מלא הרועים חלק ב שד

וכדי לחלק אפסניא מוכרח הוא משא"כ כאן אסור א' ומסירה דאפשר לו בכשירה, ועוד דהתם אוסר במרובה משום דודאי שייך הטעם משא"כ הכא אך באמת א"צ לכל זה דודאי בריבוי נשים איכא הסרת לב ואי לא הוי כתיב רק ולא יסירו נשיו לבבו הוי ידעינן שלא לרבות ולא ירבה למה לי ש"מ דלא ירבה מיירי מפרוצות ולדייק דהמיעוט מותר בהן וה"פ דקרא דלא ירבה אותן שהן בלא יסור ד"ל נשים המסירות ועוד נראה לי לומר תי' יותר מרווח דרבי יהודה הוכרח לומר דלא יסור אתי רק להרבה ואין מסירות אבל מיעוט ומסירות שרי דהנה הך ולא יסור א"א לפרש רק או שהוא הוראת טעם וענין בפ"ע או שהוא פי' על מה שלמעלה והנה אם נאמר שהוא טעם שבשביל כך אסרת' הריבוי משום לא יסור והנה א"א לומר דמגלה הטעם כדי להסיר הרבה ואין מסירות דהרי כבר כתבתי לעיל דמקרא א' מתחלק לכמה טעמים ואף דלא דרשינן טעמא דקרא להקל אינו משום דמספקינן שמא זהו הטעם אינו אמת רק דילמא יש עוד טעם וא"כ מה בצע שהתורה הודיעה לנו זה הטעם של לא יסור דהא בשביל זה לא נשלל שיש עוד טעם רק נאמר שהתורה הוא תודיע לנו טעם זה בכדי שנאסר א' ומסירה אבל אין בהודעה זו ראיה דהרבה ואין מסירות דכיון דכתב מתחלה סתמא ולא ירבה בודאי יש עוד טעמים דאל"כ למה תני והדר מפרש הו"ל למיכתב ולא יסירו נשיו לבבו אלא ע"כ דמודים טעם זה להוסיף על הריבוי דמתחלה אוסר הריבוי סתם מבלי טעם בכדי שלא נגרע שום דבר כיון דיש טעמים הרבה לד"ת ואח"כ מגלה טעם א' להוציא ממשמעות הריבוי לאסור אף המיעוט הרי מבלי ספק שאם נאמר דלא יסור הוא טעם א"א להתפרש רק להחמיר לאסור א' ומסירה והנה כבר כתבתי דא"א לפרש כן דבלא קרא הוי דרשינן ט"ד אלא ודאי עכצ"ל דולא יסור הוא פי' וגילוי על לא ירבה לומר איזה נשים לא ירבה אותן שיש בהן חשש שלא יסור דהיינו פרוצות אבל כשירות מותר להרבות וא"ש דברי רבי יהודה ודו"ק היטב. אמנם ר"ש ס"ל דרשינן ט"ד אף להוסיף וא"כ אף אי לא כתיב לא יסור הוי ידעינן דהרבה ואין מסירות מותר למעט ומסירות אסור ולא ירבה הוא בסתם נשים אלא ע"כ דלא יסור אתי לאוריי דלא ירבה בלא טעם הוא דא"א לפרש ולא יסור מגלה הטעם דבל"ז הוי דרשינן בין לגרע בין להוסיף רק דלא יסור אתי לאוריי דלא תימא לא ירבה משום לא יסור ומיירי בסתם נשים דיש בריבויין חשש הסרה אלא דלא ירבה הוא גזה"כ והדר קאמר ולא יסור לאסור אפילו מיעוט ואף דאכתי איכא לפרושי גם לר"ש ולא ירבה אותן שיש בהן חשש לא יסור דוקא ולאוריי דמועט שרי אף הפרוצות מ"מ עדיף למדרש לחומרא גם פשט הכתוב יתפרש יותר לר"ש דולא ירבה הוא ענין בפ"ע גזה"כ לאסור ריבוי בנשים והדר קאמר עוד איסור אחר לא יסור לאסור א' ומסירה אבל לר"י א"א לפרש הכי דלא יסור מגלה לאסור הרבוי אפילו בכשרות דלגרע לא דרשינן ט"ד והנה נתבאר עכ"ז סברתי הנ"ל דהיא מוכרחת בודאי אליבא דרבי יהודה ואמר ליה כן לא נמצא ידינו ורגלינו בבהמ"ד לפרש טעמא דרבי יהודה:

