מלא הרועים חלק ב שכט

הלכה כמותו כך העלה שם לדעת הרא"ש ובזה מיושב ההוא דביצה כ"ד ב' שהבאתי דלא פסקו כר"ג אף דרב ולוי שקלו וטרו במילתיה משום דמלתא דר"ג הוא במשנה וז"ש רש"י שם אלא מילתיה הוא דמפרשי אך קשה מהך דפסקו כר"י דאין מדליקין בעטרן שהוא משנה והרב בכ"מ פ"ב מה' מתנות עניים דין ו' כתב שם על הא דכתב הר"ן בפ' ראשית הגז דלכך פסק הר"מ כר' יוסי הואיל ושקלי וטרי אמוראי אליביה וכ' הוא ז"ל שיש לדון ע"ז שלא אמרו שם אלא מודה ר"י במידי דאורחיה כו' וההוא לאו שקלא וטריא הוא עכ"ד ולפ"ז מיושב מה שהקשתי לעיל על הרא"ש דבהך דעטרן פסק כר"י הואיל ושקלו וטרו אליביה ובהך דבן עזאי לא פסק כוותיה אף דר"י אמר ומודה בן עזאי בזורק ולפמ"ש א"ש דס"ל כסברת הכ"מ דההוא ומודה לאו שקלא וטריא הוא ודו"ק:

ח. היכא דנחלקו אמוראי במלתא והיה ראוי לפסוק כחד מינייהו רק דמחלוקת הזה לא הובא במקומה ר"ל במסכת דמיירי מזה הדין רק במסכת אחרת ובמסכת השייכת לזה הביא דעת מ"ד אין הלכה כמותו נגד החולק יש מחלוקת בזה בין הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש בהך בלן דנדרים ס"א ב' באומר עד פני הפסח דאמר שם ר' חנינא בר אבדימי איפוך דר' יוסי ס"ל עד שיגיע הפסח ובקדושין פליגי שם אביי ורבא וס"ל דלא תיפוך דר"י ס"ל עד אחר הפסח והר"מ פסק בפ"י מה' נדרים ה"ז כר' חנינא בר אבדימי אף דאביי ורבא בתראי והלכה כוותייהו נגד רח"א מ"מ כיון דסוגיא דנדרי' דהוא עיקר הדין לא הביא אלא דברי רחב"א ש"מ דהלכתא כוותי' כ"כ הכ"מ שם טעם הר"מ וכ"כ הר"ן בנדרים שם טעם הרמב"ם אך כ' שם עוד כיון דאיכא ברייתא דתני' כוותי' דרחב"א ולפ"ז אין ראיה דהר"מ לסבור דהלכה כהיכא דסתם במסכתא השייכ' לזה אך הכ"מ לא כ' רק טעם זה כיון דבדוכתא לא הביא רק דברי רחב"א הלכה כוותיה ונ"ל דס"ל דליכא למימר טעמא משום דבריי' תני כוותיה דאיכא למימר מפכינן לברייתא מקמי מתניתין דנדרים ולא מפכינן למתניתין דנדרים מקמי ברייתא כיון דא"צ להפך המשנה לדידהו וכ"כ הרשב"א בחידושיו לקדושין דף ס"ד ב' והביא גם כן בשם ס' יראים שכ' כן מטעם דאמרינן בסנהדרין כל היכא דפליגי אמוראי וסוגיא דשמעתין כחד מינייהו עבדינן כוותי' והכא סוגיא דשמעתין דנדרים כרחב"א נקטינן כוותיה אך דעת הרמב"ן הביאו הר"ן בנדרים שם והרא"ש בנדרים שם לפסוק כאביי ורבא דבתראי ולא ס"ל הך סברא הואיל ולא הובאו דבריהם בעיקר המסכתא ששייכת לזה וס"ל דאעפ"כ נקטינן כבתראי:

בבלי וירושלמי א. הלכה כבבלי נגד ירושלמי מיהו היכא דבבלי מספקא לן ובירושלמי פשיטא לן דלא שבקינן פשיטותא דירושלמי משום ספיקא דבבלי כ"כ הש"ך ביו"ד סימן קמ"ה ס"ק א' במש"כ ליישב שם הרמב"ם ועיין בס' באר יעקב ביו"ד סימן, קמ"ה ס"ק א' מה שמקשה ע"ז ועייש"ה:

ב. היכא דפליגי הבבלי וירושלמי אליבא דר' יוחנן דבבלי אמר דהכי אמר ר"י ובירושלמי להיפוך אזלינן בתר הירושלמי כיון דר' יוחנן גופא חיבר הירושלמי א"כ הודאת בע"ד כמאה עדים כיון שהוא מודה בעצמו שהוא אומר כן כ"כ הש"ך בסימן קמ"ה ס"ק א' שם וע' בס' באר יעקב שמקשה ע"ז מכמה מקומות דפסקי' כבבלי אפי' לגבי ר' יוחנן:

תיקו בש"ס א. ספיקא דש"ס במדי דאורייתא להחמיר ובמידי דרבנן לקולא והיכא דבלישנא קמא דבש"ס, פשיטא ליה להחמיר ובלישנא בתרא מספקא ליה נראה דעת הרמב"ם פ"ז מה' עכו"ם דהוי ספיקא דרבנן ולקולא כיון דבכל מקום לישנא בתרא עיקר אך הר"ן בע"ז דף מ"ח גבי לא ישב בצילה תמה עליהם במה שפסקו דצל צילה מותר משום דבלישנא בתרא מספקא ליה כיון דללישנא קמא פשיטא לן לאיסור לא שבקינן פשיטותא דלישנא קמא משום ספיקא דלישנא בתרא ע"ש:

