מאורי אש רז

כתנות פרשת האזינו אור

במדרש רבה פ' האזינו הלכה אדם מישראל שהיה חושש באזנו מה שהיה מותר לרפאותו בשבת כך שנו חכמים כל שספק נפשות דוחה את שבת וזה מכת אוזן אם סכנה היא מרפאים אותה בשבת ר' לוי אומר האוזן לגוף כקינקל לכלים שכן הקינקל כמה כלים נותנים עליו ואתה נותן מוגמר תחתיו וכולם מתעשנים כך מאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם הזה וע"י אוזן כולם חיים מנין שנא' שמעו ותחי נפשיכם ע"כ. המדרש הזה תמוה חדא יש לדקדק שהוא שואל מה שיהי' מותר לרפאתו והשיב לו כך שנו חכמים כל ספק נפשות דוחה את שבת הוי ליה למימר אם מכת אוזן ספק סכנת נפש דוחה שבת התחיל בספק ופשט בודאי שמסיים וזו מכת אוזן אם סכנה היא ועוד דהל"ל אם סכנה מחללין עליו שבת וקאמר מרפאין אותו בשבת ועוד יש לדקדק למה שאל על אוזן ולא על אבר אחר ועוד דנקט לשון יחיד מי שחושש באזנו ולא נקט שחושש באזניו ועוד דברי ר' לוי אינם מקושרים ומחוברים בתשובה על שאלה זו ולישב כל הדקדוקי' אלו צריכין אנו להקדים גמ' דחגיגה דף ג' דילפינן חרש המדבר ואינו שומע או אלם ששומע ואינו מדבר שפטור מן הראי' דילפי' ראיה ראיה מן הקהל דכתיב התם למען ישמעון ולמען ילמדון ותני' למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע ולמען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר ופריך למימרא דכי לא משתעי לא גמור והא הני תרי אילמא דאיתסו ואשתכח דהוו גמירי ספרא וספרי וכולה תלמודא אמר מר זוטרא קרי ביה למען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר א"ר תנחום חרש באזנו אחת פטור מן הראי' שנא' באזניהם ופריך הש"ס והא האי באזניהם מבעי ליה באזניהם דכל ישראל ומשני ההוא מנגד כל ישראל נפקא ליה ופריך אי מנגד כל ישראל הא אע"ג דלא שמעו כתב רחמנא באזניהם והוא דשמעו ומשני ההוא מלמען ישמעו נפקא ע"כ הגמרא וכ' התו' ד"ה אע"ג שלא שמעו שהם רחוקים אבל אם הי' חרשין ממעטינן מבאזניהם ודברי התו' קשה להולמן דהא אכתי לא ידעינן מבאזניהם והרב בספר רצוף אהבה רוצה למחוק בדברי התו' ולהגי' וגם מהרש"א נדחק בדבריהם ונראה לי לישב דבריהם ואגב נבאר דבמאי פליגי מר זוטרא דתירץ לעיל קרי ביה למען ילמדו ורב אשי הכריח פי' זה מקרא גופא דודאי למען ילמדון לאחרים דאי ס"ד אילם לא גמי' האי מלמען ישמעון נפקא ופרש"י דאנן סהדי דטעמא דחרש משום דלא גמיר הוא שלא יבין כל מה שאומרים לפניו למה לי תו למיכתב למען ילמדו למעט למי שלא גמר אלא ע"כ דפירוש הוא למען ילמדו שיכול ללמד עם אחרים וכ' התו' ד"ה מלמען ישמעון נפקא פשטא דקרא משמע האזינה והבין שיבין מה שילמדהו הילכך מה לנו שישמע כיון דלא גמר ממעטי' ליה שפיר עכ"ל ולכאורה יש לדקדק מנ"ל דממעטינן חרש בשביל שאינו יכול להבין ללמוד דילמא הטעם דמצוה לשמוע דברי התורה אף שאינו מבין דהא אמר רבא פ"ק דאלילים דף י"ט ע"א לעולם ליגרס אינש אע"ג דלא ידע מאי קאמר ולכך פטרה התורה חרש