י. אמנם עדיין יש לעיין דבאמת לר"י מוכרח הסברא לומר כן דלהוסיף דרשינן וכדפרישית אמנם נחזי אנן לת"ק דמתניתין דס"ל י"ח בין כשירות אינו רשאי להוסיף ובין פרוצות אין צריך לגרע האיך ס"ל בדרשת טעמא דקרא ובפירוש מלת לא יסור והנה בפי' לא יסור יש לפרשו בג' פנים הא' הודעת טעם האסור לרבות בשביל לא יסור ולפ"ז אחת מסירה אסור רבות אין מסירות מותר ות"ק ס"ל בכל ענין אסור ריבוי ומותר מיעוט ואם נאמר דמפרשי בפן הב' כר"י דלא יסור הוא פי' של ולא ירבה דדוקא המסירות אסור בריבוי ולפ"ז אין מסירות מותר הריבוי ות"ק אוסר ואם נאמר דמפרשי בפן הג' דהוא גילוי על לא ירבה דהוא גזה"כ ולא משום הסרה רק דריבוי אסור בכל הנשים דריבוי בלא הסרה אסור והסרה בלא ריבוי ג"כ אסור דולא יסור מילתא באנפי נפשא א"כ אחת ומסירה אסור ולת"ק מותר וכן יש לדקדק היאך ס"ל בענין דרשת ט"ד אי כר"י דלגרע לא דרשינן ולהוסיף לבד דרשינן לימא כר"י ואי כר"ש דבין לגרע ובין להוסיף דרשינן לימא כר"ש ואי ס"ל דלא דרשינן אף להוסיף א"כ י"ל דלא יסור הוא הודעת הטעם או להוסיף לבד אסור א' מסירה או בין לגרע בין להוסיף א' מסירה אסור והרבה אין מסירות מותר וכ"ז אינו כפי שיטתו ונראה דס"ל כר"י דלגרע דרשינן וא"כ ולא יסור אינו הודעה לגרע וא"ל דהוא הודעה להוסיף דא"כ למה לי ולא ירבה הו"ל לומר ולא יסירו נשיו לבבו כמש"ל אליבא דר"י ע"כ דהוא פירוש על הריבוי שלא תטעה כיון דלגרע דרשינן א"כ אי לא כתיב לא יסור הו"א דריבוי דוקא במקום דליכא חשש הסרה אסור הריבוי מטעם אחר שלא נודע לנו כמש"ל דיש הרבה טעמים למקרא א' אבל הסרה אסור בלא ריבוי קמ"ל ולא יסור דאף במקום הסרה לא אסרתי אלא הריבוי ונמצא הפירוש לת"ק כמו לר"י רק דר"י ס"ל דקרא אתי לפרושי דריבוי דוקא במקום הסרה אבל בליכא הסרה מותר הריבוי ות"ק ס"ל דאתי לגלות דאף במקום הסרה אינו אסור רק הריבוי ולא המיעוט אבל באמת אף במקום שאין מסירה הריבוי אסור ודו"ק:

יא הנה הארכנו בזה המוכרח בפי' השיטה להבין דברי חכמים וטעמיהם שהמה מוקשים לכל מעיין בעומק וגם פי' המקרא לכל מר כדאית ליה והוציאנו לאור איך דלהוסיף דרשינן ט"ד ומבואר מזה דברי' א' לגרע לא דרשינן ולהוסיף דרשינן ולא אמרינן דהוי שני הפכים בנושא א' דבאמת אינו סתירה מטעם שכתבנו דלהוסיף דרשינן דאמרינן טעם זה אמת אבל לגרע במקום דלא שייך טעם זה לא דרשינן דילמא יש עוד טעם שאין ידוע לנו וכהך דהכא שביארנו דלולא לא יסור הוי דרשינן להוסיף א' ומסירה ולא לגרע רבות ואין מסירות וכמו שפירשתי שהוא מוכרח בפי' הסוגיא בין לר"י בין לת"ק:

ויש בזה מקום ליישב לכאורה דברי התוס' בפ' שבועות העדות דל"א א' ד"ה ורבנן דקאמר שם דמשחק בקוביא חייב קרבן שבועות העדות אף דמדרבנן לא חזי מ"מ כיון דמדאורייתא חזי קרינין ביה והוא עד ראוי להעיד והקשו התוס' דהא לקמן קאמר עד מיתה חייב קרבן שבועה ואף דמדאורייתא ע"א פסול לעדות רבנן אכשרוהו ומפסיד ממון במה שלא העיד לאשה שמת בעלה והיתה נוטלת כתובתה על פיו אלמא דאזלינן בתר דרבנן אף דמדאורייתא לא חזי ותי' דבתר תרווייהו אזלינן לחייבו דהתם כיון דמדרבנן מועלת עדותו איכא הפסד ממון והכא אע"ג דמדרבנן לא מהני עדותו כיון דמדאורייתא מהני מחייב עכ"ד ואין טעם לדברים אלו למה ניזיל בתר איפכא וכבר הקשיתי לשאול ע"ז בחלק א' ערך איסור דרבנן אי מקרי ראוי באות ג' ולפמ"ש יש ליישב קצת דהנה באמת זה תלוי אי דרשינן טעמא דקרא כמ"ש שם בח"א ולעיל אות ו' רמזתי ושם נתבאר באריכות והנה לגרע את הפסול דרבנן ממשמעות הכתוב והוא עד דבאמת ראוי להעיד מדאורייתא רק שנדרוש הטעם דקפיד אראוי בשביל שמפסידו ממון אבל אינו ראוי אינו מפסידו דאף אם יעיד לא יוציא ממון בעדותו ולפ"ז ה"ה פסול דרבנן אמנם לגרע לא דרשינן ט"ד אבל לחייב קרבן להוסיף דרשינן טעמא דקרא דהטעם בשביל הפסד ה"ה בעד מיתה כיון דרבנן אכשרוהו איכא הפסד ממון אך קשה בעיני לומר דבכה"ג נדרוש להוסיף דע"כ לא דרשינן להוסיף אלא לחומרא אבל לקולא להביא קרבן אולי הוא חולין לעזרה ומ"מ יש לומר דאף בכה"ג יש לדורשו מן ט"ד דהא הטעם דלהוסיף דרשינן כמש"ל דהא בודאי זה הטעם אמת רק דלגרע י"ל דלאו אהאי טעמא לחוד סמיך דיש כמה טעמים שאין ידועים אצלינו והבן זה:

יב היכא דמקרא כתיב סתם כגון לא תאכלום דכתיב בשרצים דדרשינן לא תאכילום משמע דאסור להאכיל לכל מ"מ כיון דאי אפשר לומר כמשמעותיה דאסור לכל דא"כ אף בהמה חיה ועוף תיאסר וע"כ שמסרן הכתוב לחכמים א"כ בכה"ג הרשה לנו התורה לדרוש טעמא דקרא וכעין מ"ש בחוה"מ לא מסרן הכתוב אלא לחכמים להודיעך איזה מלאכה מותרת ואיזה אסורה וה"נ כיון דע"כ צריכים אנו למעט משמעות הכתוב ולברר למי אסור להאכיל ולמי מותר ע"כ צריכין אנו לדרוש ע"ד ודו"ק:

יג עיין יבמות דף כ"ג א' דמשמע דהא דקיי"ל ולד נכרית היא כמוה הוא דוקא למאן דדריש טעמא דקרא ודריש כי יסיר