מאורי אש כא

אברהם בכל רכושם דהוי יאוש ושינוי רשות אבל לטעם הרא"ש כיון דלא מכרו ולא נתנו לו מדעתם לא היו שינוי רשות ויאוש בלא שינוי רשות ליכא למ"ד דקנה והיה חייב אברהם להחזיר מה שהוא בעין בידו אבל מה שאכלו הנערים אפילו לטעם הרא"ש הוא פטור מצד גזירת הכתוב והשיב את הגזילה וכו' וכנזכר בפוסקים ובמרובה דף ס"ח ע"ב אמר ר"י גנבה בנפש תוכיח שאין יאוש בעלים וחייב ופירש רש"י הגונב נפש ומכרו אין כאן יאוש שאין אדם מתייאש על עצמו ורחמנא חייבו אע"ג דלא אהני טעמו עכ"ל. הרי לפניך דגבי אדם עצמו אף שהוא ברשות אחרים אינו מתייאש לעולם וכן מצאתי בחידושי רשב"א בגיטין דף ל"ז ע"ב וזה לשונו. דלא שייך יאוש אלא בממונו אבל בגופו לא שייך יאוש וקאמר דביאוש גופו לא קני אלא למעשה ידיו אבל לא גופו א"כ הנפש ששללו לא שייך יאוש דאינהו גופייהו לא מייאשי לכך אמר המלך סדום תן לי הנפש והרכוש קח לך ר"ל בשלמא נפש ליכא גבייהו יאוש דאין אדם מתייאש אבל הרכוש קח לך דהרכוש שייך ביה יאוש הוי יאוש ושינוי רשות ושלך הוא ע"פ הדין דהיאוש היה תחילה ובהתירא אתי לידך. ואברהם חש דלמא טעמו של הרא"ש אמת כיון שהשיירא לא מכרו לו ולא נתנו לו מדעתם לא חשיב שינוי רשות לכך לא רצה ליקח גם מן השלל דלא מבעי הנפשות לכ"ע הם ברשותך דלא שייך בהו יאוש אלא אפילו גבי הרכוש כיון דלא נתנו לו מדעתם לא הוי שינוי רשות בלעדי רק אשר אכלו הנערים זה אין אני מחויב להחזיר לכ"ע מצד גזירת הכ' דוקא מה שהוא בעין חייב להחזיר אבל לא מה שאכלו וק"ל

במדרש רבה ארבעה הם שיצא להם מוניטין בעולם אברהם ואעשך לגוי גדול יצא לו מוניטין ומהו מוניטין שלו זקן וזקנה מכאן בחור ובתולה מכאן. ובפרק הגוזל קמא מטבע של אברהם זקן וזקנה מצד א' ובחור ובתולה מצד א' וכתבו התו' בב"ר דריש ואגדלה שמך שיצא לו מוניטין בעולם ומהו מוניטין זקן וזקנה מכאן וכו'. ולכאורה איכא חילופי גרסאות דלפירש התוספ' דריש בב"ר ואגדלה שמך. ובמ"ר דריש ואעשך לגוי גדול ונראה ליישב דמר אמר חדא כו' ולא פליגי. דרש"י פי' בחור ובתולה יצחק ורבקה זקן וזקנה אברהם ושרה ומהרש"א כתב דיותר נראה לפרש כולה על שם הנס שאחר שנעשו זקנים כמ"ש ואדוני זקן ואני זקנתי חזרו לימי נעורים דהיינו שנעשו הם בחור ובתולה כמ"ש אחר בלותי היתה לי עדנה. הרי לפירוש המהרש"א עיקר הנס שהיו זקנים וחזרו לימי נערים להוליד תולדות ועי"ז יצא לו מטבע בכל עולם וא"כ יתפרשו שני גרסאות לכוונה אחת לפי גירסא דידן אברהם יצא לו מוניטין דכתיב ואעשך לגוי גדול ר"ל שנתבשר על בשורת הזרע שיחזירו לימי נעורים יצא לו מוניטין ומה מוניטין שלו זקן וזקנה מכאן בחור ובתולה מכאן ר"ל שלאחר ימי הזקנה נעשה להם נס כבחור ובתולה וזה מוניטין שלו שיצא לו שם בכל העולם. ולמאן דגריס ואגדלה שמך שיצא לו מוניטין בעולם ומהו מוניטין זקן וזקנה מכאן כו' נמי לכוונה זו נתכוון. דאיתא במ"ר אמר הקב"ה בה"א בראתי את העולם הריני מוסיף ה"א על שמך ואתה פרה ורבה עכ"ל. נמצא ע"י שהגדיל הקב"ה שמו והוסיף לו ה"א זכה לפריה ורביה וחזרו לימי נעורים א"כ דריש שפיר ואגדלה רצה לומר אגדל שמך ואוסיף לך ה"א שתזכה לפריה ורביה ותחזרו לימי נעורים ע"י כן יצא לו מוניטין בעולם מהו מוניטן זקן וזקנה מצד א' כו' שנתבשר במילת ואגדלה שמך שיחזרו לימי נעורים ונעשו מזקן וזקנה כבחור ובתולה ושניהם לדבר א' נתכוונו וק"ל