שאינו שומע שאינו בר לימוד אבל אילם שהוא שומע ואינו מדבר שהוא בר שמועה אף דלא ידע ליגמור דילמא יתחייב במצות שמיעה כמו נשים וע"ה דיוצאים בשמיעה במגילה וא"כ איצטרך למען ילמדון ונראה דמר זוטרא ורב אשי מחולקים במאי דכתבו התו' ד"ה חרש באזנו אחת בירושלמי א"ר יוחנן בעי חרש באזנו אחת מהו א"ר יוסי בר אבין פלוגתא דר"י ורבנן דתני ר' יוסי ולבני אהרן תעשה כתנות רבנן אמרי שתי כתנות לכל אחד ואחד ר' יוסי אומר חד כתנות לכל או"א ה"נ באזניהם שני אזנים לכל א' ר"י אומר אוזן לכל או"א עכ"ל נמצא לר"י ילפי' חרש בשתי אזנים מבאזניהם ע"כ איתר לי' למען ישמעו וע"כ למען ישמעו פירושו ל' הבנה אבל מר זוטרי ס"ל כרבנן וכר' תנחום דחרש באזנו אחת פטור ויליף מאזניהם שתי אזנים לכל או"א ואיצטריך למען דלא נימא מנגד כל ישראל אע"ג דלא שמעי ואיצטרך למען ישמעו וע"כ איתר באזניהם נילף אפילו חרש באזנו אחת פטור וע"כ צ"ל דלא הקפיד התורה על הבנה דהא חרש באזנו אחת דבר הבנה אפ"ה פטור וע"כ מטעם בעל מום הוא דפטרה רחמנא א"כ ה"א אילם שאינו מדבר כיון דאין לו מום באזניו לחייב כתבה רחמנא למען ילמדון דבעינן נמי בר לימוד ואינו מוכח מקרא גופיה למען ילמדון לאחרים ולכך תי' מר זוטרי דממעשה דהני תרי אילמי' מוכרחים אנו לקרות למען ילמדון לאחרים שהקפידה התורה על אילם אף ששומע בשתי אזניו מ"מ פטור מחמת שהוא בעל מום שאינו יכול ללמוד עם אחרים

והשתא יתבארו ג"כ דברי התוס' על נכון דזה הוא דבר אמת בתוס' בד"ה אע"ג דלא שמעי' דהתוס' אזלי לשיטת' שכתבו למעלה דחרש באזנו אחת פלוגתא ר' יוסי ורבנן דלרבנן הוי משמעות באזניהם חרש באזנו אחת פטור ולר' יוסי אוזן לכל אחד א"כ חרש באזנו אחת חייב בראי' דהא יש לו אוזן אחד א"כ לרבנן יש במשמעות אזניהם לפטור חרש באזנו אחת ולר' יוסי יש במשמעות לחייב באזנו אחת וזה דוקא אם אנו דורשים באזניהם למעוטי חרש דרשינן למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' וא"כ ר' תנחום ס"ל כרבנן ויליף ממשמעות באזניהם למעוטי חרש באזנו אחת וע"ז פריך המקשה והא מבעי לי' באזניהם דכולה ישראל ולא אתי כלל למעוטי חרשין אלא שישמעו ישראל למעוטי שלא יקרא התורה שלא בפני ישראל ותירץ לו המתרץ האי מנגד כל ישראל נפקא ופריך המקשה אי מנגד כל ישראל הוי אמינא אע"ג דלא שמעי כתב רחמנא באזניהם והוא דשמעו וע"ז כתבו התוס' דפריך המקשה אע"ג דלא שמעו מחמת שהן רחוקים ואתי למעט באזניהם שיקרא באופן שהם קרובים שיכולים לשמוע ולא ממעטינן כלל חרש מאזניהם ואין לנו מיעוט על חרש באזנו אחת אבל ליכא למימר דפריך המקשה אע"ג דלא שמעו שהם חרשים אבל אם הי' חרשים ממעטינן מבאזניהם א"כ ממילא נמעט חרש באזנו אחת ממשמעות דבאזניהם כרבנן א"כ לא פריך המקשה מידי דהא ממילא נלמד למעט חרש באוזן אחת ממשמעות דבאזניהם אלא ע"כ פריך המקשה דאי מנגד כל ישראל הוי אמינא אע"ג דלא שמעו מחמת שהן רחוקים ואזניהם אתי למעט שיקרא משנה התורה בפניהם שישמעו אבל לא אתי למעט אוזן לכל אחד למעוטי חרשים וזה ברור ואמת לאמיתו של תורה

