מאורי אש לז

רבינו מדמוקי העשה דאך ביום הראשון לנתק שני לאווין וא"כ הוכרח רבינו להביא בתמורה לרבא די"ל לשיטתו תירוץ בתרא דאין העשה דתמורה שוה בכל דשותפי' וציבור שהמירו אין תמורת' תמורה ואפ"ה לקו לשיטתו משום דעובר אמימרא דרחמנא ושייך שפיר לאביי שינוי' קמא דוקא ולרבא שינוי' בתרא דוקא לשיטתייהו גופי' (ובזה ניחא לי דברי מהרש"א ז"ל ריש פרק איזהו נשך דאי' שם אמר רבא לאו בגזל לאו בריבית לאו באונאה למה לי נילוף זה מזה ומסיק דלאו דגזל לגופא לא איצטרך דמצי למילף מריבית ואונאה אלא דקאי אכובש שכר שכר. ופריך הש"ס בהדי' כתיב לא תעשוק שכר עני ואביון ומשני לעבור עליו בשני לאווין והקשו תוס' לוקמי בגזל גופא ולעבור בשני לאווין. ותירצו דלאו דגזל הוא ניתק לעשה כו' והקשה מהרש"א ז"ל דהלא גם כש"ש הוה ניתק לעש"ה ועש"ה וכל ימי הייתי משתומם ע"ז דהא בכש"ש איכא שני לאווין ולא אתי חד עשה ומנתק תרי לאווין משא"כ אי הוה מוקמית אגזל גופא ולעבור בשני לאווין אז הי' שפיר ניתק לעשה דהא ליכא כ"א חד לאו המפורש בו ואותו איסור דילפינן מריבית ואונאה בלא"ה לא לקי עליו דאין עונשין מן הדין וכמ"ש תו' שם אבל לפמ"ש דלית ליה לרבא האי כללא דאין חד עשה מנתק תרי לאווין אתי שפיר דהתם הוה מריה דשמעתיה רבא ולדידי' אף דאיכא בעושק ש"ש שני לאווין הוה ניתק לעשה וקשה שפיר קושי' מהרש"א ויש לנו בזה דברים ארוכים בריש א"נ) ובזה יתבאר פלוגתייהו דרש"י ותוספות בפירוש שינויא דאביי דהנה בהך דמשנינן ריש תמורה לא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין. יש לנו שני דרכים לפרש פשטות לשון הגמ' דהיינו או שנאמר היכא דאיכא שני לאווין לא אתי חד עשה ומנתק לתרווייהו אלא א' מהלאווין הוא מנתק והא' נשאר וסופו ארבעים או שנאמר היכא דאיכא ב' לאווין אלמוהו להלאווין דלא מצי להעשה לנתק אף לאו אחד מהם:

והנה רש"י ז"ל סובר דאין עשה מנתק תרי לאוין אלא א' מהם כמו שזכרנו בחלוקא ראשונה ובהיות כן הוכרח לרש"י לפרש דאביי דיליף מאד ביום הראשון תשביתו היינו מרומיא דקראי אהדדי דא"ל כמ"ש תו' דאך ביום הראשון הוא מיותר קשה הא איצטרך לנתק הלאווין וא"ל דאין חד עשה מנתק תרי לאוין ז"א דמ"מ עושה פעולה שלו דמנתק עכ"פ חד לאו ועדיין איצטרך העשה דאך ביום לנתק מיהת חד לאו. אבל התוספות לשיטתייהו אזלי דס"ל בהכרח כחלוקא שניה שזכרנו דאין חד עשה מנתק אף לאו אחד במקום שיש שני לאווין. דהנה יעויין ריש מס' חולין דף ב' ע"א תוספות ד"ה וסופג את הארבעים וא"ת והוה ליה למימר וסופג שמונים דהא איכא ב' לאוין לא יחליפנו ולא ימיר ותירצו דחד בשלו חד בשל חבירו עכ"ל והרגישו כל אנשי חיל בזה מאי מקשי' תוס' ליספוג שמונים קשה הא חד לאו הוה ניתק לעשה דאם המר ימיר דאי לא הוה כתיב כ"א חד לאו לא הוה לקי כלל משום שהוא ניתק לעשה יעויין במהרש"א ובמוהרש"ק ולחם משנה וע"כ לפרש דסבירא לתוס' דהפירש דאין עשה מנתק תרי לאווין פירושו דאינו מנתק אף אחד מהם כנ"ל וא"כ שפיר כתבו תוס' דאביי