מאורי אש יח

אבר דאסור להקרבה בסיני נילף בק"ו מבני נח דמי איכא מידי דלב"נ אסור ולישראל שרי ותירצו התוס' שם שני תירוצים האחד דאי לא הוה נישנית מח"א בסיני והיינו בקרא דמן העוף ולא כל העוף למעט מח"א ה"א דגבי עופות מותר מח"א לישראל כיון דחזינן דנאסר לגבוה לישראל גם שארי מומים ואמרינן תמות וזכרות בבהמות ואין תמות וזכרות בעופות א"כ כיון דהותרו עופות גבי שארי מומין ויצאו מכלל בהמה ה"נ לענין מחוסר אבר קמ"ל קרא דמן העוף לאסור מח"א גם בעופות ועוד משום דאי לא הוה נישנית מח"א בסיני הוה הדרן לכללן דכ"מ שנאמר' לב"נ ולא נישנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ יעו"ש היטב ולשני תירוצים האלה יש להעיר קושיא דמנ"ל באמת דגם עכשיו מח"א אסור להקרבה לב"נ דלמא ליש אל נאמרה ולא לב"נ והא דנישנית מח"א בסיני למלתייהו הוא דנישנית משום דכשנתנה לנו התורה נאסר גם שארי מומים לישראל לגבוה וגבי עופות הותר לנו מומים וה"א כמו דשארי מומים הותרו בעופות ה"ה נמי מח"א קמ"ל דמן העוף ולא כל העוף דגם בעופות נאסר מח"א ולעולם אימא לך לישראל לחוד נאמרה ולא לב"נ. וכזה אמרינן בסנהדרין דף נ"ט דפריך והרי מילה ופו"ר שנאמרה לב"נ ונישנית בסיני ואפ"ה לישראל נאמרה ולא לב"נ ומשנינן שם האי למלתייהו הוא דנישנית כו' הרי להדיא דאם יש לנו איזה סיבה לומר עליה דמש"ה נישנית בסיני אנו תולין בה ואומר' לישראל נאמרה ולא לב"נ א"כ ה"ה הכא די"ל דנישנית בסיני בשביל עופות נימא דרק לישראל נאמרה ולא לב"נ. ואנו רואים דר"א פסיק למלתי' ואומר מניין למח"א שאסור לב"נ משמע דקאי על אחר מתן תורה וכן בסוגיא דע"ז דסתם קאי על מתני' ואומר אינהו דמח"א אית להו כו' הרי להדיא דגם עתה אסר ר"א מח"א לב"נ ולכאורה י"ל כיון דאנו חזינן דנשנית טריפה בסיני ובודאי לזה ולזה נאמרה כ"ש מחוסר אבר דנאסר גם לב"נ דטריפה ודאי ליכא שום סברא לומר עליה למלתייהו נישנית וע"כ לזה ולזה נאמר כ"ש מח"א דהא מחוסר אבר מאיס טפי לגבוה כסברת תוספות בע"ז ואולי יאמר בזה דמש"ה הביאו תוס' בע"ז זה הסברא דמק"א מאיס טפי לגבוה ובמכילתן השמיטו זאת כאשר הבאתי לעיל דבריהם הנאמרים הכא והתם משום דבע"ז חידשו התוס' הסברא הנ"ל דה"א דהותרו עופות גם לענין מח"א כמו שהותרו לענין שארי מומין ובהיות כן יקשה מנ"ל דמח"א לזה ולזה נאמרו לכך כתבו תוס' שם דמח"א מאיס טפי לגבוה מן טריפה וא"כ י"ל דהוה מח"א דאסור לב"נ כ"ש מטריפה ויעויין לעיל מזה משא"כ במכילתן לא נחתו תוס' להסברא כיון דהותרו מומים בעופות הותרה נמי מח"א. ובלא"ה לק"מ קושיתנו הנ"ל ע"כ לא הוצרכו תוס' במכילתן להסברא דמח"א מאיס טפי לגבוה רק דממעטין יותר טריפה דליכא קיום עולם כולא האי

אולם עדיין אנו צריכים למודעי לפמ"ש התוס' במסכת ע"ז דנח לא הוזהר אלא על טריפה הניכרת דטריפה שאינה ניכרת אין אנו יכולין להבחין יע"ש א"כ הדרא קושיא לדוכתן לר"א מנ"ל דמח"א אסור לב"נ דילמא לישראל נאמרה ולא לב"נ ולמלתייהו נשנית כנ"ל. וא"ל דהוי כ"ש מטריפה קשה טריפה גופא מנ"ל דלזה ולזה נאמרה דילמא לישראל נאמרה ולא לב"נ והא דנשנית בסיני ג"כ למלתייהו הוא דנשנית משום דגבי נח לא נאסר כ"א אותה טריפה הניכרת לכך נשנית בסיני לאסור גם טריפה שאינה ניכרת. וביותר לפי מה שנעתיק בסמוך שם ערוכה דמנחות דכל עיקר הקרא להוציא טריפה שנאמרה לישראל לא נאמר אלא על טריפה שאינה ניכרת לחוד וקשי' מנ"ל דמח"א וגם טריפה לזה ולזה נאמרו דלמא למלתייהו נישנית. ובכדי שנבוא להתיר כל ספקותינו שזכרנו מוכרחים אנו להעתיק הגמ' דמנחות דף ה' ע"ב ת"ר כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל אלא להוציא את הטריפה. והלא הדין הוא ומה ב"מ שמותר להדיוט אסורה לגבוה טריפה שאסורה להדיוט א"ד שתהא אסורה לגבוה ומסקינן שם מה לב"מ שכן מומן ניכר תאמר בטריפה שאינה ניכרת. ופי' תוס' דהיינו בטריפה שהוא בבני מעיים שאינה ניכרת כלל בחיי'. ושוב פריך התם וטריפה מהכא נפקי מהתם נפקי ממשקה ישראל מן המותר לישראל כו' ומסיק דאי כתב התם ה"א דוקא נטרפה ולבסוף אקדשה הוא דאסרה. אבל אקדשה ולבסוף נטרפה דבעידנא דאקשי' הוי חזי' אימא לא קמ"ל קרא דמן הבקר להוציא גם אקדשה ולבסוף נטרפה יעש"ה

וראיתי שמקשי' בספר א' כיון דאמרי' דבאמת איכא למילף בק"ו מב"מ רק משום דאיכא למימר מה לב"מ שכן ניכר תאמר בטריפה שאינה ניכרת כלומר אותו שהוא בבני מעיים כסברת תוספ' א"כ מנא ידענא לה אינטרפה ולבסוף אקדשה אי אקדשה ולבסוף נטרפה כיון דלא נודע הטריפה שבבני מעיים לאחר שחיטה דבשלמא אקדשה ולבסוף נטרפה ידענא לה כגון שאקדשה ועבר עליה י"ב חדש ואח"כ קרבה ונמצאת טריפה א"כ בודאי הוה טריפה אחר ההקדש דאי היתה טריפה קודם ההקדש איך שהתה אח"כ י"ב חדש הא טריפה אינה חיה יב"ח. אבל נטרפה ולבסוף אקדשה מנא ידעינן לה יעש"ה. ותו יש לדקדק על המקשן דפריך והלא הדין הוא על קרא דמן הבקר ולמה לא פריך על קרא דממשקה ישראל או על קרא דוכל אשר יעבור תחת השבט למה לי תיתי בק"ו מב"מ. לכך לולי דמסתפינא אימא דלכאורה יש לדקדק בסוגיא דמנחות מה פריך והלא הדין הוא כו' ול"ל קרא דמן הבקר דלמא אי לא הוי כתיב מן הבקר הוי מקום לטעות בבני נח ולומר דלא נאסר להם טריפה להקרבה כלל. דהא נאמרה לב"נ ולא נישנית בסיני הדרן לכללן דישראל נאמרה ולא לבני נח. וזה פשוט דגבי בני נח לא שייך הק"ו מב"מ כיון דגבייהו לא נאמר ב"מ לגבוה וטריפה להדיוט. וסברא זו לדעתי הקלושה הוא כ"ש מדחזינן בדבר הנשנית בסיני רק שנישנית למלתייהו באיזה דבר שנוכל לומר אנו קיימינן דלישראל נאמרה ולא לב"נ. והיינו מדנישנית עכו"ם