מאורי אש קסא

אור פרשת חקת חדש

גרסינן במס' חולין דף ט"ז ע"ב דתניא כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כו' ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה וכו' כי ירחק ממך המקום כו' ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה כו' במאי קמפלגי ר"ע סבר בשר תאוה לא איתסר כלל ר"י סבר בשר נחירה לא אשתרי כלל תוס' ד"ה ר"ע סבר כו' תימא מנ"ל הא דלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וי"ל אי לר"ע מיתסר בשר תאוה א"כ היאך מותר להם בשר נחירה דבקדשים מודה דבעי שחיטה כו' ויש לדקדק למה לא מציינם התוס' על המקשן דפריך במאי קמפלגי מאי פריך דלמא מר אמר חדא כו' ותו יש לדקדק על תירוצם דנקטי בלשונם לר"ע הלא כמו כן ג"כ צריכים אנחנו לפרש דר"י לא מצי סבר כר"ע כיון דנאסר לדידי' בשר תאוה לא אשכחן כלל היתר בשר נחירה וא"כ ה"ל לתוס' לפרש ג"כ לר"י ותו מדקדקים העולם דבמקום תימא לא שייך וי"ל ושלשה אלה הנפלאים אמרתי בקטנותי ליישב בחדא מחתא דאיתא במס' יבמות פ' הערל דף ע"ב ובמדבר מ"ט לא מהלו כו' ומקשים שם בתוס' א"כ איך אכלו ישראל בשר במדבר דהיינו אותן הנולדים שם כיון דנאסר להם בשר תאוה וערל אסור באכילת קדשים ותירצו כיון שלא הי' אפשר להם בענין אחר לאכול בשר הותר להם בשר תאוה ולא נאסר כ"א ליוצאי מצרים שהיו מולים והותרו באכילת קדשים עכ"ל יעש"ה ולפ"ז קשה דהדרא תמיהת תוס' דמכילתין לדוכתא דלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דאף לר"ע אם נאסר בשר תאוה משכחת להיתר בשר נחירה להנולדי' במדבר שלהם הותר בשר תאוה כס' התוס' אח"ז שמעתי שנתכוונתי בזה לדעת הגדולים שהקשה זאת הגאון המפורסם מוהר"ר ברוך כ"ץ ז"ל שהי' אב"ד דק"ק פיורדא ושמחתי כי כוונתי לדעת הגדול ויש ליישב קושיא זו דהנה שם בתוס' רוצים לתרץ מקודם דמש"ה אכלו קדשים במדבר שהיו מלים רק שלא פרעו וסתרו זה דע"כ מל ולא פר אסור בקדשים דאל"כ איך ילפינן שם דערל מקבל הזאה מכח הקרא דויעשו הפסח ובעשור לחודש עברו הירדן כו' וע"כ קיבלו הזאה כשה ו ערלים דלמא משום שהיו מלים יעש"ה ולכאורה יש למידק מנ"ל באמת שם לר' בנאה להוכיח דערל מקבל הזאה. דלמא מל ולא פרע מותר בקדשים וההכרח לומר משום דקרא ויעשו ב"י כו' מיותר הוא וע"כ למידרש דערל מקבל הזאה דמל ולא פרע מהסברא חיצונה דשפיר דמי אעכ"ל להיפך דבאמת מורה קרא דמל ולא פרע אסור בקודש רק מחמת שערל מקבל הזאה ויעויין במס' זבחים דף קי"ח ע"א דפליגי בזה ר"ש ורבנן דמר מוקי לקרא דויעשו הפסח להורות דוקא דבר הקבוע זמן כו' ואידך מוקי לה קרא להורות דערל מקבל הזאה יעש"ה

