מאורי אש קעא

לאמיתו של תורה. וא"ל דמש"ה לא משנינן בסוגי' דגיטין שם דלא בעינן מומחין בגזילות וחבלות וכשינויא דר"א ברד"א משום דהתם הסוגיא קאי על רב יוסף דאיהו גופא ס"ל דעירוב פרשיות כתיב כאן מדאמר מידי דהוי הודאות והלוואות וכו' משמע דאי לאו טעמא דתקנתא דהודאות והלוואות הוי בעינן מומחין כמ"ש התוס' לקמן ד"ה ע"א ד"ה אם היו מומחין וכו' ז"א דעדיין י"ל שינויא דר"א ברד"א ועירוב פרשיות כתיב כאן רק מדאורייתא בהודאות והלוואות חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט את עמיתך כמ"ש התוס' במכילתן ד"ג ע"א אך מקרא דצדק תשפוט וגו' לא מוכח רק דלא בעינן שלשה אבל מ"מ בעינן מומחה רק תקנתא דרבנן הוא דלא בעינן מומחה משום דר' חנינא וכיון שתקנו דלא בעינן מומחין הוצרכו השלשה משום יושבי קרנות כמ"ש מהר"מ שי"ף ז"ל באורך ובעומק ודוק היטב

ובזה יש לכוון רש"י בד"ה דיני ממונות בשלשה ובגמ' ילפינן להו ובד"ה גזילות כופר בפקדון וכו' וכן החוטף מיד חבירו הוי גזלן כמו ויגזול את חנית מיד מצרי וחבלות החובל בחבירו שחייב בחמשה דברים וכו' ובגמ' פריך הכי היינו דיני ממונות וד"ה נזק היינו שור המועד וכו' ובגמ' פריך היינו חבלות ולכאורה בדברי רש"י הללו הם שפת יתר ולפמ"ש יובן דרש"י התחיל ובגמ' ילפינן לי' דדיני ממונות בשלשה וע"כ כאוקימתא דרבא דהשלשה מדאורייתא דאי כר"א ברד"א א"כ מדאורייתא חד נמי כשר רק שהחכמים תיקנו שלשה משום יושבי קרנות ולא שייך ע"ז הלשון ובגמ' ילפינן להו דלשון ילפינן מורה דמקרא ילפינן ובהיות כן קשה שפיר היאך קתני במתני' דבגזילות בעינן שלשה מומחין דהא אשכחן דדנו גזילות בבבל בשלמא לאוקימתא דר"א ברד"א י"ל באמת סגי בהדיוטות בגזילות והא דחלקו מדיני ממונות דהתם השלשה מדרבנן וכאן מדאורייתא ונ"מ כמש"ל רק מאחר שכתב רש"י ז"ל גם דיני ממונות ילפינן מקרא והיינו כאוקימתא דרבא הדרא קושיא לדוכתי' למה אמרי' במתני' דגזילות בעינן מומחין לכך כתב רש"י בדקדוק גדול בדיבור הסמוך לו דאיכא שני מיני גזילות כגון כופר בפקדון וכן ויגזול חנית כו' א"כ י"ל שפיר כיון דיש שני מינים גזילות השתא התם הא דדנו דיני גזילות בבבל י"ל שהוא מיירי בכופר בפקדון שהוא שכיח כמ"ש הר"ן וכמש"ל בהפן השלישי ובכדי שלא יקשה מנ"ל זאת דלמא באמת הא דתניא במתני' גזילות בשלשה היינו בג' הדיוטות לזה כתב רש"י ז"ל ובגמ' פריך היינו דיני ממונות וע"כ צ"ל דלאו בכלל דיני ממונות נינהו משום דבדיני ממונות סגי בג' הדיוטות ובגזילות בעינן ג' מומחין ואח"ז כתב רש"י לחזק דבריהם הראשונים מנ"ל כתי' הר"ן דלמא כפי' הי"מ דמיירי בגזילות הבאה ע"י חבלות וכמש"ל בהפן השני ע"ז כתב רש"י בד"ה נזק בגמ' פריך היינו חבלות ואי כפי' הי"מ לא פריך הגמ' מידי דהא עדיין לא נזכר חבלות במתני' וכמש"ל באורך אלא בע"כ דפשיטא לי' להגמ' כתירוץ הר"ן ז"ל כנ"ל מש"ה מפרש רש"י שפיר ובחידוד המלמידים הארכתי בזה: כתנות פרשת דברים אור

במדרש ילקוט אלה הדברים אין דברים אלא דברי תוכחה כו' דבר אחר אל כל ישראל מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחה. והמדרש הזה תמוה. ונראה לישב ע"פ מה דאי' בס"פ הבא על יבמתו א"ר אלעאי משום ר"א בן שמוע כשם שמצוה לאדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שלא נשמע. וכתב מהרש"א בח"א וז"ל דבר הנשמע וכו' פירש"י דכתיב הוכיח תוכיח להוכיח למי שמקבלו ממנו עכ"ל מלשון כפול דריש לי' ובעלמא דרשי' מיני' הוכיח תוכיח אפי' מאה פעמים עכ"ל. הרי שיש שני לימודים בפסוק הוכיח תוכיח או שבא ללמוד שלא להוכיח למי שאינו מקבל תוכחה. או להוכיח אפי' מאה פעמים. ובזה יתבאר דברי המדרש שאמר אלה הדברים אין דברים אלא דברי תוכחה וקשה למה לא הוכיח משה אותם אלא סמוך למיתתו ולא מקודם וע"כ צריך אתה לומר כפי' רש"י שלא יהי' מוכיח וחוזר ומוכיח וע"כ אין אנו דורשין הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים וע"כ אתי ללמוד דאין מוכיחין אלא למי שמקבל תוכח' וא"כ ע"כ אל כל ישראל שהיו יכולין לעמוד בתוכחה דאל"כ הי' אסור להוכיחן. אבל מאד תמוהין לי דברי מהרש"א שכתב על פירש"י מלשון כפול דריש לי' ובעלמא דרשי' מיני' הוכיח תוכיח אפי' מ"פ מזה משמע שבא לפרוך על פירש"י. ואני אומר דאגב חורפי' לא דק דהא בפ' אלו מציאות דף ל"א ע"א איתא א"ל ההוא מדרבנן לרבא ואימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זימנא א"ל הוכח אפי' מ"פ משמע תוכיח א"ל אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מנין ת"ל תוכיח מ"מ וכן דרשי' בהשב תשיבם ובשלח תשלח א"כ לא דרשי' ממלות כפולות אפילו מ"פ כי מהוכיח לבד נמי משמע מ"פ א"כ תוכיח אתי ללמוד דאין מוכיחין אלא למי שמקבל תוכחה. אלא אי קשי' לי הא קשי' לי מאי פריך הש"ס תוכיח ל"ל למה לא קאמר הש"ס תוכיח אתי ללמד דאין מוכיחין אלא למי שמקבל תוכחה

בפסוק מוציא יקר מזולל כפי תהי' ודרשו רז"ל מוציא יקר מזולל ר"ל שמוכיח לרשע ומהדרו בתשובה כפי תהי' שאני גוזר גזירה ואתה מבטלו. וצריך ליתן טעם כי זה השכר אינו מדה כנגד מדה ולמה זוכה לשכר זה שהקב"ה גוזר גזירה והוא מבטל. ונ"ל לישב ע"פ מה דאי' בזוהר שהקשה איך הקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה וכי ד"א שעבד יבטל דברי רבו ותירץ שהגזירה באה על חטאים ודינין דמתערין בעלמא וצדיק יודע לרצות ולסלק דינין בישין מן העולם וא"כ ממילא הגזירה בטלה ובזה ניחא דברי הנביא ירמי' אם תוציא יקר מזולל אם תוציא אדם הגון מאדם רשע שתחזירהו למוטב א"כ חזינן בישין מתבערין מן העולם וא"כ שפיר אמר כפי תהי' שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה שהגזירה ממילא בעלה וזה אמת לאמתו של תורה וק"ל. ובזה מיושב גמרא דפ' אלו מגלחין דף ט"ז ע"ב א"ר שמואל ב"נ אר"י מ"ד נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על שהוקם עולה של תשובה אמר אלקי ישראל לי דיבר צור ישראל אני מושל באדם מי מושל בי צדיק שאני גוזר גזירה ומבטלה כו'. ונראה דזה ג"כ תלוי' בתשובה שהביא עולה של תשובה ולכך אני גוזר גזירה והוא מבטלה וק"ל: בזה הסדר כתבתי דרושים לסבת הזמן