בסיני דלא הוצרך לשנותו אלא ע"כ דהורה לנו הקרא בזה דנישנית עכו"ם דדוקא היכא דנישנית ביתורא ולא לשום דרשא הוא דאמרינן לזה ולזה נאמרה כמו עכו"ם דאשכחן דיענשו נכרים עלי' אבל דבר שלא נישנית בשביל זה להיות מיותר לגמרי אלא דיש איזה סברא למיתלי' עלי' ולומר למלתייהו הוא דנישנית אמרי' לישראל נאמרה ולא לב"נ. ויעויין בפרשת לך לך מזה ומה שנכתב שם בביאור הדבר מהגאון מהרש"א ז"ל כמ"ש. א"כ הרי דדוקא היכא דמיותר קרא גבי ישראל הוא דאמרי' לזה ולזה נאמרה אבל היכא שנוכל לומר למלתייהו נישנית אנו אומרים לישראל לחוד נאמר. כ"ש הכי בכה"ג דליכא שום יתורא שבעולם רק דאיכא ק"ו בפשיטות שנאמר כיון דלא כתיב במקרא מפורש רק גבי ב"נ דלישראל לחוד נאמרה ולא לב"נ ולכך הוצרך רחמנא למישנת מן הבקר בסיני להורות דלזה ולזה נאמרה

לכך אני אומר דבר ברור וצלול דהא פירש"י במסכת ע"ז הא דלא צוה הקב"ה לנח להביא טריפה אל התיבה משום שיודע היה הקב"ה שעתיד להקריב קרבנות בצאתו מן התיבה מש"ה מנעו מלהביא טריפה להתיבה בכדי שלא יבוא להקריב ממנו יעש"ה היטב. א"כ הרי עינינו הרואות דטריפה הנאסר לנח להקרבה היינו נטרפה ולבסוף אקדשה דהא צוה לו השם שלא יביא טריפה הניכרת לו עכשיו לתוך התיבה בכדי שלא יבא אח"כ להקריב ממנו. ובהיות כן יצא לנו דבר חדש דלא נאסר לב"נ טריפות כ"א טריפה שהיה מקודם ההקדש אבל אקדשה ולבסוף נטרפה דאיכא למימר בשעה שאקדשה הוה חזיא מותרת להקרבה לב"נ. ולפ"ז דייק הש"ס במנחות דמן הבקר ל"ל גבי טריפה דהא אסיקנא שם דקרא דמן הבקר קאי על אקדשה ולבסוף נטרפה. ויע"ש בפרש"י ז"ל. א"כ קשה שפיר תיתי בק"ו מב"מ. וא"ל להורות דנאסר גם לב"נ ז"א דהא לא נאמר כלל בב"נ דהא לא נאסר וחכ"א בנטרפה ולבסוף אקדשה כאשר דברנו. אבל על אידך דרשות לק"מ ל"ל תרתי תיתי בק"ו מב"מ י"ל שפיר דנישנית כדי שיהיה לזה ולזה נאמרה. ובזה מיושב בטוב טעם קושית בעל נ"י שזכרנו דכיון דע"כ עיקר פירכת הש"ס אינו כ"א על אקדשה ובסוף נטרפה ועלה קמשני מה לב"מ שכן מומם ניכר תאמר בטריפות שאינו ניכר דבכה"ג דאקדשה ולבסוף נטרפה משכחת לה שפיר בטריפה שאינו ניכר כגון שאקדשה ועבר עלי' י"ב חדש עד הקרבה ואח"כ נמצאת טריפה הרי דנטרפה אחר ההקדש דאל"כ לא היתה חיה י"ב חדש. אבל בנטרפה ולבסוף אקדשה י"ל דג"כ משכחת בטריפה הניכרת דשם ליכא שום ק"ו מב"מ דהוצרך לשנותו בסיני שיהיה לזה ולזה נאמר דהא נטרפה ולבסוף אקדשה שפיר נאסר לב"נ. והשתא מיושב שפיר במסקנא דמוכח דטריפה אסורה לב"נ גם עכשיו דא"ל דנשנית למלתייהו לאסור גם עריפה שאינה ניכרת דלא נאסר לב"נ כ"א טריפה הניכרת. זה ליתא דהלא כבר הקדמנו דלא נאסר באמת לב"נ כ"א נטרפה ולבסוף אקדשה. וא"כ בכה"ג אין לנו מקום לומר דנישנית בסיני בשביל טריפה שאינה ניכרת. ז"א דבנטרפה