מאורי אש לח

רק גם זה יש ליישב ע"פ מה שהקשה הגאון בעל פני יהושיע ז"ל על הא דאי' אמר חזקי' מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ. קשה ל"ל דכתיב לא יאכל תיתי בק"ו מנותר שאינו בב"י וב"י אסור בהנאה כ"ש חמץ ותירץ דזה אינה מיותר בהך דכתיב לא יאכל או לא יאכל ולא תאכל יעש"ה. והנה על דבריו יש לדקדק מהך דפריך במכילתן גבי שרצים לא יכתוב לא יאכל לחזקי' ולא בעי לכם. וכן הקשו תוס' לחזקי' אליבא דר"י הגלילי גבי חמץ בפסח לא ליכתוב לא יאכל ולא תבעי לך וכדומי' הרי להדיא דפרכינן לא לכתוב לא יאכל רק זה טעות דבשלמא היכן דהאמת דמותר בהנאה ולבעבור דכתיב לא יאכל הוצרך הכתוב לגלות עוד יתורא דקרא למשרי בהנאה קשה שפיר לא יכתוב ההיתר הנאה רק הוה ליה לשנות הנקודה בכדי שלא יהיה צריך ללימודא יתירא אבל היכא דליכא שום יתורא אי יהי' כתוב בציר"י או בחול"ם לית לן בה ובהיות כן דייק אביי שפיר דאך ביום הראשון מיותר דא"ל דמשמעותו ט"ו והיא גופי' קמ"ל בכדי שלא נאמר כיון דחד מהנהו קרא משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם קשה לא ליכתוב ג"כ לא יאכל בתוך זמנו ותיתי מנותר בק"ו וממילא לא יהיה נשמע מן הק"ו כ"א תוך זמנו לחוד דעליו עוברי' בב"י וא"כ בלא"ה יהי' מוכרח דלפני זמנו מותר בהנאה דהא מהי תיתי לה וא"כ שוב לא איצטרך ג"כ אך ביום הראשון תשביתו והיכא דמיותר קרא כבר כתבנו דיש לדקדק למה כתיב לא יאכל בציר"י לכתוב בחולם וזה פשוט וברור אחר העיון ויעויין בדברי הרמב"ם והראב"ד ומגדול עוז פ"ג. נחזור לענינינו ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהתחלנו דהנה כבר כתבנו דרבא דיליף מלא תשחט חמץ על דם זבחי מוקי לה לקרא דאך ביום הראשון לנתק הלאווין דבל יראה רק לפמ"ש לעיל קשה היכא משכחת לה אי במשהה חמצו ל"ל לנתק בלא"ה לא לקי מצד לאו שאב"מ ואי בקנה חמץ בפסח קשה איך מצי העשה לנתק להלאוין הא מעולם לא הוה סיפק בידו לקיים העשה בשום אופן כמו שבררנו לעיל ובפרט לשיטת הרמב"ם והרי"ף באמת דלאו שאב"מ אין לוקי' עליו כמ"ש הרמב"ם ז"ל גופי' בהעתקת לשונו לעיל יעויין שם וכנ"ל

דהנה איתא ריש מס' אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר ופרש"י ז"ל בודקין שלא יעבור עליו בב"י וב"י כו' וכתבו תוס' וזה"ל וקשה לר"י אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל הא אמרינן לקמן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואמרי' הבודק צריך שיבטל כו' ויש לדקדק בלשונם שהתחילו אמאי הצריכו חכמים שהוא ללא צורך (דהא גם אי יש גם ביטול מדאורייתא דסגי קשה למה השמיט התנא מה שהוא יותר נקל לבני אדם לבטל חמצו ממה שיבדוק כ"א) ואמרתי בדרך לימוד הלכה תוס' עם תלמידים מופלגים דהנה הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ב מה' חו"מ דתערובת חמץ עוברים עליו בב"י וב"י ולא חילק מידי ובפ"ד מהלכות הללו כתב תערובת חמץ אסור באכילה בד"א בזמן שיש בו כזית בכדי אכילת פרס אבל אם אין בו כזית בכדי אכילת פרס לא יע"ש והרגישו בזה כל נושאי כליו ה"ה והכ"מ הלא איסור אכילה חמירא לן מאיסור בל יראה דהלא גבי ב"י ליכא כרת וגבי אכילה איכא כרת ובהיות כן למה פסק רבינו גבי בל יראה סתם דעוברים על תערובת חמץ בב"י ולא חילק בין אם יש בו כזית בכא"פ או לאו וגבי אכילה שהוא בכרת חילק בין אית בי' כזית בכא"פ או לאו ויעויין ריש סימן תמ"ב מה שהאריכו המגינים בזה והביא הרב בכסף משנה בשם רבי משה כהן ליישב דרך פשוט והוא דבשלמא לענין אכילה בהנאת גרונו תליא מלתא ע"כ קים להו לרבנן דבדלית בי' כזית בכדי א"פ לא נהנה בגרונו כלל דכל כמה דאכיל לי' בטל לי' ולא הי' לו שום הנאה בזה האכילת התערובת חמץ אשר בו תלוי העיקר איסורו משא"כ לענין בל יראה וב"י לאו בהנאה תליא מלתא רק שהוא גזירת הכתוב שלא יהי' תחת רשותו כזית חמץ א"כ מה לי אם הכזית במקום אחד או מעורב כיון שאיך שיהי' איכא ברשותו כזית חמץ יעש"ה ודברי טעם הם. והנה בענין ביטול חמץ הוא פלוגתי' דרבוואתא בין הפוסקים די"א דהטעם ביטול הוא מחמת שהוה כהפקר וכ"כ הר"ן ז"ל וכ"ה בתוס' בשם ר"י במכילתן וי"א והוא שיטת רש"י ז"ל דביטול הוא מטעם השבתה דרחמנא אפקי' בלשון תשביתו להורות דסגי בחמץ השבתת הלב והקשה הר"ן ז"ל הא בכל הפקר צריך להוציא הדבר ההוא מרשותו ולמה סגי כאן בביטול בעלמא אף היכא שהחמץ נשאר תחת רשותו ממש ועוד הוסיפו בו לומר דסגי כשמבטל בלבו כל כך למה. ותירץ הוא ז"ל משום דאמרי' בגמרא אמר ר"א שני דברים אינן ברשותן של אדם ועשאם הכתוב כאלו הם ברשותו ואלו הם בור בר"ה וחמץ משש שעות ולמעלה דהם אינם ברשותו דהא החמץ משש שעות ולמעלה אסור כבר בהנאה כדאי' שם בגמרא רק דבע"כ עשאן הכתוב ברשותו

ובהיות כן דמהראוי הי' שלא יעבור על חמץ בב"י רק בע"כ משוה הכתוב ברשותו הקילו עליו בזה דסגי בביטול בעלמא ובהפקר כל דהו כיון שהוא בלא"ה אינה ברשותו כנ"ל וזהו פשוט ולפ"ז לולי דמסתפינא מרבותי אמינא מלתא חדתא והוא אם יש לו בתוך ביתו תערובת חמץ שאין בו כזית בכא"פ באותו תערובת לא סגי הפקר כל דהו וצריך הפקר גמור דהא אותו חמץ הוי ממש ברשותו דהא מותר באכילה ואפ"ה הוא עובר עליו משום ב"י כפסק רבינו ז"ל וכיון דלאו בע"כ רמיא רחמנא ברשותו הוא מוצרך להפקירו כדינו ובהיות כן מיושב קושית ר"י על פרש"י דאי לא יבדוק כלל חמץ הרי דנשאר כל החמץ ברשותו וא"כ לא מועיל בו ביטול דחיישינן שמא נשאר תחת ידו תערובת חמץ שאין בו כזית בכא"פ דבו לא מהני ביטול כשהוא ברשותו כנ"ל לכך הוצרכו לבודקו ולהוציא מביתו. בשלמא על פי' הקונ' קשה שפיר כיון דהם גופי' פסקי דביטול מטעם השבתה ממילא גם בתערובת כנ"ל מועיל זה הביטול אבל לשיטת ר"י גופי' דפירש טעם ביטול הוא מטעם הפקר קשה מאי הקשה ר"י בכאן למה הוצרכו חכמים בדיקה די"ל כמ"ש ולמה לר"י לפירושו בתוס' לקמן יעויין שם אך י"ל דמ"מ הקשה שפיר הר"י למה הבדיקה כל עיקר דהא איתא במכילתן דף ז' אף היכא דאיסורא דרבנן עלה לא הוה ברשותו א"כ הך תערובת חמץ אף שמותר באכילה והנאה מדאורייתא דטעם כעיקר לאו דאורייתא מ"מ מדרבנן מיהת אסור ושוב לא הוה ברשותו כיון דאיסורא דרבנן עליו א"כ איך שיהי' אם אינו ברשותו מועיל ביטול כל דהו כנ"ל מחמת שבלא"ה אינו ברשותו מחמת איסור דרבנן וכמ"ש הר"ן ודייקי תוס' שפיר ולמה הוצרכו חכמים דייקא הבדיקה כיון דחכמים אסרוהו להאי תערובת ולא הוה ברשותו וסגי בביטול