ב. דעת הגהות מיימוני דר"מ ושאר גאונים חולקים וס"ל דכל תיקו דאיסורא לחומרא אפילו במידי, דרבנן והביאו הב"י בטאו"ח סי' תנ"ז אכן דעת כל הפוסקים אינו כן רק כמ"ש באות הקדום וכ"כ בב"י שם ובכמה דוכתי וע' ברא"ש, פ"ק דביצה סי' כ"ד וביש"ש סי' מ"ז שם ומכאן קשה לי על הרא"ש דנראה דעתו פ"ק דביצה דס"ל תיקו דאיסורא לחומרא מדהשמיע הך בעי' דרב אשי וכמ"ש הר"ן לדעת הרי"ף שם וכמ"ש ביש"ש שם ובקרבן נתנאל שם ומההוא דפ"ק דפסחים סי' ד' שהביאו הב"י בסי' תל"ז מבואר שפוסק להקל בתיקו דאיסורא ואפשר דהתם הטעם כיון דפשטה ר"נ וס"ל דחזקתו בדוק ואף דבש"ס דחי לפשיטות דר"נ מ"מ לא שבקי' פשיטות' דר"נ מקמי ספיקא דש"ס ובפרט דספק דרבנן לקולא ועוד נ"ל דס"ל להרא"ש דוקא היכא דהש"ס קאמר בהדיא תיקו ס"ל תיקו לחומרא וכמ"ש היש"ש בפ"ק דביצה סימן מ"ז הטעם מאחר שחתמו התלמוד הא בעיא בתיקו אלמא שהניחוהו בספק איסור עד שיבא התשבי משא"כ בהך דפ"ק דפסחים דלא קאמר תיקו רק דדחי לפשיטותי' דר"נ בכה"ג מודה הרא"ש דספיקא דרבנן לקולא אכן דעת הר"מ ושאר גאונים שהביא הגה"מ הבאתי לעיל ס"ל אף דלא קאמר בהדיא תיקו רק שלא נפשטה האיבעיא פסקינן לחומרא דהא בהך דפסחים לא קאמר תיקו אך דעת הרמב"ם והטוש"ע או"ח סימן תקי"ו ס"ל דאף דקאמר תיקו מ"מ פסקינן לקולא כמ"ש שם דתלתא גברי ותלתא מיני שרי יעיי"ש נמצינו למידין דג' שיטות בדבר דעת הרמב"ם ושאר פוסקים דכל תיקו לקולא בדרבנן אף דמפורש בש"ס תיקו ודעת הרי"ף הרא"ש דהיכא דמפורש תיקו הוא לחומרא אבל כשאינו מפורש הוא לקולא ודעת הר"מ ושאר גאונים דאפילו באינו מפורש לחומרא אך קשה לי על דברי הר"י והרא"ש פ"ג דברכות סי' נ"ז על מש"כ הרי"ף בבעי' דצואה דבוקה בסנדלו דסיים הש"ס תיקו וכ' הרי"ף וכל תיקו דאיסורא לחומרא ובהזמנה לביהכ"ס למיקם בגוי' לצלויי כ' הרי"ף דהוא בעי' דלא איפשטא ולא כ' דעבדינן לחומרא וכ"כ תר"י והרא"ש הטעם דלעיל הוי אסורא דאורייתא ולכך פסק לחומרא משא"כ בהזמנה לבהכ"ס דהוי אסורא דרבנן פסק לקולא אלו דבריהם וע' בהשגות הראב"ד פ"ג מה' ק"ש דין ג' שכ' ג"כ קרוב לדרך זה וע"ש ולפמש"כ דעת הרי"ף דתיקו דאיסורא לחומרא אף בדרבנן א"כ אין חילוק בין דאורייתא לרבנן אך צריך לתרץ דברי הרי"ף דבהך דצואה דבוקה בסנדלו דסיים הש"ס תיקו אזי תיקו דאיסורא לחומרא משא"כ כאן בהזמינו לבהכ"ס דהוא בעיא דלא איפשטא ולא קאמר תיקו לכך אזלי' לקולא וזהו שדקדק הרי"ף בהך דצואה דבוקה כ' וכל תיקו דאיסורא לחומרא ובהך דהזמינו לבהכ"ס כתב דהוא בעיא דלא איפשיטא ר"ל דלא סיים בתיקו רק דלא איפשיטא כנ"ל נכון בדברי הרי"ף:

ג. במידי דאורייתא היכא דאיכא ב' לשונות פסקינן להחמיר אף אי לישנא בתרא לקולא כ"כ בתשו' הר"ן ס' ב':

הלכה כדברי המיקל באבל א. הלכה כדברי המיקל באבל וכ' בה"ג ה"מ בתנאי אבל באמוראי לא וכן הסכימו לדעתו תוספות והרא"ש פ"ק דכתובות דף ד' א' ועיי"ש ועיין במ"ק י"ז ב' דעולא לית ליה הך כללא דהלכה כדברי המיקל באבל רק שמואל ס"ל שם הך כללא וכן אביי ורבא משמע במ"ק י"ט ב' דלית להו הך כללא דהוצרך אביי לומר הלכה כאבא שאול ורבא ס"ל דאין הלכה כאבא שאול ונהרדעי ס"ל הלכה כאבא שאול דהלכה כדברי המיקל באבל אלמא דנהרדעא ס"ל להך כללא ולאביי ורבא לא ס"ל הך כללא מיהו יש לומר דדוקא ביחיד נגד רבים לא ס"ל הלכה כדברי המיקל אבל ביחיד נגד יחיד ורבים נגד רבים הלכה כדברי המיקל וזה פשוט מטעם דבשל סופרים הלך אחר המיקל:

ב. שמואל ס"ל הלכה כדברי המיקל באבל מ"ק י"ח א' ועמש"כ באות שאח"ז דאפי' יחיד נגד רבי':