מאורי אש קנד

כדיעבד אבל לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דהא דאין שוחטין הפסח עה"י היינו ג"כ רק לכתחילה א"כ הי' קשה שפיר ל"ל קרא דשוחטין הפסח עה"י כיון דאין שנים יכולים לשחוט מסתמא יכול יחיד לעשותו וא"ל דה"א דשנים שוחטין זבח אחד לכתחילה דהוי כדיעבד מאחר שאסור לשחוט עה"י ז"א דהא דיעבד שוחטין עה"י ומאי אולמי' האי דיעבד מהאי דיעבד ומיושב שפיר קושית תוס' הנ"ל אבל לפמ"ש בפ' ויקרא שפיר יכולים להעמיק עוד בענין זה וכ"ז אמרתי לחדד התלמידים ובדרוש הארכתי ליישב כמה וכמה מאמרים וכאן קצרתי

שם בפ' אלו עוברי' בפסח כו' ופליגי אמוראי בגמ' ר"י ור"נ ר' יהודה מוקי למתניתין כר"מ דאמר חמץ נוקשה בלאו כ"ש תערובות ור"נ מוקי לה למתני' כר"א דאמר תערובות בלאו כ"ש נוקשה ופריך ור"י מ"ט לא אמר כר"נ אמר לך ע"כ לא אמר ר"א התם אלא לענין תערובות אבל נוקשה לא כו' תניא כוותי' דר"י כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי שכר המדי כו' יכול יהי' ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור בכר ועל עירובי בלאו. מאן שמעת לי' דאמר על עירובו בלאו ר"א ואלו נוקשה בעיני' לא קאמר ש"מ נוקשה לר"א לית לי' עכ"ל הגמ' יעש"ה והנה הטור ז"ל בא"ח סימן תמ"ב כתב דלר"א נוקשה ותערובות שוים המה והוא כאוקימתא דר"נ דמוקי לה למתני' כר"א דאמר תערובות בלאו וס"ל דכ"ש נוקשה יע"ש והקשה מרן הב"י ז"ל והביאו ג"כ באחרונים דהלא זה נגד מסקנא דש"ס שהביא תניא כוותי' דר"י דלית לי' לר"א נוקשה כאשר זכרנו וכבר צווחו בי' קמאי דקמאי אשר כמעט לא הניחו מקום להתגדר. רק אמרתי לכתוב מה שנלע"ד דרך פלפול התלמידים בסגנון חדש אשר יאמר כי הוא זה הש"ס פריך בסוגי' דילן דף מ"ג ע"ב ור"א אימא כל לרבות נשים כי כל לרבות תערובות בכרת קשיא ע"כ עש"ה בגמ' והדבר ידוע לבעלי סוגיא שדרך הש"ס כדאסיק בתיובתא אזי אותיב הדבר לגמרי ולא הי' שום תירוץ בזה אבל אם אסיק בלשון קשיא עדיין לא אותיב לגמרי ויש ליישב הקושיא ההיא ועיין בדברי זקיני הגאון האמתי ז"ל בשו"ת פנים מאירות חלק ב' סי' פ' עיין עליו ולפ"ז יהי' הסיגנון בדרך זה דעל פירכת הש"ס מה שאסיק בקשיא יש לנו ליישבה רק בסברא הנותנת ליישב הקושי' יסתור התניא כוותי' דר"י א"כ הש"ס שהניחו בקשיא ולא סיימוהו ליישבו שפיר קם התניא כוותי' מבלי שום סתירה אבל במסקנא אשר מוכרחים ליישב הקושיא יסתור התניא כוותי' רק שר"א ס"ל תערובות בלאו וכ"ש נוקשה ומש"ה פסק הטור הכי כפי המסקנא בכדי שיתישב הקושיא הנ"ל. דהנה הקשו תוס' במכילתין על הש"ס דאמר ת"כ דר"י כו' ואלו נוקשה לא קאמר כו' קשה דלמא כ"ש נוקשה וכאשר מוקי באמת ר"נ המשנה כר"א דכ"ש נוקשה ותירצו תוס' דמ"מ ה"ל לר"א להזכיר בברייתא נוקשה אף שהוא חמור למעטו מכרת עכ"פ יע"ש. והנה יש לי לדקדק בזה דהא אי' לעיל דף כ"ב ע"א בתוס' ד"ה ור"ש דמש"ה לר"ש גיד הנשה אסור בהנאה משום דס"ל אין בגידין בנ"ט א"כ ע"כ הך לא יאכלו דאמר קרא קאי על הנאה כי שם לא שייך אכילה יעש"ה והגאון בעל מגן אברהם פי' בסי' הנזכר דנוקשה היינו חמץ שאינו ראוי לאכילה יע"ש ובהיות כן י"ל ג"כ דלא שייך בי' אכילה כ"ש מג"ה די"ל עץ הוא והתורה חייבת עליו יעויין במס' חולין פג"ה עכ"ז סובר ר"ש דכוונת הקרא לחייבו על הנאה כ"ש בנוקשה דלא שייך בי' אכילה וחמץ תלה רחמנא באכילה המתהני מיני' פשיטא דלא שייך בי' אכילה לאוסרה וע"כ ג"כ מהנאה מיעטו קרא

ולפ"ז ישאר קושי' התוס' דלמא מש"ה לא הזכיר ר"א נוקשה דכ"ש הוא. וא"ל כתירוצם דה"ל למיתני נוקשה למעטו מכרת מקרא זה ז"א כיון דבנוקשה לא שייך כ"א הנאה לא צריך כלל למעטו מכרת דבלא"ה מוכרח דעל הנאת חמץ ליכא כרת אף אם הוא ד"א מדכתב קרא נפש לרבות המחהו וגמעו במס' חולין דף כ"ב כאשר זכרנו לעיל בסמוך. ש"מ דדוקא באכילה ממש שייך כרת דאי חיוב כרת אף בנוקשה שאינו ראוי לאכילה א"כ כ"ש המחהו וגמעו וכמ"ש תוס' שם ועיין לעיל וכיון דבלא"ה כבר נתמעט נוקשה מחיוב כרת מש"ה לא תניא בברייתא למעטו מקרא דכי כל אוכל דכבר נתמעט מנפש כנ"ל ועדיין קשה דלמא כ"ש נוקשה כקושי' התוס' איברא נראה דקושי' התוס' מעיקרא ליתא דא"ל כ"ש נוקשה דיקשה א"כ מנ"ל לר"א לרבות תערובות אימא דלא קאי כ"א אנוקשה וכן מרגלא בפומי' דאינשי' ליישב כזאת. והנה הביא הגאון מוהררש"א ז"ל בשם הר"ן ז"ל לפרש דהא דממעטינן הכא מן כרת היינו מיתורא דקרא דהך כי כל אוכל חמץ ונכרתה מיותר לגמרי דהלא כבר נאמר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה כ"ש חמץ אע"כ דהתורה כתבה קרא יתירה למידרש דוקא חמץ גמור בכרת אבל לא תערובות ונוקשה יעש"ה ולסברת הר"ן ז"ל לא הוה קשה פירכת הש"ס אימא כי כל לרבות עירובו בלאו דא"כ יקשה קרא יתירא למה לי כסברת מהרש"א הנ"ל ויעויין שם רק בהיות כן נסתר ג"כ התניא כוותי' די"ל מש"ה לא קתני נוקשה בברייתא משום דכ"ש הוא כקושית התוס' וא"ל כתירוצם דליתני למעטו מכרת דכבר נתמעט והולך כמ"ש מקרא דנפש לרבות שותה. וא"ל א"כ מנ' ל לר"א למידרש תערובות דלמא לא קאי כ"א אנוקשה ובתערובות ליתא אפילו ללאו ז"א דא"כ דבנוקשה לחוד משתעי קרא ל"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה למעט נוקשה מכרת הלא כבר נתמעט מנפש ואי למעט תערובות מכרת גם ז"א דהלא קיימינן השתא שאפי' לאו אין בו נמצא לסברת הר"ן ז"ל שזכרנו נסתר הקושיא וגם התניא כוותי' רק דש"ס לא ניחא לי' בסברת הר"ן דדרש מיתורא דקרא וממילא הקושיא עומדת שפיר ובזה יתקיים גם התניא כוותי' א"כ במסקנא אם אנו באים לדון בדבר חדש ליישב הקושיא ע"כ מוכרחים אנחנו לבא לסברת הר"ן ז"ל ובזה יסורה הקושי' יוסתר ג"כ הת"כ וא"כ שפיר פסק הב"י כמסקנא דנסת' התניא כוותי' די"ל דס"ל לר"א תערובות וה"ה נוקשה והא דלא קתני בברייתא משום דכ"ש הוא וק"ל ובחידושי למס' זו הארכתי בזה:

שם מסקינן בריש פ' א"ד דפסח דוחה שבת דילפי' בג"ש נאמר מועדו בפסח ונאמר במועדו בתמיד מה תמיד דוחה שבת אף פסח דוחה שבת ושוב ילפינן תמיד מפסח מה פסח דוחה טומאה אף תמיד דוחה טומאה דגבי פסח ילפינן מאיש נדחה ואין ציבור נדחים יעש"ה וכתבו שם בתוס' דסוגי' דפ' כיצד צולין פליגי אסוגיא דהכא דהתם ילפינן מן משמעות דבמועדו דדוחה שבת וטומאה יע"ש ובדיבור הסמוך הקשו ל"ל דפסח דוחה שבת נילוף מתמיד ושתי לחם כו' יעש"ה ויש לדקדק חדא במאי פליגי סוגי' דהכא עם סוגיא דכיצד צולין דכאן יליף מג"ש והתם ממשמעתו דקרא ותו איכא למידק דקושי' התוס' במכילתין בודאי לק"מ למה לי הג"ש ותיתי במ"מ מתמיד ושתי לחם דהא הג"ש אינו מיותר דאיצטרך למילף תמיד מן פסח לענין דחי' טומאה וע"כ עיקר קושיתם על לשון הש"ס למה ילפי בג"ש ולא ילפי מ"מ מתמיד כו' טפי ה"ל להקשות קושי' בכיצד צולין דלפי סוגי' דהתם ילפינן שבת וטומאה ממועדו ושם קשה שפיר למה לי כלל במועדו בפסח תיתי משתי לחם. ונלע"ד דהנה אי' שם בפ' כיצד צולין וצריכא דאי כתב בפסח ותמיד ה"א שכן יש בהם צד חמור ופרש"י דתמיד תדיר וכליל ופסח הוא בכרת ותוס' פירשו שהיינו צד החמור שבהם ששניהם נאמרו לפני הדיבור יעש"ה והנה יש לדקדק באמת מנ"ל למידרש מחד במועדו שניהם שדוחה שבת וטומאה וכ"כ הקשו תוס' במנחות דף נ' ע"ב בקרא דתקריב יעש"ה רק נלע"ד דהנה גבי תמיד לית דין צריך בשש דדוחה שניהם דדחי' מקרא מלא דיבר הכתוב גבי קרבן שבת על עולת תמיד וכי איצטרך קרא דבמועדו ע"כ לענין דחי' טומאה וקשיא לכאורה למה לי קרא בכל הקרבנות דדוחה שבת וטומאה תיתי במ"מ מפסח ותמיד וא"ל שיש בהם צד חמור י"ל פסח שני תוכיח שלא נאמר לפני הדיבור וגם אינו בכרת כדאי' ריש פ' מי שהיו טמא פלוגתא דתנאי. רק ע"ז י"ל דס"ל לתנא דברייתא כר"י דאמר לקמן דוחה שבת ואינו דוחה טומאה גבי פסח שני א"כ ניהו דאנו יכולים למילף מפסח שני דדוחה שבת עדיין מנ"ל דדוחה טומאה נמצא י"ל במסקנא מש"ה דריש בכיצד צולין תרתי מבמועדו דלענין דחי' שבת לחוד לא איצטרך קרא דמוכח מתמיד ופסח שני וכי איצטרך קרא אטומאה ג"כ וסוגיא דהכא ס"ל כמ"ד דפסח שני בכרת וליכא למילף מידי מיני' ולכך הוזקק לג"ש דבמועדו דיליף תרתי מתמיד דבי' בודאי מוכח דדוחה שניהם כאשר הוכחנו בסמוך. ולפ"ז מיושב קושי' תוס' בסוגיא דכיצד צולין דשם לק"מ ל"ל דחי' שבת כלל בפסח תיתי משתי לחם ז"א דא"כ לא הוה ידענו דחי' טומאה בכולהו לא בקרבנות ולא בפסח דה"א דקאי הכל אדחי' שבת דהשתא קיימינן דלא כתיב בפסח כלל רק אחר שכתב קרא בפסח דדוחה שבת וה"ה פסח שני דכתיב ככל חוקות הפסח כו' ממילא לא איצטרך כלל בשארי קרבנות דנוכל למילף מפ"ש ותמיד וע"כ דקאי אדחי' טומא' והד' ילפי' באמת פסח משתי לחם דדוחה טומאה כקושית תוס' אבל במכילתין הקשו תוס' שפיר למה להש"ס למילף מג"ש ולא מתמי' ושתי לחם וק"ל ועיין בזה במס' יומא וק"ל להבין: