מאורי אש קעד

וי"ל דהכא הכי גמרינן מה מצינו בהנך שמצות נוהגים בשבת ומכשירה דוחין שבת אף כל שמצות נוהגים בשבת מכשירים דוחי' שבת הלכך לא מצי למילף מכיבוד דהיינו המצוה עצמה ולא מכשירין דשחוט ובשול לי היינו כיבוד דעצמו מתקן ליה כו' יעש"ה הרי להדיא דאחר שגילה קרא דמצוה עצמה דחי שבת שוב אנו ילפי' שפיר דמכשירין דוחין שבת אבל אם לא הוה מוכרח דהמצוה עצמה דוחה שבת באמת ה"א דילפינן מכיבוד או"א ובנין בה"מ דלא ידחה כלל את השבת. ולפ"ז ליתא כלל לתמיהת ר"י דלעולם י"ל דר"א יליף מכשירי פסח דוחה שבת מסוכה ואינך וא"ל למה לי במועדו ונילף גם עיקר פסח דדוחה שבת מסוכה ואינך ז"א דאי לא הוה כתיב במועדו כלל ה"א דנגמור מכיבוד ובנין בה"מ דאינה דוחה שבת כלל לכך כתב במועדו דגוף הפסח דוחה שבת ושוב שפיר אנו למדין במכשירין דד"ש מסוכה כו' דמכיבוד ליכא למילף שאין שם כלל מכשירים וכן בבנין בה"מ כ"א המצוה עצמה ולענין המצוה עצמה כבר גלי רחמנא במועדו דדוחה שבת כן הי' נלע"ד ברור ליישב קושי' תו' הנ"ל אבל אחר העיון קושי' התו' במקומה עומדת דאי גמר ר"א מכשירי פסח מסוכה לא לכתוב במועדו כלל וא"ל דה"א דתילוף מכיבוד או"א ובנין בה"מ דאינה דוחה את השבת ז"א דליכא למילף פסח מכיבוד דלא תדחה שבת דאיכא למיפרך ולומר מה כיבוד ובנין בה"מ שכן אינם בכרת ומש"ה אינם דוחים את השבת משא"כ בפסח שהוא בכרת ועדיפא לן למילף שפיר למילף מסוכה ואינך דדוחה שבת וזה ברור אבל עלי' אני דן דהנה התוס' מקשי' במס' יומא דף נ"א ע"א מנ"ל דפסח שני דוחה שבת אי מכל חוקת הפסח יעשו אותו בהיקשא לפסח ראשון ז"א דהא פסח ראשון גופי' אנו ילפי' בג"ש מתמיד ודבר הנלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקשא הניחא למ"ד דבר הנלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקשא כו' ומקשי' המפרשי' לפ"ז מאי מקשי' התוס' הכא למה לי ג"ש דפסח דוחה שבת נילף במה מצינו מתמיד ומילה ז"א דא"כ לא ידענו דפסח שני דוחה שבת דהא כ"ע ס"ל דבר הנלמד במה מצינו אינו חוזר ומלמד בהיקש דהוא בעיי' דלא איפשטא והעלה הרב ריא"ף דאם אנו ילפי' פסח שני גם לענין טומאה מפ"ר וטומאה כתיב בפירוש א"כ הוה הימנו וד"א ושפיר למידין יעש"ה (והגם שיש לדקדק בדבריו דהלא מבואר בתוס' דיומא דכמה דברים אנו ילפי' בהיקש דכל חוקות הפסח ולמה נקיט הוא ז"ל דוקא טומאה ואפשר דס"ל שיכריח להיות הכל מענין אחד והבינהו) רק לכאורה י"ל דתוס' מקשי' באמת נילף גם פסח שני בהאי מה הצד דדוחה שבת וזה פשוט

