מלא הרועים חלק ב רצ

דרשינין ללמד על הכלל כולו כסברות הרב במ"א משום דכיון דדבר הזה נוהג בקל כ"ש בחמור אכל אי הי כתיב מלאכה אחריתי שהיא חמורה לא הוי דרשינין לה ללמד על הכלל כולו דהיינו אומרים דוקא בחמור הזה נוהג ענין חומרא הלזו ושפיר כתבו דהוי מצי למיכתב בלישנא אחריתא ולא לא תבערו דהוא מלאכה גרועה ע"כ לכך יצאה מלאכה גרועה בכדי ללמד חלוק מלאכות וממנה נלמוד על הכלל כולו ולא קשה קושיית הרא"מ ובזה מיושב ג"כ קושיית רש"י דהוי בחריש וקציר דש"ב ולמה לי לא תבערו די"ל דוקא לא תבערו דהוא מלאכה גרועה והיא הקל שבפרטים אזי אמרי' על הכלל כולו יצא אבל חרישה וקצירה שהן מלאכות גדולות וחמורות שבהן לא יצאו ללמוד על הפרטים הקלות מהם שבכלל כטעם בעל מדות אהרן ודו"ק אך באמת אין דברי הרב בעל מדות אהרן נכונים בזה כאשר הארכנו שם באות ג' מההוא דסנהדרין ט"ז וגם הרב בעל מדות אהרן לא אמרה אלא על הדרש הנדר במדה זו בפן הב' שכתבנו באית א' דאז המדה בא לגרע מן הכלל אבל כשהמדה בא ללמד ענין מחודש להוסיף על הכלל ס"ל להרב בעל מדות אהרן דאין דמיון לזה עם כלל ופרט הגם שהארכנו לעיל אות ז' לסתור דבריו והבאתי ראיה מכמה מקומות בש"ס דאף בכה"ג דיינין ליה בכו"פ מ"מ אין לנו לתפוס החילוק שלו בין אם היוצא הוא דבר הקל בין אם הוא דבר חמור בכה"ג כיון שהוא בעצמו לא אמרה אלא היכא שהמדה בא לגרע ולא כשהמדה בא להוסיף וללמד ענין מחודש א"כ הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וגם עיקר סברתו לא נהירא לי כלל דלפי דבריו דלא דרשינין המדה רק כשהיוצא הוא דבר קל ובא ללמד ענין חמור דאז ללמד ע"ה כולו יצא דאם החומר הזה נוהג בקל כ"ש בחמור דא"כ אין זה מדת דש"ב רק מדת ק"ו דבשלמא אם נאמר שהמדה הלזו בא ללמד ענין מחודש דהיכא דיצא דבר א' מן הכלל בין אם הוא קל בין אם הוא חמור יצא ללמד על הכלל כולו הנה המדה הלזו מדה מיוחדת בתורה שלא נלמדנה ממדת ק"ו אבל אם נאמר כבעל מדות אהרן דמדה זו אינו נוהג אלא היכא שהיוצא הוא דבר קל דאז מחייבין החומר שבו על הכלל כולו א"כ זהו מדת ק"ו ואין זה מדה חדשה ודוחק לומר דבאמת זה מדה בפ"ע רק אנו לא נדע ממדה כ"א ממדת ק"ו ר"ל כאשר נראה שהיוצא הוא קל הנה מחמת מדת ק"ו נדע שמדה הלו יצאת ללמד על הכלל כולו יצא תקשה למה לי זאת המדה דהא בל"ז נוכל לדון בק"ו י"ל דבמדת ק"ו לא היו עונשין מן הדין לכך יצאה מדה של דש"ב לידע דהיוצא הוא דבר הקל לא נצטרך ללמוד הדבר על הכלל כולו מחמת ק"ו רק שהיוצא זה בעצמו מלמד על הכלל כולו והוי כאילו מפורש בתורה ועונשין עליו אך זהו דחוק ובפרט לפמש"ל אות ח' שענין הרבוי בדש"ב נצמח מן הכלל שהכלל משוה כל הפרטים זל"ז להיות דבר הנוהג בזה נוהג בזה פשיטא שאין לחלק בין אם היוצא דבר קל בין אם הוא דבר חמור (אך כבר ביארנו שם דזהו דו דווקא בפן הא' שהמדה בא להוסיף על הכלל אבל בפן הב' שהמדה בא לגרע אז עיקר הלימוד מן הפרט יעיי"ש):

