מאורי אש קמב

מן החי ובשר בחלב אסור בהנאה וא"ל למה לי ג"פ לא תבשל ז"א דחד קאי אהנאה וחד אבישול וחד דאותו הנאה דרך בישול אסרה התורה דהשתא א"ל ל"ל דהנאה אינה אסורה אלא דרך בישול הלא בלא"ה מוכח מק"ו דאכילה ז"א דהשתא קיימינן באמת דגבי אכילה גם שלא כדרך בישול אסור מצד אבר מן החי וא"ל לא לכתוב רק תרי לא תבשל ואנא ידענא דהנאה אינה אסורה אלא דרך בישול מדאפקי' רחמנא להנאה בדרך בישול זה ליתא דגבי הנאת מהכרח לאפקי' מלשון הנאה דאי הוה כתיב בהדיא לא יהנה הוה לקי ג"כ ובאמת על הנאה לא לקי מטעם דהוה לאו דעתא באם אין ענין לכך הוצרך התורה לשנות מלשון הנאה ללשון בישול ולעולם אף שלא כדרך בישול אסור לכך כתב עוד הפעם לא תבשל להורות דהנאת בשר בחלב אינה כ"א דרך בישול ודוק היטיב

הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' תו"מ כתב בה"ז דהעומר מצוה לקצור בלילה בין חול בין בשבת. וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר ע"כ והקשה הלחם משנה דהוא נגד ש"ס ארוך דשילהי פרק ר' ישמעאל דאמרי' שם פלוגתי' דרבי ור"א בן שמעון דראב"ש ס"ל שכל העומר שנקצר שלא כמצותו פסול. אמר רבה בר חנה א"ר יוחנן ראב"ש בשיטת ר"ע רבי של אביו אמרה דתנן כלל אר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותו מע"ש אינה דוחה את השבת וסבר לה כר' ישמעאל דקצירת עומר מצוה דתנן רי"א מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהוא מצוה ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצרה מע"ש כו' ופריך ורבי לאו תלמידי' דר"ש הוא והתניא כו' ומשני סבר לה כאידך דר"ש דתני' אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואיברים כשרים כל הלילה ולא הי' ממתין להם עד שתחשך. ופריך וראב"ש לא שמיע לי' אלא שאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת ולרבי נמי כו' ועש"ה ועכ"פ מוכח מסוגי' זו דאי נקצר ביום כשר אינו דוחה שבת ואיך אחז רבינו החבל בתרין ראשין דפסק דנקצור ביום כשר ואפ"ה כתב דקצירת עומר ד"ש וכבר האריך בזה הגאון המפורסים מוהרש"ק בספרו בה"ז יע"ש שנתווכח בזה עם הגאון הקדוש זלה"ה ואמרתי גם אנכי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל. ויתבאר ג"כ דברי רש"י ז"ל בד"ה וראב"ש לא שמיע ליה הא דחביבה מצוה בשעתי' אלא בע"כ שמיע ליה ולא גמיר מיניה דהתם וכו' שהרי דחתה שחיטה את השבת כו' נראה כוונתם לפרש הא דאמר הש"ס אלא שאני התם כו' הכל הוא מדברי המקשן בכדי לפרוך על רבי אח"כ ויש לדקדק מאי פשיטותא כ"כ דראב"ש שמיע ליה ומחלק משום דהתם כבר דחתה שחיטה את השבת לכך נלע"ד דהנה כתבו שם בתוס' ד"ה אמאי דחי שבת נקצרים מע"ש ואע"ג דלכתחילה מצותה בלילה כיון דדיעבד כשר לא הוה דומי' דתמיד דכתיב ביה במועדו דדחי שבת יעש"ה נראה כונתם דמסתברא דדומי' דתמיד דאמרה התורה דדחי שבת והתם ליכ' למיעבד באופן אחר התמיד כ"א ע"י חילול שבת ה"נ בכל דוכתי' דאמרה תורה דדוחה שבת היינו נמי באופן דליכא לתקן הדבר בלתי דחיית שבת ומוכח שפיר דנקצר ביום פסול ועיין ולפ"ז אף אנו ניקום ונימא בה מלתא דעדיין קשה מנ"ל לראב"ש דכל דבר הנעשה בעומר שלא כהלכתו פסול. וא"ל דא"כ מ"ט עומר דוחה שבת י"ל משום דמצותו בכך וא"ל דדומי' דתמיד בעינן ז"א די"ל דגם גבי תמיד גלי קרא דדוחה שבת אפי' היכא דאיכא למיעבד ולמיהדר להיות בלא חילול שבת אפ"ה דחי שבת דהיינו דהא אי' בריש מס' שבת שנים שעשו מלאכה אחת פטורי' ויע"ש דף צ"ב דאפי' בזה יוכל וזה יוכל פוטר ר"ש ולפ"ז כיון דר"א ב"ש בשחיטת ר"ש אביו קאי א"כ למה ידחה תמיד את השבת ויעשו כל המלאכות הצריכי' לגופי' שנים ויהיו פטורים ומדחזי' דכתב לן קרא במועדו דתמיד דוחה שבת אפילו היכא דאיכא למיעבד שלא ע"י דחי' שבת ש"מ שהותרה הכא שבת לענין דחי' עבודה ולאו דחויה היא ולא צריך לאהדורי א"כ ה"ה בעומר נמי אע"פ שאם נקצר ביום כשר אפ"ה יכולין למיקצר בשבת ג"כ דהותרה היא ובשגם דהכא גבי עומר מצותו בכך לכתחילה לקצור בלילה אך נלע"ד דראב"ש בשיטתו קאים דס"ל בשחיטת חולין פ"ב דבקדשי' אין שנים שוחטים זבח אחד יעש"ה ובהיות כן י"ל שאני גבי תמיד דגבי שחיטה הוכרח להיות דחית שבת משום דליכא למימר דשנים ישחטו דגבי קדשים אין שנים שוחטים זבח אחד ומאחר שלגבי שחיטה הכרח הוא לחלל שבת אין ראיי' מן העבודות שלאחרי' שדוחי' שבת די"ל שאני הכא שכבר דחתה השחיטה את השבת והואיל והותרה הותרה כדאמרי' (ויעויין לעיל בפ' ויקרא בדברינו ואולי יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן ועיין) ולדברינו האלה א"כ מוכרחים אנחנו גם מכח קושי' זו לסברת הגמרא דס"ל לראב"ש שאני התם הואיל ודחתה שחיטה את השבת והואיל והותרה הותר' ושפיר פרש"י דהש"ס מפרש דרך שלילה לראב"ש לא שמיע לי' הא דחביבא מצוה בשעתיה וכו' אלא שאני התם הואיל ודחתה שחיטה את השבת א"כ לרבי מנ"ל דאם באנו לומר דעדיין לא ידע המקשה מזה החילוק הוה ליה טפי למיפרך מנ"ל לראב"ש הא דלמא באומר הוא דומי' דתמיד שנוכל לעשות כל העבודות שלאחרי' ע"י שנים ואמרה רחמנא דדחי ובאמת מותר גם באחד ודומי' דעומר דהותר שבת ועכ"ל דידע מהסברא דשאני התם דכבר דחה שחיטה את השבת ומש"ה פרש"י דהכל הוא מדברי המקשה וכיון דזכינו לדון בדבר זה דכל עיקר כוונת ר' יוחנן במכילתן לפרש דברי ראב"ש לשיטתו דסבירא ליה בקדשים אין שנים שוחטים זבח אחד דה"ק ר"י גופי' בחולין שם דברי ראב"ש ע"ש וכיון דהרמב"ם פ"א מה' פה"מ כרבנן דראב"ש רק דשנים שוחטים זבח אחד גבי פסח וגבי פסק פ"א מה' הט"ו דשנים שעשו מלאכה אחת היכא דזה יכול וזה יכול פטורים בהיות כן שפיר פסק דעומר דוחה שבת אע"פ שיוכל לקצור ביום אפ"ה דחי שבת והוה דומי' דתמיד דיוכל נמי לשוחטו שנית ואפ"ה הותרה להם דחי' שבת ה"נ בעומר וק"ל

בשם תלמידי הותיק הרבני המופלג בתורה החריף השנון ומהודר מוהר"ר אהרן בהרבני הנגיד מוהר"ר מאיר ר"ח ר"ש מבריסק דליטא

גרסינן ריש פרק איזהו נשך ת"ר את כספך לא תתן בנשך כו' ומנין לרבות כל דבר ת"ל כל דבר אשר ישך וכו' וכתבו תוס' והרא"ש והר"ן כסף אוכל ל"ל ותירצו דאתי' לכלל ופר למעט קרקעות ופחות מש"פ והביאו ראיה מהאי דכתובות דף, מ"ו ע"א דבעי ר' ירמיה פחות מש"פ מהו שכרן בקרקע מהו ולא בעי למילף מרבית אלא ודאי ברבית אמרינן דקרקע ופחות מש"פ פטור דאתמעט מהאי פרטא דכסף אוכל וגם יצאו להם דין זה משמעתן דקאמר רבא לאו ברבית לאו בגזל ל"ל כו' דלמא צריך לפחות מש"פ דלא אתי' מגזל ואונאה וגם האיך ילפינן מיניה מה לריבית שכן אסור פחות מש"פ יע"ש אך הטור י"ד סימן קמ"א הביא דעת הרמ"ה דחולק על דברי תוס' אלו וכ' הגאון בעל משנה למלך דהרמ"ה אינו חולק רק על דין פחות מש"פ אבל בקרקעות מודה דאין ריבית וצריך להבין מאין יצא דבר זה להרמ"ה ז"ל דאינו חולק רק על פחות מש"פ ולא בקרקעות ממ"נ אי סבר הכלל ופרט למה אינו ממעט קרקעות ג"כ וגם היאך הוא מתרץ כל הראיות שהביאו הפסוקים הנ"ל ונראה לתרץ מקודם לזה נבאר קושיא עצומה על הרמב"ם פ"א מה' גזילה דחלק לאווין דגזל וכובש שכר שכיר לשני לאווין ואמר דלאו דגזל קאי לגופי' על גזל ממש ולא אכובש ש"ש והתמיהו עליו כל נושאי כליו שהרי מבואר בשמעתן דלא תגזול ולא תעשוק קאי אכובש ש"ש דקאמר הגמ' אא"ע לגזל כו' והאיך חלקן הרמב"ם ז"ל יעש"ה ונראה לתרץ דהנה המהר"ם שיף ז"ל הקשה דאי אמרינן אין אונאה לפרוטות האיך קאמר הגמ' דלא תגזל קאי אכובש ש"ש דהא צריך לגופיה דאיהו עובר בגזל על ש"פ יע"ש ובהזה' דנ"ד אך מה נמלצו לחכי מדבש לפי דברי האשל אברהם ז"ל דשפיר קאמר הגמ' למה לי לאו בגזל דפרוטה ילפינן מריבית ואף דמריבית לא ילפינן דחידוש הוא ודאי כולה מלתא לא ילפינן מהתם משום דחידוש הוא אבל כיון שכבר יליף מריבית ואונאה בעיקר הלמוד של גזל אלא בפרוטה דליכא למילף מאונאה בזה ודאי ילפינן מריבית לחודי' כיון שכבר ילפינן עיקר הלמוד של ריבית מבנייהו והביא שם כמה ראיות ברורות יעיין שם אך אי קשיא הא קשיא לי הא אי אמרינן כדברי הרמ"ה ז"ל דיש ריבית לפחות משוה פרוטה לפ"ז קשה מאי פריך לאו בגזל ל"ל דהא איצטרך לגופא דאי ילפינן מריבי' ואונאה והיה ילפינן אף בגזל דפחות מש"פ אסור דיהי' ילפינן מריבית ואף דמריבית לחודא לא ילפינן אך כיון דכבר ילפי' בעיקר הלמוד מתרווייהו ודאי ילפינן פחות מש"פ מריבית לחודא כנ"ל לכן כתב רחמנא לאו בגזל גופא להורות דדוקא ש"פ אסור דהשתא ליכא למילף מריבית לחודא כיון דלא ילפינן כלל מבנייהו בודאי ליכא למילף מהתם משום דחידוש הוא וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק א' מה' גזילה דאין גזל לפחות מש"פ אמנם די"ל דהנה הקשה הגאון בחדושו ר' שלמה הכהן על רבא דקאמר למה חלקן הכתוב לעבור בשני לאווין הא הברייתא לא סבר סברא זאת מדקאמר נשך אוכל מנין כו' ויליף מג"ש ולמה לא נילוף הברייתא מג"ש אלא ודאי דלאו סברא דמדחלקן להוכיח לעבור בשני לאווין יע"ש והניח בצ"ע אך המהרמ"ש הקשה באמת על הברייתא למה לא נילוף