מאורי אש קמז

טומאה והלא בגמרא דריש אלו דברים ילפי' לה דחי' טומאה בפסח מקרא דאיש נדחה ואין ציבור נדחית ובאמת בסוגיא דכיצד צולין משמע דמחד קרא ממעטי' תרתי וכמ"ש התו' ריש פרק הנזכר דסוגיא חלוקי' עכ"ד ולמה הביא רש"י בפשטות כסוגיא דכיצד צולין גם יש לחבר שני דיבורי רש"י הנ"ל לומר דשניהם בדיבור אחד נאמרו. דהנה העולם מקשים ל"ל קרא דפסח דוחה שבת תיפוק ליה מפסח שעשו בשנה השנית במדבר שהיה ע"כ בשבת כדאיתא במס' שבת דף פ"ח ע"ב ויהי בחודש הראשון באחד לחודש הוקם המשכן תני עשרה עטרות נטלו בו ביום וקחשיב שם ראשון למעשה בראשית א"כ כשחל ר"ח ניסן ביום א' הי' חל ע"פ בשבת באותו פעם ועינינו הרואות מקרא מלא דיבר הכתוב שעשו הפסח בשנה ההיא והנה קושיא זו לק"מ בין על סוגיא דריש א"ד ובין על סוגיא דכיצד צולין דממ"נ לסוגיא דאלו דברים דילפי' בג"ש דבמועדו דהיינו פסח מתמיד לענין דחית שבת ותמיד מפסח לענין דחית טומאה דכתיב בפסח איש איש. א"כ איצטרך בלא"ה הג"ש דבמועדו לענין דחית טומאה. ולסוגיא דכיצד צולין דילפינן למשמעות דבמועדו דחית טומאה ושבת אכתי איצטרך לה במועדו לענין דחית טומאה עכ"פ והנה התוס' מקשים שם ריש אלו דברים תיפוק ליה דפסח דוחה שבת דנילוף מתמיד ושתי לחם. גם קושי' זו לק"מ לסוגי' דאלו דברים דאכתי איצטרך הג"ש משום תמיד גופי' דנילוף דדוחה טומאה מג"ש מפסח. אמנם על סוגיא דכיצד צולין קשה שפיר למה לי במועדו גבי פסח דדוחה שבת וטומאה תיתי מתמיד ושתי לחם ואולם גם זה י"ל לפי מה דאי' במס' זבחים דדבר הנלמד ממה מצינו אינו חוזר ולומד בהיקש א"כ איצטרך שפיר גבי פסח דדוחה שבת כי היכא דנוכל למילף מיניה פסח שני דג"כ דוחה שבת מהיקש ככל חוקת הפסח יעשו אותו א"כ אם הוה ילפינן פ"ר במה מצינו מתמיד וב"ל שוב לא הוה מצי למילף כלל פ"ש מפסח ראשון מהיקש לכך כתיב בהדיא במועדו דדוחה שבת: אולם עדיין אנו צריכין למודעי' לפי מה דאיתא במכילתן בפ' מש"ט דסתמי מתני' בפסח שני ודוחה שבת ואמרי' כתנות פרשת נשא אור

ריש סוטה כד פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו ונראה ליישב ואגב נאמר מה שאמרנו לתלמידי' בהדרן עלך במס' סוטה ונקדים דאי' שם דף ו' ע"א ר' שמעון אומר אין זכות תולה במים המרים ואם אתה אומר זכות תולה אתה מוציא שם רע על הטהורות ובע"ב אי' שם תניא כוותי' דרב ששת ולא מטעמי' טהורה ולא שיש לה עדים במדינת הים ופריך דר"ש נהי דוי"ו לא דריש והא איכא שיש לה עדים במדינת הים ומשני לא שכיח ופירש רש"י ולא מסקי אינשי אדעתייהו למחשדינהו לטהורות בהכי וכתבו התוס' ד"ה לא שכיחי וה"ה בא עליה בעלה בדרך נמי לא שכיחי עכ"ל ובסוף עגלה ערופה תנן משרבו המנאפים פסקו מים המאררים ור' יוחנן בן זכאי הפסיקן שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזננה ובגמרא ת"ר ונקה איש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו ואומר לא אפקוד על בנותיכם כי תזננה ופי' רש"י מנוקה מעון ניאוף באשה האסורה לו בין מזו שנסתרה בין מאחרת ולפ"ז קשה נמי קושי התוס' אם אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקי' א"כ אתה מוציא שם רע על הטהורות וע"כ צריכין אנו לומר דגם האיש אינו מנוקה מעון אינו שכיח דמעוטין בעריות וכל ישראל בחזקת כשרות ולא שייך הוצאת שם רע כמו ובא עליה בעלה בדרך וזה הדרך עלך פ' עגלה ערופה מס' סוטה וסליק בלא שום קושי' דלא יקש' לך כיון דאין האיש מנוקה מעון ניאוף אין המים בודקין א"כ אתה מוציא לעז על הטהורות אבל הדרן עלך מסכת סוטה ופ' עגלה ערופה ניחא דמסקנא אנו מוכרחים אנו לומר כל דבר דלא שכיחי אין כאן הוצאת שם רע על הטהורות וק"ל

ובזה יובן הא דאמרי' כד פתח ריש לקיש בסוטה אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו משום דבפ' סוטה כתיב והאיש מנוקה מעון דרשינן אם אין האיש מנוקה מעון ניאוף אין המים בודקין וקשה למה באמת המים המאררים תלויה באיש דוקא כשהוא מנוקה מעון לכך אמר ריש לקיש אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו א"כ אם הוא מנוקה מעון לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ומים בודקין אותה כדי להרחיקה ואם אינו מנוקה שם שבת אין טומאה לא נימא מתני' דלא כר"י דתני' פסח שני דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה רי"א דוחה אף את הטומאה יע"ש והנה יעויין בת"כ דמקודם ילפי' מוידבר משה את מועדי ה' שדורשים כ"א בזמנו כו' רבי אומר וכו' שדוחה שבת וטומאה דכמו כן נאמר בכל ק"צ במועדו דדוחה שבת וטומאה יעש"ה א"כ הדרא קושי' לדוכתי' לרבי גופא דיליף ממשמעות דבמועדו משמע דדוחה שבת וטומאה ל"ל גבי פסח במועדו ותיתי מתמיד ושתי לחם. מאי אמרת דלא הוה ידעינן פ"ש דדוחה שבת מאחר דבפסח ראשון גופי' ילפי' ממה מצינו ז"א דהא לענין דחי' שבת יש לנו ללמוד מפסח מדבר שעשו בשבת כנ"ל וא"ל דאיצטרך במועדו לענין טומאה קשה נילוף לענין דחי' טומאה מתמיד ושתי לחם וא"ל דלא הוה ידענא בפסח שני דדוחה טומאה ז"א דהא רבי גופיה סתים לסתמים דמתני' דפסח שני אינה דוחה את הטומאה באמת א"כ קשה שפיר לרבי גופא ל"ל במועדו דפסח אך לפמ"ש התו' במס' קידושין דף ל"ז ע"ב דכל ארבעים שנה שהיו במדבר לא עשו פסח אלא פסח ראשון מחמת דכ"מ שנאמר מושבות לאחר ירושה וישיבה משמע והקשו שם א"כ איך עשו פסח זה במדבר ותרצו שהיה ע"פ הדיבור א"כ בלא"ה לק"מ קושי' העולם תיתי מפסח מדבר דדוחה שבת די"ל ע"פ הדיבור שאני וכמ"ש בכמה דוכתי' סגיאי' וכ"כ הרי"ף בתוס' הנ"ל וא"כ ג"כ לק"מ קושי' תוס' כנ"ל דאי הוה יליף מתמיד וב"ל הוה צריכים למילף גם לענין שבת ולא הוה מצי' למילף פ"ש מפ"ר בה קשה כנ"ל. ולפ"ז הן הן דברי רש"י ז"ל דרוצים לפרש כסוגיא דרבי למילף ממשמעות דבמועדו דחית שבת וטומאה. וכדי שלא תקשה קושי' התוס' כנ"ל ל"ל במועדו ותיתי מתמיד וב"ל לענין דחית טומאה. ושבת נילוף מפסח מדבר שעשו בשבת לכך הביא רש"י מקודם דכל מ' שנה לא עשו אלא פסח זה מחמת דכ"מ שנאמר מושבות לאחר ירושה וישיבה וקשה איך עשו פסח זה ועכ"ל שהי' ע"פ הדיבור א"כ אין למילף ממנו כנ"ל א"כ פירשו שפיר דממשמעות במועדו מוכח דחי' שבת וטומאה כסוגי' דכיצד צולין ודו"ק: מעון מצא מין את מינו ולכך אין המים בודקין אותה וק"ל

בפסוק ביחזקאל סי' מ"ד וראשית כל בכורי וכל תרומת כל מכל תרומתיכם לכהנים יהיה וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך ויש לדקדק מה להניח ברכה אל ביתך ונראה דאי' בפ' הרואה דף ס"ג ע"א חזקיה בריה דרב פרנך א"ר יוחנן למה נסמכה פרשת סוטה לפ' תרומות ומעשרות לומר לך כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנו לכהן לסוף נצרך לכהן ע"י אשתו שנא' ואיש את קדושיו לו יהיה וסמוך ליה איש כי תשטה את אשתו ולא עוד אלא לסוף שנצרך להם שנאמר ואת קדושיו לו יהיה א"ר נחמן בר יצחק ואם נותנין סוף מתעשר שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה. לו יהיה ממון הרבה וכן פי' רש"י בחומש א"כ לפ"ז ניחא דהכתוב מבשרן וכל תרומותיכם וראשית עריסותיכ' תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך ר"ל כשתתנו התרומה לכהן יקויים בכם ואיש את קדושיו לו יהיה ממון הרבה וזה להניח ברכה אל ביתך ר"ל שהברכה יבוא לתוך ביתך שתתעשרו וק"ל

בהפטרה בשופטים סי' י"ג ותבוא האשה ותאמר לאישה לאמר איש אלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך אלהים נורא מאוד ולא שאלתיהו אי מזה הוא ואת שמו לא הגיד לי ואיכא למידק למה הוצרכה לומר לאישה ולא שאלתיהו אי מזה הוא ואת שמו לא הגיד לי וזה נראה כדברי מותר ונ"ל לומר שמצינו שמצד ענוה אדם גדול אינו מגלה את שמו וכן איתא בהקדמת הזוהר דף ו' ע"א ברי' דרב המנונא סבא לא רצה לגלות שמו ושם אביו שלא להתגאה באורייתא וזה דוקא אם אנו יודעים מאיזה מקום הוא והוא מפורסם במקומו הוא מדת ענוה שלא לגלות שמו שלא יעמדו על החקירה ויבאו לאחזוקי טיבותא אבל אם אינו יודע מקומו אז אף כשמגלה שמו לא ניכר כי אמרו כמה יוסף איכא בשוקא ואי' דמלכים אין להם שמות קבועים אלא לפי שליחתם משתנה שמם עי' בפי' רש"י בפ' וישלח למה תשאל לשמי והנה האשה אמרה לאישה איש אלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך אלהים נורא מאוד ורצתה ליתן טעם לדבריה שלא שאלתיהו אי מזה הוא וכיון שלא ידעתי מקומו ואפ"ה את שמו לא הגיד לי ש"מ שהוא מלאך אלהים ואין לו שם ידוע גלל כן לא