יג והנה לפ"ז נסתר הפי' אשר פרשנו בדברי התוספות במ"ש דהו"ל למכתב בלישנא אחרינא ולא לכתוב לא תבערו כיון שהיסוד רעוע נפל הבנין וע"ק על מה שפרשנו דהא התוספות לא כתבו דבריהם על מ"ד הבערה לחלק רק על מ"ד הבערה ללאו יצאת וגם באמת זה קשה על רבותינו בעלי התוס' למה לא כתבו דבריהם מקודם על מ"ד הבערה לחלק יצאת וגם קשה למה שנוי יש בדבריהם דכאן ממ"ש ביבמות ד' ז' ובמנחות נ"ה ב' ונראה ליישב הכל בחדא מחתא דבאמת קשה על רבי יוסי דס"ל הבערה ללאו יצאת וכי לית ליה הך כללא דבש"ב ויצא מ"ה ללמד לא ללמד ע"ע יצא אלא ללמד ע"ה כולו יצא וכבר הקשו זה מגדולי הראשונים עיין בס' כריתות וברא"מ ובהליכות עולם אך נראה דהנה קשה לר"י דאם נאמר דיצא להחמיר על הכלל למה יצא הבערה דוקא שהיא מלאכה גרועה דנוכל לטעות שיצא להקל על עצמו שאינו אלא בלאו היה לו להוציא דבר החמור מן הכלל דבמדת דש"ב אין חילוק בין אם היוצא ד"ח או דבר הקל דלא כבעל מדות אהרן וכמו שהוכחנו מכמה הוכחות וע"כ לומר שיצא ללאו בעבור שהוא מלאכה גרועה היא נפרדת מן הכלל לגמרי לומר שאין חייבין עליו מיתה אלא לאו בעלמא נמצא לפ"ז עיקר טעמיה דר"י מדחזינן דיצאה הבערה שהוא מלאכה גרועה וזהו ג"כ כוונת התוס' במ"ש דה"ל למכתב בלישנא אחרינא ולא לכתוב לא תבערו דהוא מלאכה גרועה והיה לו לכתוב מלאכה אחרת א"ו דללאו יצאה לכך כ' דוקא הבערה דהוא מלאכה גרועה ולכך אין בה כרת אלא לאו גרידא ובזה ניחא דכתבו התוס' דבריהם אלו על מ"ד הבערה ללאו יצאה דתי' זה לא שייך אלא למ"ד הבערה ללאו יצאת אבל התוס' ביבמות כתבו כן בין למאן דאמר ללאו יצאת ובין למאן דאמר לחלק יצאת ובמנחות נ"ה לא כתבו אלא למ"ד לחלק יצאת ע"כ לא מצי לתרוצי דהו"ל למנקט מלאכה אחריתי ולמה נקיט לא תבערו דגם אי נקיט מלאכה אחריתי הוי אמרינן לחלק יצאת דאין חילוק בין אם היוצא הוא דבר חמור או דבר קל ודו"ק:

יד עוד יש לעיין בהך עניינא למ"ש התוספות וכן רש"י ז"ל דלא מצינין למילף חלוק מלאכות מבחריש ובקציר תשבות דהוי ב"כ וא"כ לפ"ז גם מהבערה לא מצינין למילף דאיכא ב"כ הא' לא תבערו והב' אל יצא איש ממקומו בין למ"ד תחומין דאורייתא ומפיק לה מאל יצא ובין למ"ד תחומין דרבנן ומפיק להך אל יצא לאיסור והוי ג"כ דבר שהיה בכלל ל"ת כל מלאכה וא"כ הוי ב"כ הבערה