מאורי אש רח

שבות משום צערא דבמקום צער לא העמידו דבריהם א"כ אין חילוק בין אבר שיש בו ביטול מצוה בין אבר שאין בו ביטול מצוה נמצא אם הי' חושש בשתי אזניו הי' מותר לרפאות אותו בדבר שבות דרבנן בין אם נימא דבמקום ביטול מצוה התירו שבות או אם נימא דבמקום צערא לא גזרו רבנן. והטור א"ח סי' שכ"ח כתב בחולי שאין בו סכנת אבר נסתפק אבי אדוני הרא"ש אם מותר לחלל עליו השבת בשבות דאית בי' מעשה דשמא לא התירו אלא אמירה לעו"ג אבל לא שבות דאית בי' מעשה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בחולה שאין בו סכנה עושי' בו כל צרכו ע"י עו"ג ואם הי' צריכין לדברים שאין בהם מלאכה עושין אפילו ע"י ישראל לפיכך מעלין אזנים ואונקלי בשבת וכתב הב"י איכא למידק היכי מצי למימר דלהרמב"ם שרי שבות הנעשה ע"י ישראל שא"כ איך כתב שכוחל עיניו מן העו"ג בשבת מאי איירי מן העו"ג אפילו מישראל נמי שרי הרמב"ם כיון דכוחל לא מיתסרה אלא מדרבנן כדאיתא בסוף פ' המצניע והרב המגיד כתב וז"ל כבר נתבאר בדברי רבינו שכל שבות מותר בחולי שאין בו סכנה כיון שהוא חולי כולל כל הגוף בין שבות דעו"ג בין שבות הנעשה ע"י ישראל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפי' שבות וזה טעם שלא הותר לכחול אלא ע"י העו"ג אע"פ שאין במכחול אלא משום שבות אבל במלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפי' בסכנת אבר אחד אלא בסכנת נפשות מתוך דבריו נראה שנתישב ספק זה דהא דשרינן שבות הנעשה ע"י ישראל אע"פ שאין בו סכנה היינו דוקא בחולי הכולל כל הגוף ולפ"ז נראה דהעלות אזנים ואונקליהם לחולאים הכוללים כל הגוף שאל"כ לא הי' מותרים לעשות ע"י ישראל ע"כ והאחרונים האריכו בדבר זה לפרש דברי הרמב"ם איך הוא מיושב הברייתא דפ' מפנין עיין בט"ז לא"ח ואיתא בגמ' דיומא דף פ"ה מנין לפקוח נפש שדוחה שבת וילפינן כ"א לימודים וחדא מינייהו דכתיב לעיל ושמרו בני ישראל את השבת אמרה התורה חלל שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה ושמואל יליף מדכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ואמרינן לכולהו אית ליה פירכא אשכחן ודאי ספק מנ"ל לבר מדשמואל לית לי' פירכא ופירש רש"י דשמואל לית לי' פירכא אשר יעשה אדם המצוה שחי בהם ודאי ולא שיבא בעשיתו לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק נשמע מזה דאי ספק נפשות דוחה שבת ע"כ א"א למילף משום לימוד אלא מוחי בהם ואין הטעם בשביל שישמור שבתות הרבה וע"כ צריכין אנו לומר משום דבמקום צערא לא גזרו רבנן וכבר הקדמנו אי פשטי' דקרא דלמען ישמעו משמע שילמדו ויבינו ע"כ חרש באזנו אחת חייב. והש"ך על התורה כתב ותשמע הארץ תשמע לשון הבנה שיבינו בארץ וכל מה שבתוכה שלא ישנו מדותם

