מנחם ציון סב

התעלות המדריגות וכאמור לעיל

ורחץ הלילה הזה אנו עושין שני סימני עבדות ושני סימני חירות סימני העבדות הא' היא המצה המורה על הכנעה ושעבוד שאינה מגבהת את עצמה גם אין לה שום טעם ע"ד שעול התאוות אינם מניחים אותנו לעלות במעלות אל מזבח ה' ההרוס בעו"ה ולעבוד בשמחה ובטוב לבב. והב' היא מרור שניהם לדבר א' נתכוונו אל יצר הרע והנמהר שקשה עלינו, עול מלכיותו המרים עול על לחיינו ולא יטה אלינו אוכיל. והב' סימני חירות הם א' היא הסיבה שהיו יגעים ועיפים מעבודת הפרך וכמ"ש בזה"ק על פסוק ויסב אלהים את העם שעשה להם הסיבה כמו שעושין למנוחת הגוף ועביד להו ניחא נפשי' והב' היא הטיבול כדרך סעודת המלכים שמטעימים מאכלם להתענג נפשם. כי בחצי הלילה הזה ממש כהרף עין הנקרא עת שהוא כחצי רגע כמימרא ובעת הזאת נהפך שעבוד התאוות לחירות והעבדות לגאולה וזה הוא מן אכילת אפוקומן ותהי מחצת העדה את אפיקומן כמו כריתת ברית כשנפרדים שני אוהבים מחלקים טבעת א' וכל א' לוקח החצי לזכרון אהבת עולם וע"כ יחצו את המצה שאנחנו כורתים ברית עם בוראנו ללכת בדרכיו ולשמור חוקותיו והחלק היותר גדול יצניעו למשמרת עד חצי הלילה שהוא עת חילוף הזמנים והשגת העתים לעלמא לחירות. ודרכו של כה"ג ביום כפורים כאשר שנה מעבודה לעבודה מבגדי זהב לבגדי לבן וכן להפך הי' צריך לרחוץ ולטבול עצמו וע"כ מנהג ישראל תורה לרחוץ עצמנו עתה

כהא לחמא עניא וגו' כל דכפין וגו' במעשה ה' כ' פירוש לזה כי הפסח אינו נאכל אלא למנויו. וע"כ בזמן הבית נעלו הדלת בלילה שלא יבוא א' מן השוק לאכול מפסחם ואחר החורבן עשה השמש כהרגלו לנעול הדלת ולזאת אומרים כל דכפין ייתי וגו' שאין צריכין עתה לזה. ודפח"ח ואנן בדידן לפרש המאמר לספר שבחו של מקום אשר הכביד עלינו קושי השעבוד ועול היצר למען דעת צדקות ה' ולהכיר