ובזה יתבאר גמ' דף ז' דפריך ונבטלה בשית ומשני כיון י דאיסור דרבנן עלה לא מצי לבטל לה ופריך ולבתר זמן אסורא לא מצי לבטל לה והתניא הי' יושב בבה"מ ונזכר שיש לו... חמץ בתוך ביתו א' שבת וא' י"ט מבטלו בלבו ודיו כו' ויש להקשות לשיטת רבינו ז"ל דתערובת חמץ היכא דליכא כזית בכדי. א"פ מותר באכילה ועובר עליו בב"י קשה מאי פריך הש"ס מבריית' דהי' יושב בבה"מ דלמא התם מיירי שנזכר מתערובת חמץ דלית בו כזית בכא"פ דזה הוה ברשותו ומצי לבטל לה אף בי"ט ולפמ"ש מיושב דהא הקשה הר"ן הלא בהפקר צריך להוציא משפתיו ולמה סגי כאן בביטול בלב ותירץ כנ"ל מאחר שבלא"ה הוא אינה. ברשותו מחמת שאסור בהנאה ואכילה כו' סגי בביטול בלב כנ"ל ולפ"ז פריך שפיר מברייתא הנ"ל דאי מיירי מתערובת חמץ שאין בו כזית בכא"פ דהוה ברשותו קשיא למה מבטל בלבו דייק כיון דהוא ברשותו ולאו בע"כ הוא ברשותו צריך להוציא משפתיו כדין הפקר גמור ולשיטת הקונ' דביטול מטעם השבתה י"ל דפריך מכח איסורא דרבנן ומתורץ הבלאז"ר) ובהיות כן י"ל דאביי ורבא במכילתן בשיטתייהו קיימי דרבא יליף מלא תשחט חמץ על דם זבחי דמאך ביום הראשון לא מוכח מידי די"ל דאיצטריך לגופי' לנתק הלאוין וא"ל המ"ל אי במשהה חמצו בלא"ה לא לקי מצד לאו שאב"מ ובקנה חמץ בפסח לא מצי לקיים העשה כלל י"ל דעדיין איצטרך לנתק הלאוין באופן שקנה בפסח תערובת חמץ שאין בו כזית בכא"פ דזה הוה ברשותו ומצי לקיים אף בי"ט העשה דתשביתו מן התורה דהוה ברשותו. וה"א בלאו העשה דלקי משום בל יראה כדברי רבינו ז"ל לכך בא העשה לנתקה דכאן שפיר יכול לקיי' העשה גם בי"ט כמה שזכרנו. אבל אביי קם בשיטתו דאמר במס' חולין דף ק"י דטעם כעיק' דאוריי' וא"כ יליף שפי' מאך ביום הראשון תשביתו דלגופי' לא איצטרך לנתק הלאוין דקש' היכא משכחת לה כנ"ל וא"ל בתערוב' חמץ שא"ב כזית בכא"פ קש' אעפ"כ הוה אינה ברשותו דאיסור' דאוריי' עלה מחמת טעם כעיקר דס"ל לאביי דהוא דאורייתא ורבא לשיטתו דפליג שם אאביי

ולפ"ז הרמב"ם ז"ל דמחלק בתערובת חמץ כנ"ל ופוסק בפ"ט מהמ"א דטכ"ע דרבנן מש"ה צריך לדידי' אך ביום הראשון לנתק הלאוין דבל יראה באופן שקנה תערובת חמץ דליכא כבכא"פ בפסח דאינה ברשותו כלל וכנ"ל לכך הוזקק להביא דרשא דרבא מלא תשחט חמץ על דם זבחי אבל הרי"ף דאינו מחלק בתערובת אמץ וס"ל טכ"ע דאוריי' וממילא איצטרך אך ביום הראשון לכדאביי דלנתק לא משכחת להו כנ"ל ולכך הביא שפיר הרי"ף ז"ל דרשא דאביי מאך ביום הראשון כו' ודוק היטב כי בחידושינו על מסכת זו בארנו כל דבר על מכונו. והמבין יבין: סליק