ובזה נבין דברי המדרש הנ"ל האזינו השמים ותשמע הארץ וע"כ פשטי' דקרא לשון הבנה כמ"ש הש"ך על התורה ותשמע הארץ לשון הבנה שיבינו בארץ וכל מה שבתוכה שלא ישנו מדותם וא"כ ע"כ למען ישמעו נמי לשון הבנה וא"כ מוכרחים אנו לומר למען תקרא באזניהם ע"כ אוזן לכל אחד וחרש באזנו אחת חייב ע"כ בראי' ובהקהל ומספקא ליה הא דהתירו לרפאות בסכנת אבר משום שיקיים המצות והכא ליכא ביטול מצוה או דילמא טעמא דמשום צערא לא גזרו רבנן ולכך אמר הלכה אדם מישראל שהי' חושש באזנו ר"ל באוזן אחת בשלמא אי הי' חושש בשתי אזנים דבודאי חרש בשתי אזנים פטור א"כ בודאי מותר לרפאותו ר"ל רפואה שאין בו מלאכה ממש אי טעמא משום שישמור המצות או טעמא משום במקום צערא לא גזרו רבנן ושרי אבל עכשיו דס"ל דחרש באזנו אחת חייב א"כ מספקא לי' אי דהתירו שבות לרפאותו בשביל סכנת אבר משום שיקיים המצות או משום במקום צערא לא גזרו בי' רבנן לכך דייק באזנו מהו מותר לרפאותו ר"ל בדבר רפואה משום שבות אם מותר לעשות ע"י עצמו או לא פשיטא לחלל שבת במלאכה גמורה אסור אפילו בסכנת אבר אלא מבעי' לי' מה שמותר לרפאותו דבכלל רפואה משמע אפי' רפואה דאית בי' משום שבות והשיב לו כך שנו חכמים כל ספק נפשות דוחה את השבת וע"כ אין לנו לימוד על ספק אלא מוחי בהם ולא שימות בהם א"כ עיקר קפידא בשביל חי אדם לא בשביל שישמור מצות א"כ בודאי הא דהתירו שבות גבי סכנת אבר משום דלא העמידו דבריהם במקום צערא א"כ אין חילוק בין אבר לאבר ולכך קאמר ומכת אוזן אם סכנה היא ר"ל סכנת אבר מרפאין אותו בשבת ר"ל דבר שהוא משום רפואה מותר לעשות אפילו ע"י שבות דאית בי' מעשה ולא מלאכה גמורה אך שלא יקשה לו קושיית הרב המגיד הלוא אף בסכנת אבר אין מרפאין אותו בשבת אלא ע"י עו"ג א"כ למה התירו שבות דאית בי' מעשה וע"כ צריכין אנו לומר חילוק של הרב המגיד דחולה הכולל כל הגוף שרי אפילו שבות דאית בי' מעשה ולכך אמר ר' לוי האוזן הזה כקנקלי וכו' כך האוזן מחי' כל הגוף של אדם והוי כחולה הכולל כל הגוף ומותר לרפאות בשבת אפילו בשבות דאית בי' מעשה ולא מלאכה גמורה וק"ל

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב וגו' ופי' רש"י תורה שנתתי לישראל שהוא חיים לעולם כמטר הזה שהוא חיים לעולם כשעירי' לשון רוח סערה מה הרוחות הללו מחזיקין את העשבין ומגדלין אותן אף דברי תורה מגדלין את לומדיהן וצריכין אנו ליתן טעם לשבח למה המשיל התורה לטל ולמטר ולרוחות ואגב נבין גמ' דגיטין דף ל"א ע"ב רב הונא ורב חסדא הוי יתבי חליף ואתי גניבא לקמייהו אמר חד לחברי' ניקום מקמי' דבר אוריין הוא אמר ליה אידך ומקמי' פלגא' ניקום כי אתו לגבייהו אמר להם במאי עסקתם אמרו לו ברוחות ויש לדקדק הלא לא מצינו שאמרו איזה דבר או פילפלו ברוחות ונקדים גמרא דתענית דף ז' תניא היה ר' בנאי אומר כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים שנא' עץ חיים למחזיקים בה וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות שנא' יערוף כמטר לקחי ואין עריפה אלא הריגה שנא' וערפו שם העגלה בנחל וביומא דף ע"ב