מאורי אש קכג

מוכח דבר קפרא לא ס"ל כריב"ק בזה דאל תקרי וישטחו אלא וישחטו דשליו הי' טעון שחיטה דאם נימא דב"ק ס"ל כריב"ק קשה על הלשון של ב"ק דאמר לפוטרו בלא כלום א"א שכבר הוקש לבהמה הלא בלאו ההיקש מוכח דעופות טעונים שחיטה מגופיה דקרא דכתיב לשון שחיטה גבי השליו אע"כ דלא דריש לוישטחו כריב"ק אלא כרבי ולדידי' הוצרך הש"ס לחלק בין היכא דכתיב לשון אסיפה במקום שחיטה למקום דלא כתיב אסיפה במקום שחיטה אבל לריב"ק מוכרח דליתא לזה החילוק כנ"ל וזה דדייק הש"ס בדקדוק היטב אלא מעתה גבי שליו נמי נימא דסגי באסיפה ומשום דלא נאמר דס"ל כריב"ק דכתיב בגופי' דשליו ג"כ בפי' שחיטה בלשון שטוח כו' לכך דייק דז"א והא אמרת לפוטרו בלא כלום א"א שכבר הוקש לבהמה וא"א דס"ל כריב"ק דנאמר בפירוש לשון שחיטה בשליו קשה למה תולה בהיקש דעוף טעון שחיטה בלא"ה מוכח משליו גופי' ודוק וסמכתי על מעיין שם כתב הגאון בתורת חיים הא דאמרי' בגמ' הטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים הכי קא קשי' לי' מאחר דבריש הפרשה נאמר מקודם פ' טמאים גבי בהמה וחיה ואח"כ גבי דגים ואח"כ גבי עופות וה"ל למיכתב ג"כ הכא זאת תורת בהמה ושרץ המים ועוף אלא כדי להקיש כו' עש"ה. ולפ"ז קשה לת"ק דפליג על בר קפרא ויליף מקרא אחרינא שחיטת עוף בסימן אחד קשה למה לא נכתב על הסדר בהמה ודגים ועופות. ונ"ל ע"פ מה שהביא הט"ז בי"ד סי' י"ג דחגבים אינם טעונים שחיטה דאתקש עופות לבהמה ואחר דגים כתיב וכל שרץ הארץ זו חגבים ואתקש חגבים לדגים לפוטרם מן השחיטה יע"ש וכן הביא בכ"מ ולפ"ז י"ל דס"ל לת"ק דאיצטרך למיכתב שלא כסדר בכדי שיהי' מסודר דגים אצל חגבים הנכתב בסוף גם בפ' קמאי ולהקיש לו חגבים ומש"ה כתיב כאן עופות קודם דגים וזה ברור ובזה מיושב מה דלא פריך בל"ז דגים מנ"ל דלאו בני שחיטה דלא אשתמט לן דדגים צריכין שחיטה ולפי הנ"ל מיושב דלת"ק מוכח דדגים לאו בני שחיטה מדאיצטרך ההיקש חגבים לדגים. וא"ל א"כ לבר קפרא נמי מנ"ל דמש"ה נכתב שלא על הסדר להקיש עופות לבהמה דלמא בכדי להקיש חגבים לדגים שאינם טעונים שחיטה ז"א דאם באמת נימא בעוף שא"צ שחיטה ה"ל למיכתב על הסדר ומהי תיתי שחגבים טעונים שחיטה דגם אם מקיש לעוף א"צ שחיטה וא"ל דעדיין דנימא דיהי' כמו עוף שטעון עכ"פ נחירת סימנים גם זה ליתא דהנה הקשה הכסף משנה מהי תיתי דדגים וחגבים יהיו צריכים שחיטה הלא אנו צריכין למילף גם בבהמה ועוף שחיטה ותירץ משום דכתיב וזבחת מבקרך וצאנך וראינו דריבה לן קרא דלאו דוקא וה"ה עוף א"כ ה"א ה"ה נמי כל בני חיי' צריכ' שחיטה יעש"ה א"כ לפום הך חלוקה דעופות א"צ שחיטה מהי תיתי לרבות כלל חגבים ותן לחכם כו' והארכתי בזה

במשנה פ"ו דתמורה ר"א אומר וולד טריפה אסורה כו' יעש"ה וכתב הרב מברטנורא ורש"י ז"ל אבל להדיוט הריב"ק שריא והגאון בעל תי"ט משיג עליו וגם בתוס' באמרם שגם להדיוט אסור. ונראה להוכיח לכאורה כדברי הרב ז"ל מהך דאי' במס' מנחות דף ה' דפריך שם ל"ל מן הבקר להוציא את לטריפה הא הוא ק"ו מב"מ שמותר להדיוט אסורה לגבוה טריפה שאסורה להדיוט כו' ומשני מה לב"מ שכן מומן ניכר תאמר בטריפה שאינו ניכר ופי' תוס' אע"ג שגם טריפות הם ניכרת כמו מומין שבסתר מ"מ איכא נמי טריפה שאין נודע לנו כל עיקר עד אחר השחיטה כמו טריפות שבבני מעיים יעש"ה והדר פריך שם וטריפה מהכא נפקי' מהתם נפקי' ממשקה ישראל מן המותר לישראל כו' ומשני חד לנטרפה ולבסוף הקדשה וחד להקדשה ולבסוף נטרפה כו' ומקשים הלא אסיקנא דלא איצטרך כ"א על טריפות שאינם ניכרים רק לאחר שנשחטה ומנא ידעי' אם נטרפה ולבסוף הקדישה או הקדישה ולבסוף נטרפה. בשלמא אקדשה ואח"כ נטרפה משכחת לה כגון שהקדישה ושהתה יב"ח וממילא אח"כ נטרפה אלא נטרפה ולבסוף הקדישה מנא ידענא לה כו' יעש"ה ולפירש"י ניחא דשפיר נוכל לפרש קרא על נטרפה ולבסוף הקדישה כגון וולד טריפה שאסורה גבי מזבח ג"כ דזהו נולד בטריפתו וא"ל דזהו הוה כמו טריפה הניכרת גם לזה לק"מ דאע"פ שהוא ניכר איצטרך קרא דליכא למילף בק"ו מן ב"מ דמותר להדיוט כו' כיון דגם וולד טריפה מותר להדיוט לשיטת רש"י ז"ל א"כ ליכא שום ק"ו ואיצטרך שפיר גם על טריפה הניכרת משא"כ לשיטת התוס' הדרא קושיא לדוכתיה ויעויין מ"ש בזה לעיל בפ' נח ומשם תלמוד לכאן ודוק היטב: כתנות פרשת תזריע אור

סמיכת הפרשה אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול בשר ערלתו למעלה מן הענין כתיב הבדיל בין הטמא ובין הטהור ואמרתי דרך רמז דאי' בפ' הפועלים דר"א בר"ש דאייתי לקמי' שיתין מיני דמא וטהרינהו הוי קא מרנני רבנן אמרו ס"ד לית בהו חד ספק אמר אם אם כמותי יהי' כולם זכרים ואם לאו יהי' נקיבה אחת ביניהם וזה הוא הרמז להבדיל בין הטמא ובין הטהור ר"ל כשתרצה לידע הפרש אם הי' טהור או טמא יהי' סימן זה בידך אשה כי תזריע וילדה זכר הוא הסימן שהי' דם טהור וק"ל