דרש מיתורא דקרא דאך ביום הראשון וא"ל דאיצטריך לנתק הלאווין קשה הלא איכא ב' לאווין בבל יראה ואין חד עשה מנתקה וא"ל עדיין איצטרך העשה לנתק חד לאו ז"א לשיטת התו' במקום דאיכא ב' לאווין אין כח ביד העשה לנתק אף לאו א'. ושפיר מיושב שיטת רש"י ותוס' בשיטתייהו ומעתה נבוא לבאר כל חמירא דאיכא ברשותי' דהנה כתב רבינו פ"ד מה' חו"מ ה"א אינה לוקה על לאו דבל יראה ובל ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח דאי במשהה חמצו קודם המועד עד הפסח הוה לאו שאין בו מעשה ולאו שאין בו מעשה אינה לוקה עליו יעש"ה ויעויין בדברי הבית יוסף ה' פסח סימן ת"ל הביא דעת רבינו דהא דאמרינן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי פירוש ואין לביעור שום עיקר מן התורה כ"א הביטול לחוד יעש"ה ובהיות כן מיושב קושי' הגאון בעל שאגת אריה הנזכרת דזה פשוט בכל ספרי הסוגי' דבמקום שאין יכולת בידו לבוא לידי העשה בודאי אין אותו עשה מנתק הלאו וא"כ אין שום מקום לומר דאך ביום הראשון בא לנתק הלאווין בל יראה קשה היכא משכחת לה. אי במשהה חמץ מקודם פסח בלא"ה לא לקי מצד לאו שאין בו מעשה ואי בקנה חמץ בפסח א"כ מעולם לא חל עליו עשה דתשביתו דהא מקודם פסק עדיין לא הוה שלו ועכשיו בפסח כבר הגיע זמן איסורו ולא מצי לבטל לה וכיון דמעולם לא חל עליו העשה לא מצי לנתק כלל להלאווין ויעויין בנ"ל שכ"כ להדיא:

ולפ"ז נבוא ליישב דקדוק השני שזכרנו ויבואר כל ספקותינו דהנה י"ל המקשין ידע דאך ביום הראשון מיותרת היא כמ"ש באמת תוס' וע"כ להורות על י"ד אך דקשי' דלמא בא לנתק הלאווין כנ"ל רק דע"ז יקשה היכא משכחת לה דבקנה חמץ בפסח לא חל עליו העשה מעולם ובמשהה חמצו בלאו העשה לא לקי מצד לאו שאין בו מעשה לכך דייק מכדי דכ"ע ס"ל חמץ משש שעות ולמעלה אסור כלומר גם ר"י במשנתנו דהכא ושמעינן לי' לר"י דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו במס' מכות דף ה' ע"ב בנותר יעש"ה ולדידי' קשה שפיר מנ"ל אי מיתורא דאך ביום הראשון קשה דלמא בא לנתק הלאוין באופן ששהה חמצו דבלאו העשה הוה לקי דלר"י לאו שאין בו מעשה לוקין עליו לכך הוצרך לנתק הלאוין דבל יראה וקשה שפיר מנ"ל ומשני הש"ס בדקדוק לפירוש הקונטרס תרי קראי כתיבא כלומר לאו מיתורא דקרא דרשינן אלא מכח רומיא דשני המקראות האלו כמו שפרש"י ז"ל ולשיטת התוס' אמר אביי דייק דאביי לשיטתיה דס"ל אין חד עשה מנתק תרי לאוין וממילא לא מצי לנתק כלל ומיותר אך ביום הראשון וע"כ דהיינו י"ד. אך לפ"ז קשה מהאי דלקמן דאי' דף כ"ח ע"ב חמץ בין לפני זמנו כו' אסור בהנאה דברי ר"י ודרש לפני זמנו מלא תאכל עליו חמץ עליו משעת שחיטת הפסח כו' ובהיות כן קשה מאי פריך מנ"ל הא ע"כ תשביתו דאמר רחמנא היינו קודם שש דאי לאחר שש כבר הוה אחר זמן איסורא ולא מצי לבטל לה ואיך קאמר רחמנא דיבטל וע"כ היינו זמן התירא שהוא קודם שש הרי הוכחה גדולה דמשמעותו דקרא בי"ד קודם שש בשלמא לפר"י דביטול מטעם הפקר ניחא אלא לפי' רש"י