ע"ב א"ר יהושיע בן לוי מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה הרי שתורה היא טובה מאד אבל משתנות לפי מעשה בני אדם אם הוא לומד לשמה נעשית סם חיים ואם לומד שלא לשמה נעשית סם המות ובגמ' דתענית שם רבא רמי כתיב יערוף כמטר לקחי וכתיב תזל כטל אמרתי אם תלמיד חכם הגון הוא כטל וא"ל עורפהו כמטר ופירש"י עורפהו כמטר הורגהו ובדף ג' ע"ב שם דרוחות לא מעצרי דאמר קרא כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם נאם ה' כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל ופריך ולא מעצרי והתניא ר' יוסף ועצר את השמים מן העבים ורוחות או אינו אלא מן המטר כשהוא אומר ולא יהיה מטר הרי מטר אמור הא מה אני מקיים ועצר את השמים מן העבים ורוחות קשיא רוחות ארוחות ומשני רוחות ארוחות לא קשיא הא ברוח מצויה הא ברוח שאינו מצויה ופירש"י בשאינו מצויה כתיב ועצר ואיתא שם תנא דעבים ורוחות שניות למטר היכי דמי אמר עולא ואיתימא רב יהודא זיקא דבתר מיטרא ופריך למימרא דמעליותא היא והכתיב יתן ה' מטר ארצך אבק ואפר ואמר עולא ואיתימא רב יהודה זיקא דבתר מיטרא לא קשיא הא דאתא ניחא הא דאתי' רזיא ופירש"י דאתא ניחא בנחת אינו מעלה אבק רזיא בכח הרי להדי' אם הרוח בא אחר המטר בכח הוא לקללה וע"כ הא דכתיב ועצר את השמים מן הרוח ברוח שאינו מצויה משמע דרוח שאינו מצויה הוי בכלל ברכה וע"כ צריכין אנו לומר קודם הגשמים הוא בכלל ברכה וזה שרמזה לנו התורה יערוף כמטר לקחי בת"ח שאינו הגון ותזל כטל אמרתי בת"ח הגון יהי' כשעירים ר"ל כרוח סערה (וכן פירש"י לשון רוח סערה כתרגומו כרוחי מיטרא מה הרוחות הללו מחזיקין את העשבים ומגדלין אותן אף דברי תורה מגדלי את לומדיהן) שהוא רוח שאינו מצויה וכרביבים עלי עשב ר"ל שמתחילה הרוח ואח"כ הרביבים הגשמים ובאים לברכה ורוח מחזיק את העשבים ומגדל אותן כן ת"ח הגון התורה מגדלתו משא"כ אם באו הרביבים ר"ל הגשמים תחילה ואח"כ בא הרוח סערה הוא לקללה נמצא אנו למידין דת"ח הגון נמשל לרוחות שמגדלות העשבים ומחזיקות אותן אף דברי תורה מחזיקות ומגדלות לת"ח:

וזה הי' הויכוח בין רב הונא לרב חסדא דחד אמר ניקום מקמי' דבר אוריין הוא ר"ל שהוא בעל תורה וכמו שהרוחות מגדלות את העשבים כן דברי תורה מגדלות לומדיהן א"כ צריכין אנו לכבדו וחד אמר ומקמי' פלגא ניקום שהוא ת"ח שאינו הגון ות"ח מרבים שלום בעולם אבל כיון שהוא בעל מחלוקת כמו שהרוחות לפעמים מכלות את העשבים ואינו מגדלות אותם כמו זיקא דבתר מיטרא כן ת"ח שאינו הגון מכלות הבריות ומביאים רעה לעולם ולכן כשבאו לקמייהו אמר להם במה עסקתם השיבו לו ברוחות שדברי תורה נמשלו לרוחות שלפעמים מגדלות העשבים ולפעמים מכלות העשבים כן בת"ח אם ת"ח הגון הוא צריכין אנו לכבדו כמו הרוחות שמגדלות העשבים ואם ת"ח שאינו הגון הוא נמשל לרוחות רעות וטללים רעים שמכלות העשבים כן אין אנו צריכין לכבדו וק"ל: