מנחם ציון צג

ואת ה' לא ידעו שהיה שקועים כ"כ בתועבת מצרים עד שאם האריך הגלות עוד רגע א' כמעט נטבעו בנ' שערי טומאה ולא יכלו לצאת משם לעולם והנה כל אדם מישראל יש לו רמ"ח אברים רוחניים שתלוים בהם רמ"ח מצות ה' וכאשר האדם איננו דבוק בבורא ויצר מחשבות לבו אחרי הבלי העוה"ז על חלומותיו ועל דבריו הוא בעולם הפירוד שאם עוסק באבר אחד אינו צריך לאבר אחר אבל כשהוא בדביקות בוראו הוא מתאחד בקדושתו עם כל איבריו להתהלך לפני ה' וזה נקרא עומר התנופה שמאסף ומעמר כל חלקי אבריו ומחשבותיו אשר הונף ואשר הורם לקדוש ה' למנה ובצאת ישראל ממצרים שפסקה זוהמתם שהוא הפירוד שהרי לא הלכו אחרי בצעם למו"מ וגם לא לכבוש את הארץ שא"כ היה להם לילך דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא. רק כוונתם היה רק ללכת אל אשר מרחמם ינהגם וה' הולך לפניהם אל אשר יהיה שמה רוח ה' ללכת לא יסבו וקשרו כל מחשבותם ומעשיהם לדעת את ה' ללכת בדרכיו ולדבקה בו וע"כ הקריבו עומר התנופה כי קמה אלומתם והתאחדו כל חלקיהם ויחן שם ישראל בעצה א' ולב שלם לאביהם שבשמים ולזה נצטוו על ספירת העומר שמיום ההוא והלאה התחילו לזכך ולהצהיר א"ע לבלתי לשוב לכסלה וספירה הוא לשון ספיר וזיכוך. עד חג השבועות שהיו זכים מוכשרים וראוים להכנס בנ' שערי בינה והנה ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה הוא בכל שבוע מדי שבת בשבתו שיש אתערותא דלעילא ואפי' על עם הארץ אמרו אימת שבת עליו וגם תנוק קטן ירא לחלל שבת ובעת ההיא אדם מתעשת ועומד לחשבון כל מה שפעל בימות החול. וזה נקרא ירא חטא ולא ירא אלקים. ואולם ביום השבת אינו יכול לתקן את המעוות שכבר עבר ובשבת עצמו אינו יכול להטיב מעלליו להתעסק במצות שרבים מהם שאינו יכול לקיים בשבת כגון נתינת צדקה ולכתת רגליו לילך לצדיקים וגם אינו מופנה ללמוד בשבת בהתמדה וכיוצא באלו וע"כ הוא מקבל על עצמו לעשות הטוב והישר ולהיטיב מעלליו בששת ימי המעשה הבאים לקראתו וז"ש וספרתם לכם ממחרת השבת שמיום ראשון התחילו