וכמש"ל מתוס' דשם קשה שפיר לאביי כנ"ל. בלא סברת הרשב"א ז"ל הוה מקום לומר דגבי נר חנוכה לא שייך כלל לומר מתוך שמצווה עליו לבערו חיישי' שמא יטה. דהנה פסק הטור ז"ל דלאחר שהודלק מנר חנוכה שיעורו לכ"ע מותר להשתמש לאורו. ומקשי' האחרונים א"כ מאי טעמייהו דמתירין להדליק בשמנים הפסולים בשבת חנוכה משום דאסור להשתמש לאורה אכתי איכא למיחוש שמא ישתמש לאורו אחר שיודלק שיעורו ואז ישתמש לאורו. מההכרח לפרש דמהתירא מיירי כשנותן כשיעור מצומצם בהכלי ולפ"ז אין ג"כ חשש השני דמתוך שמצוה עליו לבערו