ובהיות כן חוזר וניער ישוב שלנו על קושי' התוס' שבכאן ושבדף ס"ח ע"ב די"ל ר"א יליף מכשירי פסח מסוכה וא"ל א"כ ל"ל במועדו כלל ז"א דה"א דיליף מכיבוד דאינה דוחה שבת מאי אמרת הא איכא למיפרך לפסח שהוא בכרת ז"א דניהו דאינו יכולים לילוף פסח ראשון דידחה שבת מ"מ פסח שני לא ידענו (למ"ד דבאמת פ"ש אינו דוחה טומאה או למאן דיליף הכל ממשמע דבמועדו ועיין) דמהיכא גמרא אי מפ"ר הוה דבר הנלמד במ"מ ואינו חוזר ומלמד בהיקש ואי מתמיד גופיה או מסוכה ואינך י"ל דטפי ה"א דנילוף מ"מ מכיבוד ובנין בה"מ דאינו דוחה שבת מאי אמרת הלא איתא לקמן הפירכא מה להני שאינם בכרת ז"א די"ל ר"א ס"ל כמ"ד ריש פרק מי שהי' טמא דפסח שני אינו בכרת כלל ומיושב היטיב שני קושי' תוס' ובזה י"ל דיפה כוונו התוס' שהקשו במכילתן דמסיק על פסח ראשון מנ"ל דדחי שבת קשה שפיר נילוף מתמיד כו' משא"כ בפ' כיצד צולין לק"מ דאיצטריך משום פסח שני דה"א דאינו דוחה שבת דיליף מכיבוד כמש"ל ודוק היטיב

והנה לכאורה י"ל דבאמת אם אנו ילפי' ג"ש דבמועדו כסוגי' דריש אלו דברים קשיא קושי' תוס' גם על התורה דהנה מוהרש"א ז"ל כתב ליישב קושי' אחת שבתוס' שזכרנו למה להגמ' דכיצד צולין לעשות הצריכותא כמה שהבאתי לעיל י"ל דמש"ה עביד הצריכותא דהוה קשה למה לי הג"ש מלכתוב דחית טומאה בתמיד והוה ילפינן פסח מ"מ מתמיד דדוחה שבת וטומאה ל"ל הג"ש דאיש איש בפסח לכך הוצרך לומר מה לתמיד שתדיר וכליל וכמו כן קשה לא ליכתוב דחית שבת בתמיד רק בפסח ול"ל הג"ש דבמועדו ותיתי הכל תמיד מפסח לכך הוזקק לומר מה לפסח שכן בכרת יעש"ה ולפ"ז קשה שפיר למה לי בתמיד דדוחה שבת תיתי בפסח דדוחה שבת במה מצינו משתי לחם ומילה ושוב יכולים למילף תמיד בג"ש מפסח דדוחה טומאה דכתיב בי' בפירוש ודדוחה שבת ילפינן בפסח מ"מ משתי לחם ומילה כן היה מקום לנוח תמיד תוס' במסקנא על התורה ג"כ רק כבר הקדמנו שעל יתורא דקרא לק"מ דאי הוי יליף דחית שבת בפסח ראשון מ"מ לא הוה ידענו דפ"ש דוחה שבת והשתא נדוק לאידך גיסא לסוגי' דכיצד צולין בלא"ה נמי לק"מ קושי' התוס' דיש ליישבו בשני פנים דהא להך סוגי' אנו למדין תרווייהו שבת וטומאה ממשמעות דחד במועדו א"כ לק"מ למה לי במועדו גבי פסח נילף מתמיד ומילה ז"א דהא ממילה לא מוכח כ"א דחית שבת ועדיין לא שמענו דדוחה טומאה וא"ל לגמור מתמיד וש"ל ז"א דאיכא למיפרך כמ"ש תו' ביומא שם דמה להני שבאים עבור כל ישראל אבל פסח דמיעוטי' נדחי' לפעמים וי"ל דיו דבשלמא אי ילפינן בג"ש ל"ש לומר דיו כמ"ש תוס' שם אבל אי הוה ילפי' במ"מ בודאי זו אחת ממדות התורה דאמרי' דיו מה תמיד ושתי לחם באים עבור כל ישראל משא"כ פסח הנחלק כמ"ש תו' שם יעש"ה באר הטיב) או יאמר מאן דיליף ממשמעות דבמועדו לא דריש כלל איש נדחי' ואין ציבור נדחים ולפ"ז ליכא למילף מתמיד ושתי לחם דהנה שם במס' שבת דרוצה לילף מילה דדוחה שבת מסוכה ואינך ופרכינן מה להני שכן אם עבר זמנם בטלה כו' יע"ש ולפ"ז גם הכא גבי פס לכאורה אין למילף מכל הני שי"ל מה להני שאם עבר זמנם בטלה משא"כ גבי פסח דעדיין יש תשלומין לפסח שני רק דלענין דחי' שבת לא שייך פירכא זו דהא אם לא יעשו הפסח בשבת ג"כ בטלה דמשום זה לא נדחי' לפ"ש דדוקא גבי טומאה אמר רחמנא דעושין פ"ש אבל אם באנו למילף דחי' טומאה מתמיד וש"ל י"ל שפיר מה להני שכן זמנם בטלה גלל כן דוחה טומאה משא"כ גבי פסח ה"א דנדחי' לפסח שני וכיון דאין זמנו בטל שפיר ה"א דאינה דוחה את הטומאה וא"ל מילה יוכיח שג"כ אין זמנה בטלה ז"א דהא אנן קיימינן לענין טומאה דלא שייך זה היוכיח ומה מאד הארכתי בפלפול זה ליישב כמה וכמה דברי תמוהי' ואין כאן מקומו ותן לחכם ויחכם ודוק בענין זה) הרי בררנו עכ"פ שלפי הסוגי' דכיצד צולין לק"מ כל עיקר קושי' התימה ל"ל משום דאיצטרך גם אטומאה משא"כ להסוגיא דהכא קשיא לא לכתוב דחית שבת גבי תמיד ותיתי הכל מפסח דהיינו טומאה דכתיב להדי' בפסח וגם דחי' שבת נילוף מ"מ ממילה ושתי לחם ומההכרח דאיצטרך משום פסח שני דידחה שבת דמאן דמפיק מג"ש ס"ל דפסח שני אינו בכרת וגם שאינו דוחה טומאה ועיין (ולא תקשה לר' יהודא דאמר פסח שני דוחה טומאה א"כ נוכל למילף גם פסח שני ממה מצינו מפסח ראשון דהוה הימנו וד"א דהא ס"ל דילפי' גם דחי' טומאה מפ"ר דכתיב בי' בהדי' ז"א דר"י לטעמי' דיליף ממשמעות דבמועדו בברייתא דתורת כהנים בפ' כיצד צולין דסתמי' ר"י וכבר בררנו דאי ילפי' ממשמעות דבמועדו לק"מ קושי' תוס' שזכרנו דאיצטרך משום דחי' טומאה ועיין בריא"ף) רק איתא בריש פ' מי שהי' טמא דמאן דס"ל פסח שני בכרת ס"ל מגדף זהו מברך השם ומאן דלא ס"ל פ"ש בכרת ס"ל מגדף עובד ע"ז יע"ש

והנה במס' כריתות דף ז' ע"ב שמעינן לי' לר"ע דאמר מגדף זהו מברך השם וע"כ דס"ל פסח שני בכרת וכאשר פי' רש"י ז"ל שם להדיא ור"ע ס"ל פסח שני בכרת כו' יעש"ה ולפ"ז הדרא לר"ע קושי' תוס' לדוכתא נילף במסקנא דפסח דוחה שבת ממילה ושתי לחם ולמה לי בתמיד דדוחה שבת תיתי מפסח וא"ל דעדיין לא הוה ידענו דפסח שני דוחה שבת ז"א דגם הא תיתי ממילא וש"ל וא"ל דה"א דתיתי מכיבוד או"א דאינו דוחה שבת ז"א הא איכא למיפרך מה להני שאינה בכרת תאמר בפסח שני שגם הוא בכרת לר"ע כמ"ש ומההכרח לפרש דר"ע ס"ל כסוגיא דכיצד צולין דילפינן טומאה ושבת מחד קרא במועדו דמשמע במועדו אפי' זמן איסורו והשתא דזכינו לדין דע"כ ס"ל לר"ע כסוגיא דכיצד צולין יתבאר דקדוק שלנו במתני' דהנה הרמב"ם ז"ל ריש הלכות אישות כתב האשה נקנית בשלש דרכים בכסף ובשטר ובביאה בשטר ובביאה מדברי התורה ובכסף מדברי סופרים יעש"ה והרבו להשיב עליו למה כתב דקדושי כסף הם מדברי סופרים והגיע הדבר לרבינו ז"ל והשיב שהדבר הזה כלול אצלו שדבר הנלמד בי"ג מדות אף כי שממיתי' עלי' עכ"ז לא מקרי אצלו מפורש בתורה ויעויין במגלת אסתר שהאריך בזה הרי להדיא לדעת רבינו דדבר הנלמד בג"ש לא מקרי מפורש מה"ת כמו קידושי כסף דילפי' מג"ש דקיחה קיחה עיין עליו ולפ"ז יפה שיחתן של ראשונים שדייק ר"א עקרת מה שכתוב בתורה במועדו בין בחול בין בשבת כלומר אי ילפי' ממשמעות דבמועדו זמן איסורי קאמר אבל אי ילפי' בג"ש דבמועדו לא הוי עוקר דבר הכתוב בתורה דהלא כבר הקדמנו דזה הוי מד"ס ולא מפורש בתורה רק כדי שלא תקשה באמת מנ"ל לר"א להקשות בהקושי'