והוצאה שוב ראיתי דלמ"ד תחומין דאורייתא ומפיק להך קרא דאל יצא על תחומין לא קשה דתחומין לא הוי בכלל ל"ת כל מלאכה דל"ת כל מלאכה קאי על מלאכות שבמשכן דנסמכה למלאכת המשכן ותחומין לא הוי במשכן וא"כ ליכא ב"כ אלא למ"ד תחומין דרבנן והכי קי"ל ומפיק הך קרא דאל יצא על איסור הוצאה דאל יצא איש בכלי שבידו ללקוט המן קשה דהוי ב"כ דהוצאה הוי במלאכת המשכן כמ"ש בפ' במה טומנין ד' מ"ט ב' ולכאורה רציתי ליישב בזה מה שהקשו הראשונים על ר"י דאמר ללאו יצאת וכי לא ס"ל הך מדה דבש"ב ועפמ"ש י"ל דקשה היאך מצינו למילף דהא הוי ב"כ וע"כ לומר דרבי נתן ס"ל כמ"ד תחומין דאורייתא ומפיק להך אל יצא על איסור תחומין כמבואר בספ"ק דעירובין ובדף נ"א שם וא"כ לא הוי ב"כ דתחומין לא הוי בכלל ל"ת כל מלאכה כמ"ש אבל רבי יוסי לשיטתיה דס"ל בעירובין ל"ו תחומין דרבנן יעיי"ש ועיין בערך תחומין מש"כ בזה ולפ"ז לדידיה פסוק אל יצא מיירי בהוצאה דהוי במשכן והוי דש"ב לכך א"א לומר דלא תבערו בא ללמד על חלוק מלאכות דא"כ הוי ב' כתובים לכך קאמר דלא תבערו ללאו יצאת לחלוק מלאכות נפקא ליה מאחת שהוא הנה והנה אחר העיון ראיתי דבאמת לא קשה מידי מתרי טעמי חדא דהוצאה אצטריך לגופא לחייב על הוצאה ואף דהיה במלאכת המשכן מ"מ לא הוי מרבינין לה מכלל דל"ת כל מלאכה משום דהוצאה מלאכה גרועה כמ"ש התוספות שבת ד' ב' א' ד"ה פרט יעיי"ש ואע"ג דכתבנו דהבערה ג"כ מלאכה גרועה מ"מ לא הוי כ"כ גרועה כהוצאה ועוד דלוקטי המן דכתיב גבייהו אל יצא איש ממקומו זה היה קודם מ"ת ולא היה עדיין הכלל דל"ת כל מלאכה (ואף דשבת נצטוו במרה מ"מ אפשר דלאו בכלל זה דל"ת כל מלאכה נצטוו רק דצוה להם על השביתה) נמצא הוצאה לא הוי דבר שיצא מן הכלל שהרי הוא קודם מ"ת ולא יצא ממנו וזהו פשוט ואכתי איכא לעיונא דנימא דהך קרא דלא יצא ללאו יצא שלא חייב עליה כרת וסקילה כשאר אבות מלאכות שהיו במשכן וכמו דס"ל לר"י בהבערה ואין לומר דאצטריך לגופא דהא איכא עוד קרא דויכלא העם מהביא דמיניה נפקא לן בהזורק איסור הוצאה וא"כ אל יצא למה לי ש"מ ללאו יצאת דנהי דלחלק ליכא למימר דהוא קודם אל הכלל וגם מקרא דויכלא העם כו' לית לך למימר לחלק דלא כתיב בלשון לאו והוי כלל בל"ת כו' מ"מ נימא דקרא דאל יצא ללאו יצא ויש לומר דתרווייהו לגופא אצטריך חד להוצאת דעני וחד להוצאת דעשיר כמ"ש התוס' שבת ד' ב' ד"ה פשט ועי"ל דידעי' כרת בהוצא' מדאצטריך למעוטי זה עוקר וזה מניח כמ"ש בפנ"י שם בתוס' אך דבריו לא נהירין לי ויש לעיין בזה אין כאן מקומו:

דורשין תחלות א. רבי יונתן ס"ל אין דורשין תחלות ר"ל היכא דכתיב כמה פעמים