מלא הרועים חלק ב שג

פסלוהו לא חיילא עליו שבועות עדות ואפשר לומר דפליגי בזה אי דרשי' טעמיה דקרא והוא דבודאי לפי פשוטו דהתורה גילתה לנו בשבועות העדות והוא עד דאינו נוהג אלא בראוי להעיד דהסברא נותנת במי שהוא ראוי להעיד מה"ת הרי חיילא עליו שבועה זו ונתחייב בקרבן והיאך יפקיעו אותו חכמים מזה רק אם נאמר דדרשינן טעמא דקרא הרי ידוע הוא שטעם הקרא שבראוי להעיד מגיע הפסד להתובע במניעת עדותן משא"כ בפסול לעדות לא יועיל עדותו ואינו מגיע הפסד וכן בהך דסוכה אי לא דרשינן ט"ד אמרי' דראוי הוא לז' מדאוריי' אבל אם נדרוש ט"ד שהקפידה תורה שיהא ראוי לז' שיוכל לעלות עליו בי"ט והלא בעושה ע"ג בהמה אין עולין לה ביו"ט ולפ"ז מוכח דר"מ ור"פ לא דרשי טעמא דקרא ורבי יהודה וראב"י דריש טעמא דקרא אך א"א לומר כן דהרי מצינו דר"י לא דריש טעמא דקרא כדלעיל אות ב' ועיין בס' תורת השלמים להגאון בעל ש"י על ה' נדה סי' קפ"ג סי' ק"ד שכ' שם לחד תי' דר"מ דריש טעמא דקרא ובח"א מספרי זה ערך איסור דרבנן אי חשוב אינו ראוי מדאורייתא אות ה' הארכתי בזה ועיי"ש:

ז. רבינא ורב סמא דפליגי בפ"ק דב"מ דף י' דרבינא ס"ל היכא דשליח לאי בר חיובא מחייב שולחו ור"ס ס"ל אף דלאו בר חיובא כיון דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד לא מחייב שולחו י"ל דפליגי בהא אי דרשינן טעמא דמקרא ילפינן דאשלד"ע משחוטי חוץ דכתיב הוא או מב"כ דהוי ג"כ כמו מיעוטא כמ"ש בתוס' ישנים בקדושין דף נ"ה ולדעת מהרש"א שם אף התוס' ס"ל כן יעיי"ש ודרשינן טעמא דקרא דלכך אשלד"ע משום דברי הרב כו' והיכא דאינו בר חיובא ל"ש זה ור"ס ס"ל דלא דרשי' טעמא דקרא ולכך אף אי לא שייך האי טעמא אשלד"ע זולת חצר דבע"כ מותיב בה דממילא אינו בכלל המקרא אך עיין בספרי בחלק ראשון ערך שלד"ע שכתבתי שם כמה אנפי בטעם מחלקותן ואין הכרח לומר דפליגי בהא אי דרשינן טעמא דקרא:

ח. היכא אמרינן דלא דרשינן טעמא דקרא היכא דקרא כתיב סתם כגון לא תחבול בגד אלמנה דמשמע אף עשירה לא דרשינן ט"ד למעט המשמעות אבל אי בקרא לא מוכח מידי אי זה הדבר בכלל אי לא וכשנחקור הטעם נוציא מדעתינו שזה אינו בכלל נוכל לדרוש כך נלע"ד מסברא הפשוטה ומצאתי און לי בתשוב' נ"ב שאלה פ' אות ח' אמנם מדבריו לא מוכח רק היכא שבדבר הלז בודאי לא שייך דבר הזה ואנו רוצים ללמוד דבר אחר ממנו אז אנו דורשין טעמא דקרא מה לזה שכן יש בו טעם זה וזהו גורם הדין אמנם מ"מ נראה לי דאף בנדון שכתבתי כיון דאין שום משמעות לומר שזה נכלל במשמעות הכתוב כמו בלא תחבו אלמנה דסתמא כתיב ובודאי נכלל אף עשירה והרי דלר"ש אף בכה"ג דרשינן ואין לעשות פלוגתא רחוקה ובזה נסתר מש"כ הגאון מהמבורג שם בתשו' נ"ב סי' פ"א אות ד' ד"ה ומ"ש דמהוא יתורא דכתיב בשחוטי חוץ למילף בעלמא אשלד"ע לא דרשינן ט"ד לומר דלא ממעטיני' רק היכא דשייך הטעם דברי הרב וד"ה דמ"ש כיון דקרא סתמא כתיב דז"א כיון דאין שום משמעות בקרא למעט בכל דוכתא שלד"ע רק באא"ע דרשינן דאתי למעט גם לעלמא אין שלד"ע א"כ בכה"ג דרשינן ט"ד משום ד"ה וד"ה דמ"ש והיכ' דליש זה הטעם כגון דהשליח שוגג או שאין איסור על השליח בכה"ג יש שליח ועוד בל"ז התם כיון דקרא באמת כתיב בשחוטי חוץ רק באא"ע לגופי' מוקמינן ליה למ"א עכ"פ נאמר מדכתבה התורה כאן ללמוד ממנו למ"א ע"כ מה דלמידין ממנו למ"א דומיא דכאן דמיירי בשהשליח עושה עבירה ג"כ וא"ל דאדרבה איפכא דאם נאמר דמרבינן דומיא דכאן לא הוי צריך לקרא דבל"ז הוי ילפינן במה מצינו ז"א דהא התם הסוגיא אזלא למ"ד ב"כ מלמדין ואי לא דכתיב קרא הוי ילפי' ממעילה וטביחה דיש שלד"ע לכך צריך קרא יתירא בשחוטי חוץ למילף באא"ע לעלמא דאין שלד"ע אבל לעולם דומיא דשחוטי חוץ שהשליח עושה עבירה ועוד נ"ל ברור דדבר הלמד באא"ע ודאי דרשינן ע"ד כיון דאין לנו שום הוכחה דקרא אתי למילף לעלמא רק שהוא מיותר ואינו ענין לגופי' אם כן למה מרבינן לעלמא לכל הענינים כגון הכא דמרבינן לכל השליחות דאין שלד"ע אימא רק לשליחות א' כגון בקדושין וכיוצא בו אין שליח כיון דכל עצמינו שאנו מוציאין אותו למילף בעלמא משום דמיותר אי אתי לאוריי מילתא חדא תו לא מייתר רק דא"א לומר לשליחות אתי לאוריי ולא לשליחות אחרינא דהי מינייהו מפקינן אבל אי לית לן טעמא לאלומי חדא ודאי אמרינן דלהא לחודא אתי:

ט. להרבות על משמעות הכתוב נוכל לדרוש טעמא דקרא כך נלענ"ד מסברא ואבאר לך הדמיון כגון שהתורה הזהירה שלא להרבות נשים למלך הנה דרשינן טעמא דקרא דהטעם שלא יסירו לבו ומחמת זה הטעם נוכל להוסיף שאפי' אחת והיא מסירה אסורה לו אמנם לא נוכל לגרע ולומר דאפי' הרבה ואין מסירות דלא דרשי' ט"ד אלא להוסיף והנה אף שהסברא מכרעת לזה דהא ידעי' ודאי דטעם הכתוב בשביל ההסרה א"כ הקפיד' תורה הוא בשביל ההסרה א"כ אף כשאינו מרבה אם מסירות הרי הוא עובר על הקפידא שהוא התכלית והטעם של זאת המצוה אף שאינו עובר על חומר המצוה שהוא הריבוי מ"מ עובר על האיכות והתכלית של המצוה שהוא ההסרה אמנם כשמרבה אף שאינן מסירות אף שאינו עובר על איכות ותכלית המצוה מ"מ עובר על חומר המצוה ופשוטה שהוא ענין הריבוי ועוד דבאמת אם אנו דורשין טעם המקרא אין אנו אומרי' שהתורה לא כוונה רק לטעם זה כי את מי נועץ ויבינהו ומי עמד בסוד ה' הלא דבריו כאש וכפטיש יפוצץ סלע מקרא א' מתחלק לכמה טעמים רק דאנו אומרים דזהו ג"כ טעם א' מהרבה טעמים של המקרא כיון שהדעת נוטה ומחייב טעם זה וא"כ בזה יש ננוכח להרבות ולומר דאפי' אחת ומסירה דודאי טעם המקרא הוא בשביל טעם זה ג"כ אבל לא נוכל לגרע דבאינה מסירה מותר להרבות דמנ"ל דהטעם הוא רק בשביל ההסרה דלמא יש עוד טעמי' לאסור דריבוי והוא ברור לכל משכיל ומעתה אבאר לך שת"ל כוונתי אל האמת כי דברי רז"ל בענין זה המה מוקשים מאד ולא יתפרשו כ"א עפ"י הקדמה שביארנו דהנה בסנהדרין איפליג' ר' יהודה ור"ש בדף כ"א ר' יהודה ס"ל י"ח נושא אפילו פרוצות וכשירות אפילו אלף (כך הוא בחי' הר"ן לסנהדרין בפי' מילתא דסנהדרין וכ"כ הברטנורא בפי' המשנה) ור"ש ס"ל פרוצה אפילו אחת לא ישא וכשרות י"ח וקאמר בש"ס דר"י לא דריש טעמא דקרא רק הכא דכתיב ולא יסור דמפרש בהדיא טעם דלא ירבה משום לא יסור ור"פ ס"ל דבעלמא דרשינן ט"ד וא"כ לא יסור למה לי אפילו א' ומסירה והנה יש לתמוה על ר"י דדריש מדכתיב לא יסור דמפרש דבשביל כך אוסר הריבוי בשביל ההסרה ודריש לקולא דלכך פרט הטעם דכשאין מסירות מותר לדרוש לחומרא דאי לא כתיב לא יסור רק לא ירבה לא הוי דרשי' ט"ד משום ההסרה ולאסור אפי' אחת ומסירה לכך כתיב לא יסור למיסר אפי' אחת ומסירה כיון דזהו עיקר הקפידא ועכ"פ הו"ל לומר דלא יסור מורה טעם המקרא בשביל ההסרה ואסור אפילו אחת ומסירה ומותר הרבה ואין מסירות דא"ל דא"כ ולא ירבה היכא משכחת לה בסתם נשים אבל בהוחזקה לפרוצה אפי' א' אסורה ובהוחזק לכשירות אפי' הרבה מותר ולמה ס"ל דוקא לקולא ועוד דגם מן הסברא הוא רחוק מאד כיון דלדידי' המקרא בא לפרש טעמא משום הסרה למה לא יחסר א' ומסירה אך לפי מה שכתבתי דלהרבות ולהחמיר על המשמעות דרשי' ט"ד דר' יהודה הוכיח דאס"ד דמקרא בא לאסור א' ומסירה למה לי ולא יסור בנ"ז להרבות הוי דרשי' ט"ד אלא ע"כ למעט אתי דירבה ולא יסור וא"ל דאכתי קשה מנ"ל דאחת ומסירה שרי נימא דאסור דהא אף בלא לא יסור הוי דרשי' להחמיר רק דלא יסור אתי להשמיענו לגרע ג"כ באין מסירות ולא ירבה מיירי בסתם נשים ולעולם במסירה אפי' א' אסור י"ל דר"י הוכיח דע"כ לא ירבה להיתרא אתי בפרוצות דדוקא הריבוי אסור אבל המיעוט מותר דאס"ד לגופא אתי שלא ירבה סתם נשים שהריבוי גורם הסרה לכתוב ולא יסירו נשיו לבבו והנה בזה ידעי' דא' ומסירה אסור והרבה ואין מסירות שרי וגם ידעינן הריבוי בסתם דאסור דבריבוי נשים א"א שלא יסור לבבו וגם הוי ילפינן ק"ו מריבוי כסף וריבוי סוסים דאף דמתיר במיעוט הגם דבמיעוט שייך הטעם דלא ישיב את העם מצרימה אפ"ה אוסר במרובה נשים דאוסר מיעוט היכא דמסירה כ"ש דמרובה אסור בסתם ובאמת זה יש לדחות דהתם המיעוט שרי דא"א בל"ז דכדי מרכבתו