מלא הרועים חלק ב ש

רבא למילף מכנגע נראה לי דהתם א"צ הבחנה כלל דהא בישראל קא מיירי שמספר לכהן כנגע נראה לי בבית והבעל בית אינו מבחין כלל בנגע דא"י לראות נגעי עצמו ואעפ"כ ממעט לילה מראיה א"כ כ"ש כהן דצריך להבחין דא"י לראות בלילה וא"כ כיון דחזינן דהכא לילה פסול לראיית נגעים א"כ זהו גילוי מילתא על ביום דכתיב בנתקים דלא משום מחוסר זמן ממעט לילה רק משום דלילה אינו ראוי לראיית נגעים. ובזה מיושב קושיית הריטב"א בחידושיו שם במ"ק דהיאך יליף רבא מכנגע דמיירי בטומאה דלאו גופיה ואיך יליף מיניה טומאה דגופי' וכמ"ש שם אביי דלא מצינן למילף טומאה דגופי' מטומאה דלאו גופי' וכן רבא גופיה קאמר לעיל הכין אליבא דרבי אך לפמ"ש לא קשה מידי דבאמת רבא לא יליף כלל מטומאה דלאו גופיה רק דזהו גילוי מילתא בעלמא דביום דכתיב בנגעי' גופי' למעט לילה דטעם המיעוט לאו משום מחוסר זמן רק משום דלילה אינו ראוי לראיית נגעים אבל עיקר המיעוט מביום דכתיב בנגעי עור ומביום דכתיב בנתקים ולפ"ז לא קשה מידי על הרמב"ם הנ"ל דתפיס דרשא דביום ולא בלילה כאביי ולא כרבא דבאמת גם רבא מודה דעיקר ילפותא מביום הוא כדכתיבנא אך הר"מ כתב שם ביום וביום ורבא לא יליף מוביום רק ביום ביום כדאמרן רק בל"ז דברי הר"מ סתומים מ"ש בכל הענין אומר ביום וביום ממ"נ אי ס"ל כאביי לא הו"ל לכתוב ביום רק וביום לחוד דמהך קרא לחודיה דריש ליה אביי וי"ל דהר"מ נקט ביום דנתקים דהא נתקים לא מצינן למילף עור דצריך הבחנה כדאי' בת"כ וי"ל דמ"ש הר"מ וביום הוא ו' נוסיף וכוונתו על ביום דכתיב בנגעי עור ועל ביום דכתיב בנתקים כרבא וכמו שכתבנו רק מש"כ וביום הוא ו' נוסף דא"ל כנ"ל דכיוון וביום דנגעי עור כאביי ועל ביום דנתקים דא"כ הו"ל להקדים וביום ואח"כ ביום כדכתיב בקרא. ודו"ק:

יא. אבוה דרבי שמואל בר אבין דריש ווין בסנהדרין נ"א ב':

יב. ר"י נראה דלכאורה דלא דריש ווין דביומא ד' מ"ה א' קאמר דר"מ נפקא ליה מערכה לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב או' דואש ורבנן וי"ו לא דרשי ורבנן דר"מ התם הן ר"י ור' יהודה ש"מ דר' יוסי לא דריש ו' אך דליטעמיך קשה על ר' יהודה דכתבנו לעיל אות ח' דדריש ווין ואיך קאמר כאן דלא דריש וע"כ צ"ל כמ"ש התוספות שהבאתי באות ז' דהכוונה דלא דריש לה להך דרשא רק לדרשא אחריתי וא"כ גם על ר' יוסי אין ראיה דלא דריש ווין:

אות ח' חידוש א. בחידוש אמרי' אין לך בו אלא חדושו והענין אם האסור הוא דבר חדש לא מחמירינן בו חומרא אחרת אף שמצינו חומרא זו במקום אחר לא ילפינן בבנין אב החומרא זו לחידוש די"ל אין לך בו אלא חדושו כדאמרינן בעד זומם חדוש הוא אין לך בו אלא חדושו אף דבגנב ובגזלן מיפסל למפרע לא גמרינן מיניה לעד זומם דחדוש הוא ואף דאביי ס"ל דלמפרע נפסל גם בעד זומם וקי"ל כוותיה לאו דאביי ס"ל דל"א אין לך בו אלא חדושו דבאמת אם היינו רוצים ללמוד חומרא ממקום אחר מודה אביי דלא ילפינן רק דזהו דלמפרע הוא נפסל א"צ ללמוד ממקום אחר רק דהסברא מחייבתו דמשעתא דאסהיד הו"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד:

ב .ולפמ"ש באות הקדום מבואר דדבר שהחומרא בו חדוש לא מצינן למילף ממ"א עליה עוד חומרא אבל קולא ילפינן לה ממ"א מטעם ק"ו. איברא דמצאתי סתירה לזה בסנהדרין ד' ע"א א' דאמר רבא עדים שהעידו בטריפה והוזמו אין נהרגין עדי טריפה שהוזמו נהרגין ורב אשי אמר אפילו עדי טריפה שהוזמו אין נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין ופירש"י שם דרבא ס"ל כיון דעדים זוממין חדוש הוא אע"ג דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה מקטלי והנה כאן צריכין אנו למילף בעדות המזימין דעדות שא"א יכול להזימה לא הוי עדות לגבייהו וקאמר דלא ילפינן הא כיון דהזמה חדוש הוא מה חזית דציית להני ציית להני לכך לא בעי עדות שא"א יכול להזימה וקשה אדרבא ק"ו הוא ומה בכ"מ שהעדות הוא עדות גמור אעפ"כ אם אינו יכול להזימה אינו מועיל מכ"ש כאן שהעדות בל"ז אינו עדות גמיר דמה חזית דציית להני מכ"ש דלא תועיל גבייהו שא"א י"ל והרי רבא גופא קאמר בב"ק ובסנהדרין דף כ"ז א' דעד זומם מכאן ולהבא נפסל דעד זומם חדוש ואין לך בו אלא משעת חדושו ומה התם דדבר זה מסתבר מצד הסברא דלמפרע הוי רשע וכן הוא שכל עדויות שבתורה בגנב ובגזלן אעפ"כ כיון שכאן החומרא חדוש לא מחמירינן עליו בזה כ"ש לענין עדות שא"א י"ל שבכל העדיות הוא קולא זו ק"ו שניקל כאן וי"ל דסברת רבא הוא דלמפרע משעת חדושו אין מטילין עליו חומרא אבל לאחר שעת חדושו אין מטילין עליו קולא כיון דכבר בא שעת חדושו שהחמירה תורה עליו יש להחמיר גם בזה ואין למידין לו קולא ממקום אחר והיותר נראה דרבא לשיטתיה דס"ל דאפי' היכא דהחדוש קולא לא גמרינן מיניה חומרא וה"ה דלא גמרי' ליה ממ"א לא קולא ולא חומרא ועוד אכתוב מזה לקמן בערך חדוש לא גמרינן מיניה אות ג' באורך ולפ"ז רבא ורב אשי בהא פליגי דרבא ס"ל דדבר שהוא חידוש לא גמרינן ליה ממקום אחר לא קולא ולא חומרא ורב אשי ס"ל היכא דחדושו הוא חומרא אזי ילפינן ליה קולא במכ"ש וה"ה דמצי למילף מיניה חומרא אך בכל דוכתא בש"ס אמר דמעדים זוממין לא מצי למילף חומרא כמו לענין לוקה ומשלם ולענין ממונא משלם מילקא לא לקי ובאמת י"ל טעם לזה דבשביל שתחמיר בה אין ללמוד חומרא שבה לדבר אחר דשאני הכא הואיל והחמירה בה תורה בזה החמירה ג"כ בזה כמ"ש בכל דוכתא וכן קולא לא יוכל למילף מינה די"ל שאני הכא הואיל וחדוש הוא דתרי ותרי נינהו ע"כ הקילה בה תורה בזה ועיין מש"כ בזה לקמן באורך:

חידוש לא גמרינן מיניה א. הרב בגינת וורדים מסופק בכלל ל"ב אי הא דאמרינן מחידוש לא גמרינן הוא דוקא במ"מ לא ילפינן אבל בק"ו ילפינן או לאו והנה במ"ק ז' ב' יליף רבי יהודה מוביום הראות וקאמר דמוצוה הכהן לא יליף דחדוש הוא וקשה למה לי קרא וביום הראות לילף עכ"פ לדבר מצוה מוצוה הכהן וא"ל דחדוש הוא דהא איכא ק"ו מה לדבר הרשות ממתינין כ"ש לדבר מצוה אלא ע"כ דאפילו בק"ו לא גמרינן אך י"ל דאין ראיה מכאן דהנה שם בדף ח' א' קאמר לרבא צריכא עיי"ש היטב והעולה משם דאי לאו דכתיב וביום הראות לא הוי ילפינן מוצוה די"ל דהתם לאו טומאה דגופיה וא"כ מאי צריך לומר לר"י דחדוש הוא הא בלא זה לא ילפינן מוצוה דהתם לאו טומאה דגופיה אלא ע"כ פירושא דשמעתא דקשה לר"י נהי דאצטריך וביום הראות משום דלא מצינין למילף מוצוה דהוא לאו טומאה דגופיה מ"מ עכשיו דכבר גילתה התורה דממתינין לדבר מצוה א"כ ניליף מוצוה דה"ה לדבר הרשות כמו לרבי דס"ל דבל"ז לא הוי ילפינין מוצוה דהתם לאו טומאה דגופיה אבל כיון דאשכחן דממתינין אף בטומאה דגופיה מוביום אזי ילפינן מוצוה דממתינין אפי' לדבר הרשות ועל זה אמר דר"י ס"ל דלא ילפינן דבר הרשות מוצוה דחדוש הוא וא"כ אין ראיה מזה דאף בק"ו לא ילפינין מחדוש דדבר הרשות ליכא ק"ו רק מ"מ דמה מצינו בטומאה דבית דממתינין לדבר הרשות ה"ה לטומאת גופו ועיין אות ה' מ"ש בזה דהך אי גמרינין מחדוש בק"ו פליגי ר"א ורבי יהושע והנה יש לפשוט ספק הנ"ל ממ"ש בעצמות יוסף בדף קי"ד דבק"ו גמרינן מקנסא ועיין מש"ל בערך ממונא מקנסא אות ב' ג' והנה רש"י פי' בקדושין דף ג' ב' מקנסא לא ילפינן שהקנס כולו חדוש הוא ולא גמרינין מחדוש מבואר דבק"ו ילפינין מחדוש להך דיעה דבק"ו ילפינין מקנס ותלוי במחלוקת זה אי ילפינין קנסא בק"ו. ומזה יש ללמוד:

ב. דהיכא דעיקר הדבר מפורש ואין אנו צריכין ללמוד רק פרט א' ילפינן מחדוש דהא מקנסא ילפינין בכה"ג כמ"ש בערך ממונא מקנסא אות ד' ולפ"ז יש להקשות דבפסחים דף מ"ד ב' דמקשה על רע"ק דיליף טכ"ע מבב"ח ומקשה עליה הא בב"ח אי קושיא כיון דעיקר האסור מבואר רק דאנו למידין