מאורי אש נו

שלהם או ממה שירשו ממקום אחר אינם חייבים לפרוע וכ"ה להדיא בש"ע י"ד ה' כיבוד או"א ולפ"ז יש נ"מ רבתא כגון שאח"ז מת הבן תיכף והוא חייב לאחרים ממילא אין החיוב על בן הבן רק לפרוע כדי חצי חלק ירושתו דעל החצי השני יוכל לומר קרי אינש לבר ברא וירשה מאבי אבא ואין אני מחויב לפרוע מזה נ"ל ואין אנחנו יכולים להוציא מידו ועיין בזה ועוד יש כמה נפקותא ויש לי מקום עיון מהא דאי' לעיל דף קל"א ע"ב בנו ואחר וכתב הכל לבנו לא עשהו אלא אפוטרופי וכתב הרשב"ם בנו ואחר היינו בן הבן שמת כבר יעש"ה וא"כ קשה מאי קמבעי' לי' הלא אף אם לא קרי לבר ברא בניי נמי לא עשהו לבנו אלא אפוטרופי לפי' ב' של הרשב"ם ודוחק לומר דהיא גופי' קמבע"ל אם עשהו אפוטרופיס ואפשר שמש"ה המציא הרשב"ם גם פי' הראשון אשר לכאורה הוא למותר דהא לפירושו השני יש נ"מ רבתי הנראה לעינים אם יורש או לאו ולמה לו להמציא דרך רחוקה ועיין ולפי מ"ש הבית יוסף סי' רמ"ו דהא אמרי' דעשהו אפוטרופי היינו דוקא בכותב אבל באומר לא אמרי' זה אתי שפיר דקאמרי' הכל בשמעתין האי דאמר כו' אבל להרשב"ם וסייעתו דגם באומר שייך זה קשה ועיין עוד בסימן הנ"ל סעיף ד' ובסמ"ע ס"ק ה' ומה מאד נמלצו לחכי דברי זקיני הגאון אמיתי במה שכתב כאן בספרו שו"ת פנים מאירות חלק ראשון סימן ל"ז יעש"ה: מאחר כי הארכנו קצת בפ' הקודמת ראוי לקובעה כאן קצת מה שחדשתי לתלמידיי בהל' חנוכה. ומאלהי אשא ברכה

גרסינן בפרק במה מדליקין דף כ"ג ע"ב בפיסקא ולא בשמן שריפה מאי שמן שריפה אמר רבה שמן של תרומה שנטמאת ואמאי קרי לי' שמן שריפה הואיל ולשריפה עומד. ומתוך שמצווה עליו לבערו גזירה שמא יטה אמר לי' אביי אלא מעתה בי"ט לשתרי אלמא תנן אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט. ומשני גזירה י"ט אטו שבת ר' חסדא אמר לשמא יטה לא חיישינן אלא הכא בי"ט שחל להיות בע"ש עסקינן. לפי שאין שורפין קדשים בי"ט והא מדקתני בסיפא אין שורפין קדשים בי"ט מכלל דרישא לאו בי"ט עסקינן אר"ח מה טעם קאמר מ"ט אין מדליקין לפי שאין שורפין קדשים בי"ט תניא כוותי' דר' חסדא כל אלו שאמרו אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בי"ט חוץ משמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים בי"ט. איבעי' להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון כיון דמדרבנן הוא לא מזכירין או דלמא משום פרסומי ניסא מזכירין עכ"ל הגמ'. ויש להעיר בזה כמה ספיקות, ספק הראשון מה שהקשו בתוס' ד"ה תניא כוותי' דר"ח וא"ת והא משמע חוץ משמן שריפה דאין מדליקין לא בשבת ולא בי"ט. והיינו דלא כר' חסדא דלדידי' מדליקין בשבת כו'. ספק השני תמיהת התוס' שם בדיבור שלאחריו דהך בעי' מהו להזכיר של חנוכה בבה"מ הוה לי' לאסוקי לעיל גבי מילי דחנוכה ולא שייך הכא מידי ספק השלישי הקשו שם בתוס' מאי כריך אביי אלא מעתה י"ט דעלמא לשתרי הא איהו גופי' יליף לקמן דאין מדליקין בשמן שריפה בי"ט מעולת שבת בשבתו ותירצו דאביי לא קאי התם רק לפרושי טעמי' דאין שורפין קדשים בי"ט אבל גזירה תרומה אטו קדשי' לית לי' כלל ורשב"א מפרש אי בי"ט הטעם דאין שורפין מחמת שאין שורפין קדשים בי"ט הוא ובשבת הטעם הוא שמא יטה לא שייך למיתני הך דינא דאין שורפין קדשים בי"ט הכא ומשני גזירה י"ט אטו שבת ושייך שפיר למיתנייהו גבי הדדי יעש"ה ויש לדקדק למה להרשב"א ז"ל לתירוצו השני ולא סגי לי' בתירוץ תוס' הראשון. ספק הרביעי מדקדקים לר"ח למה לי' להתנא להכפיל לשונו במה טעם ה"ל למישני תלמודו דרך קצרה דאין שורפין קדשים בי"ט לחוד ותו יש לדקדק על הלשון דר"ח לשמא יטה לא חיישינן לית דין צריך בשש ובכדי שנבוא אל העיון הלכה לפרק ולסתור כל ספיקות שזכרנו נבוא מענין לענין לבאר מקדם סוגיא קטנה מה' חנוכה והוא דגרסינן ריש פירקן אמר ר' הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת אמר רבא מ"ט דר"ה קסבר כבתה זקוק לה (ופירש"י זקוק לה לתקנה הלכך צריך לעשות לכתחילה יפה) ומותר להשתמש לאורה (ופרש"י הלכך בשבת אסור שמא יטה לצורך תשמיש) ורב חסדא אמר מדליקין בהם בחול אבל לא בשבת קסבר כבתה אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. אמר רב פתילות שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה בין בשבת בין בחול כו' קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. אמרוהו רבנן קמיה דאביי משמיה דר' ירמיה ולא קיבלוה כי אתא רבין אמרוה רבנן קמי' דאביי משמיה דר' יוחנן וקיבלוה. אמר אי זכאי גמירתיה לשמעתין מעיקריה ופירש"י ז"ל אי זכאי אלו הייתי זוכה ללומדה הייתי גורסה כששמעתי ראשון עכ"ל ויש לדקדק בכאן חדא אם הפירוש של אמרוהו רבנן קמיה דאביי משמיה דר' ירמיה היינו הטעם שנותן שם ר"י לרב דס"ל כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה קשיא אטו טעמא אחרינא אית ביה ולמה לא קיבל ואי עיקר שמעתיה דרב אמרוהו קמיה גם ע"ז צריכים לתת לב למה לא קיבל וביותר למה כשאמרוה משמיה דר' יוחנן קיבל אטו משא פנים יש בדבר למה משמיה דר"י לא קיבל ומשמיה דר' יוחנן קיבל ומה גם אלו גוף הדין של רב אמרוהו ל"ל אמרוהו משמיה מריה דשמעתיה שהוא רב גופי' גם יש לדקדק בלשון רש"י ז"ל שכתבו אלו הייתי זוכה הייתי גורסה הלשון גורסה לא יתכן ואמרתי השב אשיב על כל ספיקות בכדי לחדד התלמידים דהנה הקשה בשו"ת שער אפרים אמאי כייל רב בכיילה רבא דכל פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקים בחנוכה. הלא בין השמנים של שבת נזכר ג"כ שמן שריפה שהוא שמן של תרומה שנטמאת ובודאי שאסור להדליק בשמן שריפה לנר חנוכה דהא מסקינן דנר חנוכה צריך עכ"פ לכתחילה שיעורא והך שמן שריפה דלשריפה עומד אמרי' ביה כתותא מכתת שיעוריה וכמו דאסרי' לולב של אשרה משום דלולב צריך שיעורא וכתותי מכתת שיעורא. ומתרצים משום דוקא גבי איסורי הנאה אמרי' כתותי מכתת שיעור אבל הך שמן שריפה הואיל ואמרי' בשעת ביעורי' מותר להנות מיניה כדאמרי' במכילתן בשעה שאתה מבעיר אתה רשאי להנות מיניה מש"ה לא אמרינן ביה כתותי מכתת שיעורא יע"ש איברא נראין דעת התוס' דמס' סוכה דגם גבי התירא הנאה שייך לומר כתותא מכתת שיעורא דגרסי' שם דף ל"ה ע"א בפיסקא ושל ערלה פסולה מ"ט פליגו בה ר"ח בר אבין ור' אסי חד אמר לפי שאין בו היתר אכילה וח"א לפי שאין בו דין ממון. תנן אתרוג של תרומה טמאה פסולה בשלמא למ"ד לפי שאין בו היתר אכילה שפיר אלא למ"ד לפי שאין בו דין ממון מא"ל כו' תסתיי' דרב אסי הוא דאמר לפי שאין בו ד"מ כו' יע"ש היטב ובתוספות ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה כו' ומהאי טעמא פסול נמי אתרוג של תרומה טמאה דג"כ אית ביה משום כתותא מכתת שיעורא כו' יע"ש בדבריהם הרי רצונם להדיא אף שתרומה טמאה מותרת בהנאה מ"מ אמרי' ביה כתותא מכתת שיעורא (והגם יש לחלק בין נ"ח לאתרוג ועיין בשו"ת הנ"ל) ובהיות כן לשיטת התוס' הדרא קושי' הגאון הנ"ל לדוכתי' למה מדליקים בשמן שריפה לנר חנוכה ואמאי נימא כתותא מכתת שיעורא אולם מצאתי להדיא דעת התו' דדוקא באיסורי הנאה הוא דאמרי' כמ"ש ולא בהיתרי הנאה אשר יאמר כי הוא זה במס' סוטה דף כ"ה ע"ב בפסקא מתו בעליהם עד שלא שתו ב"ש אומרים נוטלים כתובתה ואינם שותים ובה"א שותים כו' במאי קמפלגי ב"ש סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי וב"ה סברי שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי. תוספות ד"ה לאו כגבוי דמי הכא לא שייך כל הני פלוגתיה דר"מ ורבנן בכל העומד לבצור כבצור דמי כו' דהכא כ"ע מודים דלא כגבוי דמי שהרי צריך דיינים ולאו בידי' הוא כדאמרי' גבי גר מאן יימר דמזדקינן לה ב"ד כו' והא דאמרי' גבי שופר ולולב של אשרה כתותא מכתת שיעורא והיינו דמשום דעומד לשרוף כשרוף דמי בהא כ"ע מודים משום דאיסורי הנאה נינהו וחשיב כעפרא דעלמא וליכא שיעורא יעש"ה הרי להדיא גם דעת התוס' דלמ"ד שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי לא אמרינן כתותו מכתת שיעורא אלא באיסור הנאה. ובהיות דהלכה כב"ה בשטר העומד לגבות דלאו כגבוי דמי מש"ה אמר רב דמדליקין בשמן שריפה בחנוכה ולא שייך לומר כמ"ש משום דמותר בהנאה לא שייך ביה לומר כתותא מכתת שיעורא כמש"ל והא דהקשו תו' במס' סוכה דליתסר אתרוג של תרומה טמאה מהאי טעמא דכתות' מכתת שעור' אף שהיתר הנאה הוא ולא שייך ביה לומר דחשיב כעפרא דעלמא כמ"ש תו' בסוטה נ"ל ג"כ ע"פ מה דאי' במס' גיטין דף ל"ז ע"א קריבי' דר' אסי הוה לה האי שטרא דהוה כתוב ביה אחריות נכסי' אתי לקמיה דר' אסי אמר לה אינה משמט שבקוהו ואתו לקמי' דר' יוחנן אמר להו משמט כו' וטעמייהו דר"א ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי לכך אמר דאינה משמט ר' יוחנן ס"ל שטר העומד לאו כגבי דמי לכך אמר דשביעית משמטתו. הרי להדיא דר' אסי ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכ"ש דס"ל בשארי דברים דכפדוי וכשרוף דמי (דמה הכא דצריך ב"ד וי"ל מאן יימר דמזדקק כו' כמ"ש תו') וממילא אף היכא דליכא איסור הנאה בכ"מ אמרי'