מאורי אש נה

בידם לקיים התנאי ולא היה החשש אלא פן יקראנו אסון שמא ימות ועלה בדעתו של ראובן דחשש זה אין צריך לקבל עליו אחריות דמלאכי מות מה לי הכי מ"ל התם רק החשש שמא יעכבנו מלך מצרים וזה הי' סיפק בידם לקיים לכך אמר ראובן את שני בני תמות אם לא אביאנו אליך שהי' בטוח שבידם לקיים כי הם היו גבורים ותקיפים יותר מכל עיר מצרים לענין מלחמה רק חשש שמא יקראנו אסון בדרך ר"ל שימות וס"ל דמלאך המות מ"ל הכי ומ"ל התם ואין צריך לקבל אחריות ולכך השיב יעקב אל ירד בני עמכם פן יקראנו אסון בדרך אשר תלכו בה ר"ל אם הית' הולכים מהר להר או מבקעה לבקעה יפה אמרה דלא שייך לקבל עליו אחריות מיתה דמלאכי המות מ"ל הכי מ"ל התם אבל אתם הולכים מהר לבקעה ויש שם שינוי אויר ויש לחוש ביותר שמא ימות בדרך ולא שייך לומר מה"מ מה לי הכי מ"ל התם ולכך אמר אל ירד בני עמכם דהירידה גורמת שא"א לי ליתן לכם ובכ"ז נדחה דברי ראובן אבל יהודה המתין לאחר שכלה המזון והלחם מן הסל ואמר נחיה ולא נמות שאף ספק זה שימות מחמת שינוי אויר צריך אתה לקבל כי מוטב שנניח את הספק ונתפוס את הודאי שאם לא ילך עמנו כלנו מתים בודאי וזה ספק אם ימות בדרך רק חשש אחר שמא יעכבנו מלך מצרים אמר אם לא אביאנו לך וחטאתי לך כל הימים נכנס בנידוי ב' עולמות דסבר שבידו לקיים ולא חל הנידוי כשמקיים התנאי וכן יעקב קיבל ממנו מהאי טעמא דידע שהם גבורים ובידם לקיים התנאי ובזה מתורץ קושי' המגיד משרים: והא דילפינן דנידוי על תנאי צריך התרה מיהודה משום דלפי האמת לא היה בידם לקיים כדאי' במדרש ביקש לשלוף ולא שלף אמר דין ירא שמים הוא וכן כשראה גבורת מנשה וגבורות יוסף ולא היה בידם לקיים ואם כן חל הנידוי למפרע

ובזה מיושב המשך הפסוקים דהא איכא למידק דיהודה התנצל לפני יוסף שהוא נכנס יותר לתגר משאר אחיו משום שנכנס בערבות והתנדה בשני עולמות ולכאורה יש להשיב על טענותיו כיון דנידה עצמו בעה"ב ומנדה עצמו בעה"ב אין לו התרה א"כ אף שיחזירו לו את בנימין לא יצא מנידוי שלו דנידוי על תנאי צריך התרה והמנדה עצמו בעה"ב אין לו התרה א"כ יש לסתור טענות של יהודה שאמר שהוא נודה עצמו בעה"ב וא"כ אף שיחזירו לו את בנימין מ"מ מנודה הוא וע"כ צריכין אנו לומר דחשיב כיון דבידו לקיים תנאי לא חל הנידוי מעיקרא וזה שהכניס יהודה בדבריו אנא ערבית למלוא דא ואתנדיות בעה"ז ובעה"ב לכך אני מכניס עצמי יותר משאר אחי אך שלא יאמר מאי אהנית לך אף שאחזיר לך הא נידוי על תנאי צריך התרה וא"כ כיון שצריך התרה חל הנידוי וא"א להתיר לך לעולם ולכך אמר כי כמוך כפרעה אם תקניטני ממך אני מתחיל ובפרעה אני מסיים א"כ יש בידי לקיים התנאי בבירור ולא חל הנידוי מעיקרא אך ביקש לשלוף ולא שלף אמר דין ירא שמים הוא התחיל לדבר רכות אדוני שאל את עבדיו כו' וק"ל

במדרש ילקוט ואת יהודה שלח לפניו א"ר נחמי' להתקין לו בית תלמוד כו' ונראה דיעקב תיקן זה משום דהשכינה אינה שורה אלא במקום ד' אמות של הלכה כדאמרי' בברכות א"ר חנינא בר אמי משמי' דעולא מיום שחרב בה"מ אין להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד והקב"ה הבטיח ליעקב אנכי ארד עמך ואין לשכינה מקום לשרות בחו"ל ולכך שלח ליהודה לתקן לו בית תלמוד ללמוד עם בניו כדי שישרה שכינה שם וק"ל

בפסוק ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כו' ותחי רוח יעקב ופרש"י שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו ויש לדקדק למה עכשיו ותחי רוח יעקב שאמרו לו עוד יוסף חי וכי הוא מושל ונ"ל לומר דאי' בזוהר בראשית דף נ"ז ע"א דכד איסתלק שכינתי' מיעקב חשיב דבבנוהי הוי פסול ויש ליתן טעם למה חשיב יעקב בבנוהי כשנאבד יוסף ונראה משום דיעקר סבר חיה רעה אכלתהו ואמרי' בגמ' דאין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה וזה בשביל החטא שהולך הצלם והדמות העליון ממנו ועיין בזוהר נח דף ע"א בפסוק ומוראכם וחתכם ועיין במדרש הנעלם פ' וירא דף ק"ו ע"ב ועיין מה שכתבתי בפ' וישב ועיין מה שפרש"י פ' ויצא על פסוק והי' ה' לי לאלהים שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף שלא ימצא פסול בזרעי ולפ"ז נוכל לומר כיון שפירש השכינה מעליו וחשב יעקב שחיה רעה אכלתהו ליוסף ובודאי אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לה כבהמה וע"י חטא הלך ממנו צלם אלהים וימצא פסול בזרעו וסבר שמשום זה פירשה השכינה ממנו שמצא פסול בזרעו ואיתא בזוהר שכל הכבוד שהגיע ליוסף שמושל בארץ מצרים בשביל שלא חטא באשת אדוניו וכן משמע בגמ' וכן אי' בזוהר שאמר גשו נא אלי שהראה להם שלא פגם באות הברית הקודש

וזה שאמרו לו עוד יוסף חי שהוא בסוד חי שהוא צדיק וזה הוא האות וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים שע"י שלא חטא באש אדוניו וזכה למשול במצרים ויספרו אליו כל דברי יוסף שהראה להם שלא פגם באות ברית קודש שהוא מהול ולא נמשך ערלתו כמו מי שבא על הישמעאלית ולכך ותחי רוח יעקב ששרתה עליו שכינה שפירשו ממנו ולזה הי' ברור לו שיוסף לא חטא והוא חי בסוד צדיק וזה פי' הפסוק בפ' ויחי וישתחו ישראל על ראש המטה ופירש"י שהפך עצמו לצד השכינה ד"א שלא נמצא פסול בזרעו ולא היה בהם רשע ונראה דמר אמר חדא ומר א"ח ולא פליגי כשהיפך עצמו לצד השכינה ראה שלא פירשה ממנו מוכח שלא נמצא פסול בזרעו כמ"ש והיה ה' לי לאלהים ועיין בזוהר לך לך דף צ"ג ע"ב שיוסף זכה למלוכה בשביל זה שלא חטא והראה להם ברית קודש וכמו כן בועז זכה שימלוך יהודה: בפסוק כי למחיה שלחני אלהי' וישלחני כו' ונראה משום דאי' בזוהר לולי ששלט יוסף על מצרים תחילה לא הי' יכולים לצאת ממצרים כל ימיהם וזה מרומז בדברי יוסף להחיות לכם לפליטה גדולה ממה ששימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים כדי שאשלוט תחילה עליהם ובזה תוכלו לצאת מארץ מצרים וזה יהיה לכם לפליטה גדולה וק"ל

בפסוק ואחר ילדה בת בתרגום יונתן לאחר שנתחלפו עובר במעיהן שיוסף היה במעי לאה ודינה היתה במעי רחל ונתחלפו העוברין עכ"ל ולפ"ז אנו למדין שדינה לא באת מטפה של לאה רק הלידה היתה מלאה וזה רמז הפסוק אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב ר"ל שהי' בניה ממש מטפה שלה שהיתה מזרעת וגם הלידה הי' שלה ואת דינה בתו ר"ל בתו של יעקב ילדה היא שהלידה היה שלה אבל לא היתה בתה מצד שהיא מזרעת וגמר' דרשה לדרוש אחר ומקרא אחד יוצא לכמה טעמים

ובזה ישבתי קושיא גדולה שהקשה מהרא"ם על פירש"י ושאול בן הכנענית שנשבע שמעון שישאנה לדינה איך נשא אחותו מאב ואם ולעיל בפ' וירא פרש"י על פסוק וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ופרש"י ואחותו מן האב מותרת לבני נח וא"כ איך נשא שמעון אחותו מן האב ומן האם אבל לדעת תרגום יונתן ניחא שלא היתה אחותו רק מן האב כי לאה ילדה לדינה הלידה היתה שלה אבל לא נצרה מטפה שלה וק"ל (ואמרתי בזה טעם הגון לפי עניות דעתי מה שכתבנו לעיל בפ' וישלח דכל ישראל נקראים על שם רחל דמאי שייכות לכל ישראל ליוסף שילדה רחל אלא נראה משום דלאה היתה מזרעת מטפה שלה נוצר יוסף ורחל הביאתו לעולם שילדה אותו א"כ כל השבטים שייכים ביוסף וברחל ולכך נקראים על שמה וק"ל): אור פרשת ויגש חדש

ויגש גרסינן במס' בבא בתרא דף קמ"ג ע"ב האי דאמר נכסיי לבניי הוה לי' ברא וברתא. מי קרי אינש לברא בניי או לא קרי אינש לברא בניי אמר אביי ת"ש ובני דן חושים. האי דאמר נכסיי לבניי הוה לי' ברא ובר ברא מי קרי אינש לבר ברא בניי כו' ופרשב"ם בר ברא בן של אותו בן או בן שלאחר שמת יעש"ה ויש להקשות דבשלמא בבן שלאחר שמת שייך שפיר למיבעי מי נימא דלא קרי אינש לבר ברא בניי וממילא יורש הכל הבן ואנו עוקרים ירושה המגיע לבן האחר משום דלא קרי אינש לבר ברא בניי או דקרי אינש לבר ברא בניי א"כ יורשי' שוה בשוה אע"ג דלבן אחד קרי נמי בניי כדפשטינן לעיל מ"מ הנכסים בחזקת יורשים קיימי משא"כ בבן של אותו בן מאי נ"מ הלא אף אם נאמר קרי אינש לב"ב בניי מ"מ לא יוכל להוציא כלל מחזקת ירושת אביו דהא גם לבן אחד קרי בניי ומצאתי שגם הת"ח הרגיש בזה ואולי אפשר לומר משום דאמרי' מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ולדעת הרמב"ן ז"ל כופין אותם ע"ז יעויין בש"ע סימן ק"ח בסמ"ע וש"ך אך כ"ז מן אותו ירושה שירש ממש מן אביו אבל ממעות