גמרא דנדה דף ס"ו ע"א א"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליו שבעה ימי נקיים ובברכות דף ל"א ע"א אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה וה"ד הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן כו' ובמגילה דף כ"ח ע"ב איתא תנן התם ודאישתמש בתגא חלף תני ריש לקיש זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה כי הא דר"ל הוי אזיל באורחא מטא עורקמא דמיא אתא ההוא גברא ארכבי אכתפי' וקא מעביר לי' א"ל קרית א"ל קרינא תנית א"ל תנינא ארבעה סדרי משנה א"ל פסלת לך ד' טורי וטענית בר לקישא אכתפיך שדי בר לקישא במיא א"ל ניחא לי דאשמיעך למר א"ה גמיר מיני הא מילתא דאמר ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו ז' נקיים עיין בפרש"י ואיכא למידק טובי בלישני' דריש לקיש דאמר הן החמירו כו' ה"ל למימר החמירו ועוד איכא למידק דאמר אי הכי גמיר מינאי הא מלתא וכי לא הי' לר"ל לגמור לו דין אחר ועוד איכא למידק בדברי ר' זירא דאמר בנות ישראל החמירו ולמה לא גזרו עליהם חכמים דין זה דהא מצינו כמה חומרות וכמה גזירות שגזרו חכמים ולמה לא גזרו גם חכמים עליהם גזירה זו:

ונ"ל לומר דאי' ריש נדה דשמאי אמר כל הנשים דיין שעתן והילל אמר מפקידה לפקידה ואפי' לימים הרבה ובדף ג' ע"ב אי' רבא אמר טעמא דב"ש משום ביטול פרי' ורבי' וחד סבר טעמא דב"ש דאם אי' דהוי דם מעיקרא הוי אתי ופריך הש"ס והא תניא כי האיך לישני משום ביטול פרי' ורבי' ומשני ה"ק הילל לשמאי אין טעמא קאמרת דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי מיהו עשה סיג לדבריך דמאי שנא מכל התורה דעבדינן סיג א"ל א"כ בטלת בנות ישראל מפרי' ורבי' והילל מפרי' ורבי' מי קאמינא לטהרות הוא קאמינא ושמאי לטהרות נמי לא דא"כ לבו נוקפו ופורש ע"כ הגמ' נמצא אנו למדין דאפי' להחמיר לא החמירו אלא לטהרות אבל לא לבעלה משום דאיכא למיחש לביטול פרי' ורבי' וב"ש ס"ל דאפי' לטהרות לא גזרינן דא"כ לבו נוקפו ופורש ואנן קיי"ל דנשים אין מצווי' על פרי' ורבי' ולפ"ז ניחא דחכמים לא רצו לגזור עליהם חומרא זו משום דא"כ בטל בני ישראל מפרי' ורבי' אבל הנשים בעצמן גזרו עליהן חומרא דר' זירא משום דהם פטורים מפו"ר וחכמים לא מיחו בידם שראו שכוונתם הי' לשם שמים שלא יבואו לידי עון מכשול כרת אע"פ שהי' לפקפק על חומרא זו מ"מ לא מצינו ששום אדם חולק על חומרא זו וקמ"ל הש"ס שזו הלכה פסוקה היא ולא חלק בה שום אדם אף שנראה קצת ביטול מצוה מ"מ כוונתם הי' לש"ש וזה פי' הגמרא דמגילה דאף דאמרו המשתמש בתגא חלף זה המשתמש במי ששונה הלכות אך האי גברא אמר דניחא לי' לאשמועינהו ר"ל לשמש ש"מ דס"ל דעת לעשות הוא אף דנראה קצת איסור מ"מ כיון דדעתך לש"ש לשמש ת"ח א"כ גמיר מיני' הא מילתא דאמר ר' זירא בנות ישראל הן שהחמירו על עצמן ר"ל אף שיש בזה חשש ביטול מצוה פרי' ורבי' מ"מ דעתן הי' לש"ש ולא מיחו בידם חכמים משום עת לעשות א"כ לדידך נמי אף שיש קצת ביטול מצוה לדידי לשמש במי ששונה הלכות מ"מ כיון דדעתך לש"ש מותר ואין חשש איסור כלל כמו גבי בנות ישראל שהחמירו על עצמן ולא מיחו בידן חכמים אף שיש חשש ביטול מצוה פו"ר מ"מ דעתם הי' לשם שמים וק"ל: