מלא הרועים חלק ב רצד

במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה כי כחטאת האשם הוא לכהן שאין ת"ל כחטאת האשם הוא לכהן אלא לפי שיצא בדבר החדש בוהן יד ובבוהן רגל ובאזן ימנית יכול לא יהא טעון מתן דמים ואמורים לגבי מזבח ת"ל כחטאת האשם הוא לכהן הרי החזירו הכתוב לכללו בפירוש לומר לך מה חטאת טעון מתן מזבח אף אשם טעון מתן מזבח:

ב. כתבו התוספות ביבמות דף ז' א' ובזבחים דף מ"ט א' דלא חשוב דבר חדש רק דבר שסותר את כללו לגמרי כהך דהכא דכל האשמות טעונות כל הדם למזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות אבל דבר חדש שאינו סותר הכלל רק הוא ענין חדש מוסיף מה שלא נזכר בזה דיינינן במדת דש"ב ויצא מ"ה ללמד על כלל כולו יצא והקדוש רבינו נתנאל הקשה ע"ז מירושלמי ותורף תירוצו ותירץ הגאון ר"ש מקינון תבין ממ"ש בסמוך אות ה' והרב הגאון מהרש"ק בברכת הזבח בזבחים שם מקשה ע"ז מהך דמביא רש"י בזבחים דף נ"ז והוא בת"כ פ' צו פ"י פרשה ה' ומדברי רש"י בפ' נשא וע' בצ"ק ויש ליישב ואין כאן מקומו:

ג. בש"ס זבחים מסתפקים ביצא לדון בדבר החדש אי כללו גמיר מיניה או אמרינן איהו לא גמיר מכללו וכללו לא גמיר מיניה ועיין שם:

ד. כתב רש"י שם דאף אם נאמר כללו גמיר מיניה מ"מ אותו דבר החדש שיצא לדון בה דבר זה לא גמרינן כללא מיניה כגון באשם מצורע שיצא לדון בדבר החדש בבוהן יד ורגל לא גמרינן מיניה כל הכלל דא"כ יהא כל אשמות טעונין מתן בהונות אלא ע"כ דהך חידוש שיצא לדון בו לא גמרינן מיניה דא"כ לא היה עוד כאן דבר חדש ועוד דאם כן היה יוצא לדון בדבר החדש כיוצא בו ללמד על הכלל כולו עכ"ל התוס' שם:

ה. הגאון ר"ש מקינון כ' הביאו ג"כ הרב במדות אהרן פ' י"ג דאף דלא מיקרי דבר חדש אלא דבר שסותר הכלל כמש"ל אות ב' מ"מ לענין הך מילתא שכתבתי באות הקדום דאף למ"ד ללא גמיר מיניה מ"מ הדבר החדש לא גמרינן מיניה הנה בזה מיקרי דבר חדש אף שאינו סותר הכלל כגון נסכים דבעי חטאת מצורע לא גמרינן כללא מיניה אף דאינו סותר הכלל רק כיון שהוא דבר חדש ואשכחן במצורע שיצא לדון בדבר החדש שסותר הכלל דהיינו מתן בהונות לא גמרינן כללא מיני' אפילו דבר החדש שאינו סותר הכלל:

ו. הא דאמרינן דביצא לדון בדבר החדש לא גמרינן הוא מכללים ולחד דעה אפילו כללא מיניה לא גמרינן היינו קודם שהחזירו לכללו בדבר אי אמרינן כיון דאהדרי' אהדרי' לגמור הוא מכללו אפי' במידי דלא מפורש ולא אמרינן למאי דאהדרי' אהדרי' למאי דלא אהדרי' לא אהדרי' זבחים מ"ט ב' מבואר למעיין שם. ז. הא דאמרי' כיון דאהדרי' אהדרי' הוא דוקא לענין דהוא גמיר מכללי' אבל כללא לא גמיר מיניה אותו דבר החידוש אף דאהדרי' לכללי' דלא אהדרי' אלא לענין דנגמור הוא מכללי' אבל לא דנגמור כללי' מיניה כנלענ"ד וראיה לזה דאל"כ קשה והא כל אשמות אינן טעונות בהונות ואמאי לילפו כולהו מאשם מצורע דכיון דאהדרי' לכללא במ"ש כי כחטאת האשם נגמור כללא מיני' אלא ע"כ דלא אהדר אלא לענין דנגמור הוא מכללי' ולא דנגמור כללא מיניה אך בזה נסתפקתי למ"ד ביוצא לדון בדבר החדש דלא גמרינן כללא מיניה בשום דבר אפי' דבר שאינו חידוש בו אי אהדרי' לכללא אי אמרינן דאז גמרינן כללא מיניה באותן הדברים שאינן חידוש בו או אמרי' דלא אהדרי' רק למילף הוא מכללא ולא כללא מיניה אפי' אותן הדברים שאינן חידוש וליכא למפשט הספק ממ"ש דא"כ יהא טעונין כל האשמות מתן דמים לבהונות די"ל דוקא התם לא גמרינן כללא מיניה לפי שהוא דבר החדש אבל בשאר דברים שאינן חידוש י"ל דגמרי' כללא מיניה ואף דלא גמרי' שאר חטאות לנסכים מחטאת מצורע כמש"ל אות ה' בשם הר"ש מקינון י"ל דוקא התם דזהו גם כן חידוש רק שאינו חידוש שסותר הכלל אבל חידוש הוא כמ"ש הר"ש מקינון שם דל"ד לכי יגח ולכי יגנוב יעיי"ש אבל בדבר שאינו חידוש י"ל דגמרי' כללא מיניה כיון דאהדרי' אהדרי' והנה ממ"ש בזבחים דף מ"ט ב' כיון דאהדרי' אהדרי' ופירש"י אהדרי' לכללא בין למתן דמים בין לשחיטה בצפון ולא היה צריך לכתוב בו שחיטה בצפון אלא לעיכובא עכ"ל והנה מדלא כתב רש"י בהיפוך דלא היה צריך לכתוב שחיטה בצפון גבי שאר אשמות דליגמור מאשם מצורע דהכי קאמר בש"ס מעיקרא ומקשה ע"ז דלמ"ד לא גמרי' כללא מיני' מא"ל ומשני כיון דאהדרי' אהדרי' הנה לפ"ז הפי' הפשוט דמשני לאוקמי שינויא קמייתא דליגמר שאר אשמות מאשם מצורע והאי דמקשית דלא גמרי' כללא מיני' כיון דאהדרי' אהדרי' והנה רש"י, פי' הענין להיפוך דלפי התי' כיון דאהדרי' דייקינן דלא לכתוב צפון באשם מצורע ולגמור משאר אשמות ולמה לי' לרש"י נדחוקי ולפרושי הך שינויא בהיפוך משנויא קמייתא ש"מ דאף לפי מה דאמרי' כיון דאהדרי' אהדרי' היינו דוקא דיכולין למגמר הוא מכללי' ולא כללא מיניה ודוק ויש לדחות קצת וצ"ע:

אות ה היקש א. היקישא עדיף מסמוכין תוספ' יבמות ד"ד ואף דהיקש לקולא וסמוכין לחומרא עבדינן כהיקש ועיי"ש בתוס':

ב. כי היכא דאמרי' מילתא דאתיא בק"ו טרח וכ' לה קרא כך מילתא דאתיא בהיקישא טרח וכ' לה קרא כ"כ הר"ן בפירוש לנדרים דף ג' ע"א אך היכא דאיכא למדרש דרשי' נמי בק"ו וע' בערך מילתא דאתיא בק"ו:

ג. מהיקישא עונשין אף דאינו מופנה ועיין בספר כפות תמרים ובשושנת העמקים כלל א' ובר"ן נדרים דף ב' ד"ה תיתי במה מצינו:

ד. היכא דאיכא הקישא לקולא ולחומרא לחומרא מקשי' בס' מדות אהרן כתב הטעם משום ספק לכך אזלינן לחומרא ולכך כתב דהיכא דאיכא טעם ללמוד קולא יותר מחומרא מקשינן לקולא והרב בס' שושנת העמקים כלל א' הקשה ע"ז דמקשי' צרת ערוה לחומרא לפוטרה מחליצה ול"נ דלק"מ דבאמת אין הכוונה דאנן אזלי' לחומרא מחמת ספיקא דלפ"ז אם היה לנו עוד ספק היה ראוי שיצטרף זה הספק ונעשה ס"ס וזה לא נמצא בשום מקום דהיכא דנלמד מהיקש לחומרא יהיה אצלינו ספק באופן שנוכל להצטרף עוד ספק ועוד היכא דאיכא חזקת היתר נקיש לקולא וג"ז לא מצינו בשום מקום אלא ודאי דהכוונה כיון שהתורה עשתה היקש וכיוונה בזה ללמוד מהיקש הלז דבר מה מסתמא היה דעתה שנלמוד לחומרא כיון שיש כאן ספק אי נלמוד לקולא או לחומרא ולא לקולא ואם היה דעת התורה שנלמוד לקולא היתה כתבה בפירוש ולא הניחה הדבר על היקש סתמי' שבודאי אנו לא לקיש לקולא ולפ"ז הוי כאילו היקשא בפירוש לחומרא ואין כאן ספק כלל ולכך אף שיצמח אח"כ קולא כגון שנפטרנה מחליצה מ"מ כיון דעיקר ההיקש ע"כ כוונה התורה להאי גיסא למיזל בתר חומרא דצרת ערוה אסורה ולכך הוי כודאי ופטרינן גם מחליצה ודו"ק ובזה יובן ג"כ מ"ש התוס' בב"ק דף ג' א' ד"ה דומיא דרגל וא"ת ונימא איפכא דהא דמקשי' לחומרא הני מילי באיסורא אבל בממונא לא ואומר ר"ת דמדה הוא בתורה ל"ש באיסורא ול"ש בממונא ר"ל דבקושיא היה סבור דהא דמקשי' לחומרא הוא רק מטעם ספיקא שאנו מסופקים בדעת תורה ולכך אזלי' לחומרא וזה ל"ש בממונא ולזה תירצו דמדה הוא בתורה ר"ל כיון דהתורה כתבה בכל היקישים סתם ע"כ היה דעתה שניזול לחומרא לכך אין חילוק בממון לאיסור דהתורה לא נתנה דברים לשיעורין משא"כ היכא דאיכא טעם ומשמעות יותר למיזל לקולא א"כ אין לומר דמדה הוא בתורה למיקש לחומרא דז"א רק היכא ששני הצדדים שקולים אזי אמרי' מדסתמה התורה מסתמא היה דעתה דניליף לחומרא אבל היכא דהצד שהוא להקל מוכרע יותר א"כ לא סתמה התורה כלל ואזלי' שפיר לקולא ודו"ק. ואף לדעת הרמב"ם דספק מה"ת להקל וא"כ אפשר לומר דהא דכתבה התורה סתמא היה דעתה להקל שהרי בכל ספקותיה אזלי' לקולא אך ז"א דאטו מה"ת אין הצד החמור עדיף מן הקל ובודאי ראוי גם מן התורה שנחמיר על עצמינו יותר ממה שנקל באיסורין והראיה שצותה לפרוש אף משערי היתר כדי שלא נבוא לאיסור והוא במה שאמרה קדושים תהיו כמ"ש הרמב"ן אך היכא