במדרש והביאו רש"י ז"ל ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם ואברכך זה שאומרים כו' יכול יהיו חותמין בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין ולא בהם ויש לדקדק איך מרומז זה במילת והי' ברכה דלמא קאי אמאי דסיים ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב ובו חותמין ונ"ל לומר דאיתא בפרק כיצד מברכין דף מ' ע"ב דאר"י כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וכתבו התוס' שרב אלפס פסק כר' יוחנן וברכות של שמנה עשרה אין בהם מלכות כיון דאין באים בפתיחה וחתימה אין שייך מלכות אבל אלהי אברהם הוי כמו מלכות. דאברהם אבינו המליך הקב"ה על כל העולם שהודיע מלכותו עכ"ל. א"כ מרומז שפיר בפסוק ואעשך לגוי גדול שאומרים אלהי אברהם וע"כ משום שהוא המליך הקב"ה על כל העולם שהודיע מלכותו הוי כמו שמזכירין מלך בברכה זו א"כ ע"י אברהם נחשבה הברכה לברכה דאי לא הוי אברהם שהודיע מלכות לבניו ולכל עולם ל"ה חשיב לברכה משום דלא נזכר מלכות ולכך קאמר שפיר יכול יהי' חותמין בכולן ת"ל והי' ברכה ר"ל שע"י יהי' ברכה בי"ח א"כ אתה הוא הגורם שיחשב לברכה וא"כ והי' ברכה שבך חותמין שאתה הוא העיקר הגורם להיות ברכה בי"ח ברכות אבל אינך שלא הודיעו מלכותי לא נחשבה שיהי' ברכה על ידיהם בברכת י"ח וק"ל

גמרא פ"ק דר"ה אר"י ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה. ואר"י חייב אדם להקביל פני רבו ברגל כו'. ואיכא לתמוה איך שייכי' שתי מימרות של ר' יצחק זה לזה. ונ"ל ומתוך דברינו יתיישבו פסוקי' בפרשת ואתחנן אעברה נא ואראה את הארץ הטובה כו' רב לך אל תוסיף כו' כי לא תעבור את הירדן הזה. ובגמרא דסוטה בפ"ק רב לך רב יש לך ומני יהושע. ולכאורה איכא למידק וכי בשביל שיהושע נעשה רבו לא יבא משה לא"י שהרי משה לא בקש שום גדולה רק לקיים מצות התלוים בארץ ועיין במ"ש בפ' ואתחנן ישוב להמשך הפסוקים. וראיתי בס' פטירת משה והובא בס' חלק שמעון וז"ל אמר משה הנחני אצל בני גד ובני ראובן ותהי' נפשי כאחד מהם ויהושע יעמוד ויעלה לא"י. א"ל הקב"ה א"כ אתה עושה תורתך פלסתר שכתבת ג' פעמים בשנה יראה כל זכורך כשיראו ישראל שאינך עולה לרגל מה יהיו אומרים ומה משה שנכתבה התורה ע"י אינו עולה לרגל אנו עאכ"ו. והנה משה לאחר שאמר לו הקב"ה לא תעבור את הירדן לא יכול לעלות לרגל ולעבור את הירדן אבל קודם שאמר לו הקב"ה לא תעבור את הירדן היה ביד משה לעלות לרגל ולקיים מצות ראי'. ואיכא למידק הלא