סוף איכה למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים השיבנו ה' אליך כו' כי אם מאוס מאסתנו כו' השיבנו כו' ופירש"י מפני שסיים בדברי תוכחות הוצרך לכפול מקרא שלפנינו פעם אחרת וכן ישעי' ותרי עשר וקהלת. ואני אומר ליתן טעם בדרך הקרוב לאמת וצריך להקדים מ"ש הב"ח באה"ע סי' ע"ז בשם הגהות הרי"ף בשם הריב"א וז"ל וכל המוריד על אשתו או המדיר על אשתו אם מתה האשה בעוד שהוא במורדו ולא נתפייס עמה אין הבעל יורשה הואיל ואינו נוהג בה מנהג בעל היינו דוקא באומר בעינא לה ומצערנא לה דומיא דהמדיר דבעי לה אלא שמצערה וכו' וכשאינו נוהג בה מנהג בעל נעקר תנאי האישות כיון שהעיכוב הגירושין הוא ממנו הלכך מתה אינה יורשה אבל אומר מאיסה עלי ורוצה לגרשה והעיכוב הוא ממנה א"כ מתפייסת ממנו ומצפה תמיד שמא יחזור אלי' הלכך אינו נעקר תנאי האישות ואם מתה יורשת אע"פ שאינו נוהג בה מנהג בעל עכ"ל וכבר ידוע שהקב"ה נוהג עמנו כדין איש ואשתו כמ"ש הן ישלח איש את אשתו וגו' וכתיב שלחתי' ואתן ספר כריתות עמה וכתיב ובפשעיכם שלחה אמכם ואי' בגמרא דיומא שגדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה דהקצף הי' בשביל חטאינו ואם הי' הקצף שלא ע"י מיאוס רק לצערינו א"כ פסק ונעקר התנאי האישות וכמו כן אם הי' על מיאוס ואנחנו לא ציפינו וקוינו שישוב חמתו ויוצא המיאוס מלבו פסק תנאי האישות לגמרי אבל כיון שאנחנו מקוים אל אע"פ שהוא מאס אותנו והיצר לגרש אותנו מ"מ כיון שאנחנו מצפים ומחננים אליו ומצפים תמיד שהוא יחזיר אותנו לא בטל כח האישות והדביקות וזה שאמרו ישראל כי אם מאסתנו קצפת עלינו עד מאד שהקציפה הי' ע"י מיאוס מ"מ אם מצפים אליך השיבנו אליך ונשובה חדש ימינו כקדם כי עדיין תנאי האישות קיים לדור דורים וק"ל

ברכות סוף פרק מי שמתו לעולם אל יפתח פיו לשטן מאי קרא שנא' כסדום היינו מאי אהדר לי' נביא שמעו דבר ה' קציני סדום נראה משום דברית כרותה לשפתים וזה שרמז דוד בתהלים ס' ס"ד חץ פתאום הי' מכותם ויכשלו עליהם לשונם ויתנודדו כל רואים בם משים דמצינו גבי דתן ואבירם שאמרו לא נעלה ופיהם הכשילם והי' להם ירידה וכן גבי יהונתן