והנה תוס' הקשו במכילתן למה ליה למילף דערל מקבל הזאה מויעשו הפסח הא ק"ו הוא מטמא דמקבל הזאה כמו שאמרי' בזבחים שהרי נדה מזין עלי' וטהורה כ"ש ערל כו' ויש לתרץ קושי' תו' דבאמת פלוגתי דתנאי היא וסובר ר"ב דאין נדה מקבל הזאה. ומאן דסובר טמא מקבל הזאה באמת יליף דערל מקבל הזאה מק"ו דטמא ומוקי לקרא דויעשו הפסח לכדר"ש והנה אמרי' בזבחים דף צ"ג אמר רבה ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה דנדה מקבלת הזאה יעש"ה א"כ ע"כ לר"ע מוכח דערל מקבל הזאה מק"ו וע"כ קרא דויעשו הפסח מוקי לכדר"ש ובהיות כן י"ל דמל ולא פרע הוה כמל ומותר בקדשים כיון דלא מוכח מידי מקרא דויעשו הפסח כנ"ל א"כ שפיר היו יכולין לאכול בקדשים אותן הנולדים במדבר ג"כ א"כ שפיר תירצו תו' במכילתן בדקדוק גדול דאי לר"ע מיתסר בשר תאוה לא אשכחן כלל היתר בשר נחירה דהא לכ"ע הי' אסור בשר תאוה כמו שהוכחנו לר"ע גופי'. אבל באמת לר"י שפיר נוכל לומר דלא פליג אר"ע כלל וסובר דהותר בשר נחירה להנולדים במדבר שהיו אסורים בקדשים ובהיות כן לא מתורץ קושי' תו' רק לחד צד דר"ע לא מצי סבר כר"י אבל ר"י שפיר יוכל להיות שסובר גם כר"ע והשתא לשון התוס' כך הוא דמציינים על התרצן והקשו בתימא דלמא מר אמר חדא כו' ולא פליגו. ובכדי שלא יקשה על דבריהם למה לא הקשו זאת בל"ז על המקשה לזה כתבו דעל המקשן לק"מ דבודאי ר"ע לא מצי סובר כר"י כהוכחתם ופריך שפיר במאי קמפלגי דאי שניהם שווין קשה לר"ע איך הותר בשר נחירה. אבל על התרצן התימא נשאר בתקפו דלמה לו לתרץ ולשנוי דר"י לא סבר כר"ע הלא לר"י י"ל שפיר דסבר כר"ע והותר בשר נחירה להנולדים במדבר וק"ל ואף שיש לפקפק בזה יתבאר אחר העיון ודו"ק:

שם פ"ק דף י"ד ע"ב מתניתין השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשירה כו' בכל שוחטין כו' גמרא השוחט דיעבד אין לכתחילה לא בשלמא מגל יד דלמא אתי למיעבד באידך גיסא אלא צור וקצר לכתחילה לא. ורמינהו בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה ומשני ל"ק כאן בתלוש כאן במחובר דתניא השוחט במחובר לקרקע רבי פוסל ור"ח מכשיר ע"כ לא קמכשיר ר"ח אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא. ופריך אלא הא דתני' בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר בין שהסכין למטה וצוואר בהמה למעלה בין שהסכין למעלה וצוואר בהמה למטה מני לא רבי ולא ר"ח אי רבי אפי' דיעבד נמי לא אי ר"ח ע"כ לא קמכשיר ר"ח אלא דיעבד אבל לכתחילה לא. ומשני לעולם ר"ח ואפילו לכתחילה מכשיר ר"ח והאי דקמפלגי בדיעבד להודיעך כחו דרבי וממילא אתי' ברייתא כר"ח ודקשיא מתני' מני אם רבי אפי' בדיעבד אסור אי לר"ח לכתחילה נמי כשר לעולם רבי היא וכאן במחובר מעיקר' פסול דיעבד וכאן בתלוש ולבסוף חברו עכ"ל הגמ' תו' ד"ה להודיעו כחו דרבי הא דלא אשמועינן כחו דהיתירא דר"ח דעדיף דכבר נשמע מברייתא דבכל שוחטין דאוקמינן כוותי' ובד"ה השני כאן בתלוש ולבסוף חברו כו' יע"ש וכוונתם רצויה דלמה לא משני ר"ח היא והא דקמכשר לכתחילה מיירי בתלוש בתלוש ולבסוף חברו ומתניתן דפסול בדיעבד מיירי ממחובר מעיקרא ז"א דלענין לכתחילה אין חילוק בין תלוש ולבסוף חברו למחובר מעיקרא דכמו יש לגזור לכתחילה גבי מחובר מעיקרא שמא ידרוס ה"נ יש לגזור בתלוש ולבסוף חברו משא"כ לענין דיעבד אליבא דרבי שפיר יש לחלק דמחובר מעיקרא פסולי' רחמנא מדכתיב ויקח את המאכלת לשחוט אבל תלוש ולבסוף חברו אינה אסור מן התורה רק חכמים אסרו לכתחילה יעש"ה ואמרתי בפלפול חברים ששני דיבורי' תו' הללו בדיבור א' נאמרו וליישב קושי' הגאון מוהרש"א ז"ל על הדיבור הראשון מכח דבריהם בדיבור הסמוך דאיתא לקמן בשמעתין דף י"ז ע"ב אמר מר בין שהסכין למעלה וצוואר בהמה למטה בין שהסכין למטה וצוואר בהמה למעלה וניחוש שמא ידרוס (ופירשו בתו' לאו דפריך דיהי' אסור לכתחילה אלא אפי' דיעבד נמי אסור) אמר ר' זביד לצדדין קתני כלומר דהא דתני בין שהסכין למטה וצוואר למעלה לא קאי כלל אמחובר רק אבבא דתלוש ר"פ אמר בעופא דקליל כו' יעש"ה