כתבו המפרשים ובראשם הר"א מזרחי בפרשת חוקת דבמלת לכן לא תביאו את הקהל משמע לא תביאו כדרך המנהיגי' אבל הם בעצמם יכולים לבוא כשאר העם א"כ איכא למידק מדוע לא הועיל תפלת משה לבטל הגזירה אף אם נאמר שהי' גזר דין שיש עמו שבועה מ"מ לדברי המזרחי לא הי' קאי אלא שלא להכניס דרך המנהיגין אבל לכנוס כאחד משאר ישראל למה לא הועילה תפילתו לבטל הגזירה הלא צדקה וצעקה מבטלת גזר ונ"ל לומר דמש"ה התפלל אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון והר הטוב הזה זו ירושלים והלבנון זה בית המקדש. כונתו היה שאף שנגזר עליו בשבועה לכן לא תביאו את הקהל הזה יש לומר שבלשון זה משמע שלא יכניס ישראל כדרך המנהיגים אבל לכנוס כאחד משאר ישראל לא נגזר עליו. וזה הוא סמיכות הפרשה דכתיב למעלה ואת יהושע צויתי בעת ההיא וגו' לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם ואתחנן אל ה' בעת ההיא ר"ל לאחר שנתמנה יהושע שהוא יכניס ישראל לארץ סבר שיש לו פתחון פה שנתקיימה שבועתו של הקב"ה במה שאמר לא תביאו את הקהל הזה ר"ל כדרך המנהיגים אבל לכנוס לבד כדרך שאר ישראל לא נגזר עליו ולכך ביקש עכשיו שהעמיד פרנס אחר אעברה נא ואראה את הארץ ר"ל אעברם נא כדרך שאר בני ישראל ואמר ואראה את הארץ בלשונו לבקש בלשון ואראה שיקיים מצוה ראיה לראות ירושלים ובה"מ והקב"ה השיבו ויאמר ה' אלי רב לך רב יש לך ומני יהושע בשביל זה אי אפשר לך לכנוס לבר ואף לקיים מצות ראיה וכבר כתבנו בסדר ואתחנן מזה ונתחדש לי טעם הישן דאיתא ר"פ קמא דקדושין והביאו הב"י ביו"ד סי' ר"ב הר"מ מרוטנבורג מיום שעלה לגדולה לא רצה שיבא לפניו אביו שלו וגם הוא לא קיבל פני אביו וטעמא דמילתא משום דמבעי' לן בש"ס בנו והוא רבו מה שיעמוד לפני אביו וכן מבעי' לן אם אביו חייב לעמוד לפני בנו ולא איפשוט ופסק הרא"ש ששניהם מחויבים לעמוד זה בפני זה והרמב"ן פסק שאביו אינו חייב לעמוד ולכן לא רצה מהר"ם שיבא אביו לפניו ולא הוא לפני אביו וכדי שלא יהי' זלזול לאחד או בכבוד אביו או בכבוד התורה ואני אמרתי שע"כ אביו של מהר"ם לא הי' במקום בנו משום דאמרינן בפרק הישן דאמר ר"א משבח אני את העצלנים ברגל ופריך אינו והאמר ר' יצחק שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל ומשני לא קשיא הא דאזיל ואתי ביומא הא דלא אתי ואזיל ביומא ופירש"י כגון עיר שבתוך התחום או ע"י עירוב. וא"כ מהר"ם הי' רוצה לצאת ידי שמים האיך עשה ברגל שהרי אביו הי' חייב לקבל פני רבו אלא ע"כ שלא הי' דר במקומו והי' רחוק ממנו שלא הי' יכול לבא על ידי עירוב והיה פטור מלקבלו והנה מהר"ם הי' יכול לתקן זה אבל משה לא הי' יכול לתקן דאי' משה היה דינו כדין אב לכל ישראל משום דכל המלמד לבן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו ויהושע נעשה רבו הוי הדין כמו שיש לו בנו ובנו נעשה רבו שאסורים להיות במקום אחד שלא יהא זלזול לאחד ולגבי משה אי אפשר