והנה בקרא לא מסיימי אי כרבנן אי כר' יוסי ונ"ל להכריח כיון דלא שמעו לא גמר מלמען ישמעו נפקא כדמפרש רב אשי ואם אמרינן דטעמא דלא ישמעו משום דלא גמר הוא שלא יבין כל מה שאומרים לפניו א"כ ע"כ מוכרחים אנו לומר דחרש באזנו אחת חייב דאל"כ קשה איך מפרש הקרא מקרא התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם למען ישמעו שהוא לשון הבנה שיבין מה שילמוד והא חרש באזנו אחת אף שהוא שומע ומבין פטור אלא ע"כ חרש באזנו אחת חייב ולא אתי למעוטי אלא שלא תאמר מנגד כל ישראל אע"ג דלא שמעי קמ"ל למען ישמעון והוא דשמעו דמצוה לשמוע אף שאינו מבין וחרש ילפינן מבאזניהם וחרש באזנו אחת חייב שהוא יכול לשמוע והנה בפסוק אין הכרע אי למען ישמעו הפירוש שיבינו וילמדו או מצות שמיעה בלבד והנה אליבא דכ"ע מודו דהשתא דכתיב באזניהם ולמען ישמעו שלא עמדו ישראל מרחוק. ואיתא במדרש משה קודם מיתה הי' קרוב לשמים ורחוק מן הארץ היה אומר האזינו השמים ואדברה כמי שמדברים למי שקרוב לו ולארץ אמר ותשמע ארץ אבל ישעי' שהי' רחוק מן השמים וקרוב לארץ אמר שמעו שמים והאזינו ארץ ולפ"ז יקשה על משה איך הי' אומר לישראל שיהי' קרובים אליו למען ישמעו הי' לו לומר למען יאזינו אלא ע"כ האי למען ישמעו הוא לשון הבנה שילמדו וכן פי' רש"י בפ' מקץ תשמע החלום משמע לשון הבנה והאזנה כמו שומע יוסף אשר לא תשמע לשונו א"כ מוכח מזה דחרש באזנו אחת חייב בראיה ע"כ שאלה הלכה אדם מישראל משום דאמרתי דיש נפקותא רבה אם חרש באוזן אחת חייב בראייה או פטור מן הראייה דאיתא בפ' מפנין דף קכ"ט עי' שמרדה מותר לכחלה בשבת סבר מיני' הני מילי דשחיקי סמנים מאתמול אבל מישחק ואתויי לא א"ל ההוא מרבנן לדידי מפרש לי מיני' דר"י דאפילו מישחק ואתויי מר"ה נמי משום דשוריינא דעינא בליבא תליא ומזה למדו הפוסקים דאפילו בסכנת אבר אסור לעשות רפואה במלאכה דאורייתא אבל לרפאות בשבות דרבנן שרי לרפאות ולפ"ז מכת אוזן אפילו יש סכנות אבר אסור לרפאות במלאכה דאורייתא ובשבות דרבנן הוא מותר א"כ מאי מספקא להו אלא נראה דהא איכא למידק למה התירו שבות בסכנת אבר הלוא מצינו שהעמידו דבריהם אפילו במקום כרת למה התירו כאן אלא נראה דמצינו כל דתיקון דרבנן כעין דאורייתא תיקון וחילול שבת דהתירה התורה כדאיתא ביומא דף פ"ה ע"ב א"ר שמעון בן מנסיא ושמרו בני ישראל את השבת אמרה התורה חילל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה א"כ התורה התירה חילול שבת כדי לקיים מצות הרבה א"כ אי חרש באוזן אחת פטור מן הראיי' י"ל דהתיר' השבות כדי שיתחייב במצות ראיי' כמו גבי עין דסומא פטור מן הראיי' ה"נ אם נימא דטעמא דהתירו שבות משום קיום המצוה י"ל דוקא באבר שיש בו סכנת ביטול מצוה כמו דפיקוח נפש דוחה משום שישמור מצות אבל אם נימא דפקוח נפש דוחה את השבת משום דכתיב וחי בהם וצריכין אנו לומר הא דהתירו חכמים