ולפ"ז הדרא קושי' תו' לדוכתין למה לא אשמועינן כחו דהיתירא דר"ח וא"ל דכבר נשמע מברייתא דבכל שוחטין דאוקמינן כוותיה ז"א דהא התם מיירי מעופא די"ל משום שהוא קליל לשינוי' דר"פ יעש"ה בדברי מהרש"א ז"ל. ונ"ל דהנה יש לדקדק על הא דהביא המקשן בין שהסכין למטה כו' הוא לשפת יתר אך י"ל דהנה הקשה עוד מהרש"א ז"ל מאי פריך מברייתא דבכל שוחטין בין בצור כו' אמתני' דהכא הא אסקינן במכילתן ריש מפ' דאיכא הכל לכתחילה ואיכא הכל דיעבד וא"כ דלמא ה"נ בכל שוחטין דברייתא דיעבד הוא ותירץ דא"כ יקשה למה השמיט תנא דברייתא מגל יד דהא חשיב לזכוכית וקנה יע"ש ואפשר דמש"ה הקדים המקשן בשלמא מגל יד כו' אך לדידי קשיא טובא א"כ מאי פריך מברייתא שניה דבכל שוחטין בין בתלוש כו' דלמא בכל דהתם דיעבד הוא דכאן לא שייך תי' מהרש"א כלל אך זה טעות דאם בכל דהתם דיעבד הוא איך התחיל ואומר בין בתלוש אטו בתלוש בדיעבד אין לכתחילה לא בתמיה דודאי דלכתחילה שוחטין בתלוש אמנם עדיין י"ל דבכל דהתם מיירי בדיעבד ומיירי במחובר מעיקרא וכן הא דתני בין בתלוש פירשו מעיקרא אבל לבסוף הוא מחובר והכי קתני בין בתלוש ולבסוף חברו בין מחובר מעיקרא. אך י"ל דמש"ה הביא המקשן אריכת לשון הברייתא בין שהסכין למטה וצוואר בהמה למעלה א"כ א"ל כלל דתלוש דהתם מיירי בתלוש ולבסוף חיברו דיהיה קשה א"כ בסכין למטה וצוואר בהמה למעלה יהי' פסול אף דיעבד שמא ידרוס כפי' תו' וא"ל דלצדדים קתני דהך בין שהסכין למטה קאי אתלוש ז"א דהא גם תלוש דברייתא מיירי שהוא מחובר השתא ועדיין איכא למיחש שמא ידרוס דהא לענין ידרוס אין חילוק בין תלוש ולבסוף חיברו ובין מחובר מעיקרא כמ"ש התוס' הכא בדיבור השני נמצאת אתה אומר דעיקר פירכת הש"ס אינו כ"א לר"ז דמשני לצדדין קתני אבל לר"פ בלא"ה לק"מ די"ל דברייתא מיירי דיעבד והך דסכין למטה מיירי בעופא כנ"ל ור"ח מכשיר רק דיעבד ובלא"ה שפיר תני לשון דיעבד בפלוגתי' דרבי ור"ח ומיושב קושי' מהרש"א ז"ל באר היטיב דלר' פפא דמוקי' בעופא בלא"ה אין אנו צריכין לומר דר"ח מכשיר לכתחילה ודתני דיעבד להודיע כחו דרבי כנ"ל ומקושרים שני ד"ת הנ"ל כ"ז אמרתי זה יותר משמונה שנים וק"ל

שם רש"י ד"ה דלמא אתי למיעבד באידך גיסא שמעינן מהא