וסייעתו דמלשון תשביתו נפקא קשה בלא דברינו הנ"ל י"ל דהש"ס פריך להני דפליגי אר' יהודה וס"ל חוץ לפני זמנו מותר בהנאה וי"ל שפיר דקרא דתשביתו מיירי מליל ט"ו בין השמשות כמו שפרש"י לקמן או לר"י הגלילי דאמר חוץ בפסח מותר בהנאה ודייק דכ"ע ס"ל לאידך גיסא אף מאן דפליג אר"י בהך דחמץ לפני זמנו אסור כו' ולדידהו פריך מנ"ל משא"כ לדברינו האלה דלא פריך כ"א לר"י דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו קשה שפיר מאי פריך הלא י"ל דר"י לשיטתו דס"ל חמץ לפני זמנו אסור בהנאה ממילא בלא"ה מוכח דתשביתו היינו קודם זמן איסורו שהוא קודם שש כמש"ל ונ"ל דהנה הקשו תוס' לקמן לר"י דיליף לפני זמנו ולאחר זמנו ותו"ז מתלתא קראי מלא יאכל חמץ ולא תאכל עליו חמץ וכל מחמצת לא תאכלו קשה לחזקי' דס"ל דוקא היכ' דכתיב לא יאכל אסור בהנאה א"כ הכא דלא כתיב רק חד לא יאכל ומסברא מוקמינן לה על תוך זמנו ומנ"ל איסור הנאה בלפני זמנו ותירצו שם כיון דחד קרא משמע איסור הנא' שוב לא נחלק ביניהם

ובהיות כן י"ל דהש"ס פריך הכי כיון דפשטא דקרא אך ביום הראשון תשביתו אין במשמעותו סובל כ"א ט"ו א"כ קשה מנ"ל למיעקר קרא מפשטי' ולומר דהיינו י"ד נימא כפשטיה דקרא שהוא כניסת ליל ט"ו בה"ש ובאמת לפני זמנו מותר בהנאה דהלא טוב לנו לחלק המקראות ולומר דלאו כולהו בחדא מחתי' נאמר אלא היכא דכתיב לא יאכל במשמעו הנאה ובלפני זמנו דכתיב לא תאכל מותר בהנאה וממילא מצי עדיין לבטל לה שפיר ומשני אביי דע"כ הפירוש כך הוא מכח רומי' או יתורא דקראי אכמו שפירשו רש"י ותוס' ובזה נמלצה לחכי מאד דברי דבי ר"י תנא מצינו י"ד שנקרא ראשון רצונו דאין אנו מפקינן הקרא מידי פשטי' דכבר מצינו י"ד שנקרא ראשון ובהיות כן שוב שפיר אנו נשארים וקיימינן בהסברא דכיון דחד לא יאכל משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם ולפני זמנו אסור בהנאה וע"כ דקודם שש צריכים לבער כנ"ל. ומיושב נמי קושית תוס' דמן הסברא אנו דורשים הנהו הראשון לדרשות והראשון דגבי חמץ די"ד משמע כדי שנשאר בהסברא כיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם דאם נימא דהראשון דגבי חמץ משמע ט"ו מהכרח לומר דלפני זמנו מותר בהנאה ולחלק בין המקראות ע"כ טוב לנו למידרש הנהו תלתא הראשון לדרשות והראשון דהכא דגבי חמץ להורות דמשמעות י"ד כמ"ש בסמוך אולם עדיין קשה מאי משני אביי דאך ביום הראשון מיותר כפי' התוס' קשה דלמא לעולם אימא לך דאך ביום הראשון כמשמעו דהיינו דוקא ליל ט"ו וכנ"ל וא"ל ל"ל כלל קרא לזה ז"א דדלמא הא גופא קמ"ל קרא דאי לא הוה כתיב כלל אך ביום הראשון היינו מחזיקים בהסברא כיון דחד מהני קרא משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם וא"כ חמץ לפני זמנו אסור בהנאה ומוכרחים לבטל קודם זמן איסורא שהוא קודם שש כנ"ל לכך כתיב אך ביום הראשון להורות דתשביתו בליל ט"ו דלפני זמנו מותר בהנאה דאין דומים המקראות זה לזה כנ"ל בכדי שלא נצטרך להוציא מידי פשטי' משמעות דהראשון: